יאיר דיקמן yair dickmann

מעז יצא מתוק, ומעזה לא שבויים

בדרכי לבני ברק, באוטובוס(!), גיליתי ששכחתי לצרף לאייפון שאותו התכוונתי להחזיר לחבר את כבל הטעינה. זה לא שאני לא במיטבי, זה ברמת Game Over. הזיהוי שאני בנסיגה הוא הנחמה. בהמשך של העוד מעט עוד אחשוב שכשלי הנסיגה הם בכלל המודוס אופרנדי הראוי.

במרפאה למדתי שהתור בכלל בשבוע הבא. לא עדכנתי בקלנדר את השינוי. מוסיף חטא על התנהלות שגויה. לא כדאי להגיע לגילי.

התוכנית עם החבר הייתה שאחרי המרפאה נפגש למסעדה טריפוליטאית בפרדס כץ.
קבענו שאלך וניפגש שם.

הדסתי בעיר החרדים בחולצת טריקו שחורה 'די למלחמה', כובע מצחיה אדום 'Stop The Fucking War' שאליו מחובר משמאל בחן מפוקפק לֶד מרצד עם מסרים להחזרת החטופים. נטמעתי בנוף הלוקלי–אורבני כמגדלור מהבהב בחשכת ליל. על הטריקו לבשתי חולצת ג'ינס מרושלת עם כפתורי טיק טק צדפה. עוד בסבנטיז נחשבה ענתיקה. זו נרכשה במחיר מופקע בחנות יד שניה. כבר בחנות היו לי טענות לכפתורים שהיו נפרמים להבל נשימותיי.

כאיש עסוקים בינלאומי שאני, יש לי את התאווה להכנס למתקני בדים ולבקש מהם לסגור לי חורים או תקלות לבוש בכל מיני מקומות בעולם שלישי. באתיופיה ביקשתי שיתפרו לי חורים במכנסיים הטיול, בכפר בגאורגיה את תרמיל הצד, בתאילנד באיזו חור ת'חולצה, אז גם בבני ברק – מממש את העקרון הכלכלי של יתרון הייצור במקום.

קיצור, נכנסתי למתפרונת בה ישב על מכונה עבדקן. שאלתי אם הוא יודע להחליף ת'כפתורים. "לך לרבי עקיבא" הנחה "פנה שמאלה, בפינה השניה ליד חנות הירקות יש מי שמתעסק עם כפתורים כאלה."

הסתכלתי על דיווחי מפת המיקום של החבר בווטסאפ, הבנתי שיש לי כמה דק' והלכתי לחנות הסדקית. סדקית – איזו מילה, לך דע מתי אשתמש בה בפעם הבאה.

ובאמת בפינה שניה, חנות ללא תואר, הדר או אפילו שלט, בתוכה ג'ינג'י חרד נאבק עם בעל החנות הזקן – לא אתפלא אם צעיר ממני – ברוכסן סרבן, התגברו עליו. בעל החנות חייב שניים וחצי שקלים.

בעל החנות קצר רוח, היה רוצה לסגור לשלאף שטונדה או לתפילת-לא-יודע-מה, שאל למבוקשי. קמצן שכמוני הסביר וביקש לדעת כמה יעלה להחליף כפתור אחד – בשרוול, אם חשוב לך הפרט – כדי לדעת כמה כפתורים להחליף. כאיש עסקים ממולח החלטתי טרם המשא ומתן – עד 20 ש"ח לכפתור. ולא גרוש אחד יותר! יש גבול. "שלושה שקלים" נקב. "טוב" הנחיתי בנימה סמכותית ובקול בריטון "תחליף את כולם." " לא צריך את כולם" פסק, הוא הרי רצה לסגור, והמסתלבט במרומים כבר ישלים ויתגמל אותו.

ידידי החדש פנה לקיטון מאחור. ואני אחריו. לא מפקירים את החולצה. ולא את הסקרנות. התיישב על כסא מול מכונה תפירה אפארט נעיצת הכפתורים ומגירות עץ שייבא מכת'ריליבקה. קוטן החדר מאפשר לו להגיע לכל תכולתו על שלושת כתליו בהושטת יד נינוחה.

החליף שני כפתורים ואמר "4 שקלים. אינצורך בשאר הכפתורים, לא החלפתי את שני חלקי הכפתורים אלא רק צד אחד."
"אני סומך עליך" התוודיתי "יותר ממה שאתה סומך על אלוהים, תעשה מה שצריך."

בדקתי. שכנעתי אותו להחליף את כולם. תוך כדי, מישהי נכנסה כדי למכור איזה תשמיש קדושה. הוא סירב במיומנות ואני בנחישות. וגם כשביקשה עזרה אם לא מכירה. השבנו פניה ריקם.

כמה דקות וסיים את עבודתו, ספר כפתורים ואמר "שש עשרה שקל".

בעודי מפשפש בארנק, שליתי שטר עשרים שקל, צעירה נכנסה רכשה סרט־מטר (או מטר־סרט, לא זוכר) כן זוכר שלאמי היה כזה. חייב שלושה שקלים. בעודי מסרב לקבל את העודף שדחק בי לקבל היא הסבירה "לבת שלי לבית הספר". הם כל הזמן מבארים ומסבירים. כולל אלה שרוצים לעלות או לרדת בלא־תחנת־אוטבוס.

לפני פרידה נכנס צעיר, הבחין בלֶד שעל הכובע והביע התפעלות מהמיצג האור־קולי.
חסכתי ממנו את השטיק ונמעתי מהשאלה שהייתי משחרר במחוזותיי – 'מה זה יותר פתטי או מביך?'
הזקן הסתקרן והצעיר הסביר לו במיומנות "הוא מודאג מהחטופים".

אני שמזמן אבדתי את מעט החן שייחסתי לעצמי שלא בצדק, עם דעותיי הקדומות, שאני עסוק בלמצק ולא להכרית, שאלתי אותו "אתה לא מודאג?".
ממה אני צריך להיות מודאג?" חיווה עם סימן שאלה בסוף – רטוריקה ימנית בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
"מהחזרת החטופים" נבחתי בעוינות.
"אני מודאג" הוא התרצה.
"ואתה?" תקפתי את בעל החנות.
זה כזכור בכלל רצה ללכת, אז השיב באי־רצון "מודאג."
"ראש הממשלה שלך לא מודאג."
"הוא" השיב הזקן "עושה עבודה טובה."
והצעיר ביאר את עומק משנתם: "אנחנו מודאגים אבל לא מוכנים לעסקה מופקרת."
וזו התורה על רגל אחת.