בקשה אחרונה - אם לא אענה חיובית, שחיי ראויים - יש להפסיקם.

בקשתי האחרונה

הערכת משך קריאה כ- 23 דקות

לא בקשה אחרונה

בתמצית נחרצת, בנחרצות מתמצתת

כרטיס משרד הבריאות המאשר את בקשתי

גִּרְסתי לטיפול פליאטיבי, בי, היא הפסקת חיים.
הֲמָתָה. מיידית.
ויפה שעה אחת קודם.

‘הקלה’ שאינה המתה,
לאור רצוני ובקשתי זו,
היא, לגבי, ‘ייצוג חמלה אירונית, גם אם נורמטיבית, לפעולת התאכזרות קונקרטית פרטיקולרית.’

במקרה ספק – אין (לי) ספק:
לא רוצה, לא שווה – מבקש להמית אותי.

“החיים – קצר מביך”
ידידי הנערץ, 2015

מכניקה

יוסי גל: אל תבצעו בי החייאה

על חוסר תקינות תודעתית ניתן להרחיב אינסופית, ולא רלוונטית, שכן זה על ה-‘לא’.

לחלופין, בשטחיותי – מרחב המחייה המצמצם, שטוח, נידח וקטן בו אני קיננתי, ועדיין – (לא) מציע, להלן מציג, כלי מבחין, גם אם פרימיטיבי וחלוד, ועם זאת מתאים לי ויעיל כגבינה צהובה לפיצה, כסכין לנְדָנו, ככיתוב The End לסוף סרט, לגביי לפחות, האם ‘להאריך את חיי, או לא’:

המכשיר

במצב, בו לא אדע לענות פוזיטיבית, נחרצת, חיובית
על השאלה:
“יאיר דיקמן, האם חייך, עבורך, בעלי ערך?”
ולא סביר, בהערכת סביבתי, שתהיה שיבה מיידית למצב בו אענה חיובית –
חיי, עבורי, נטולי ערך.
מבקש להפסיקם.
מייד!

בהינתן ספק – אין ספק, להמית אותי.

 האם יש ברור מזה, פחות ניתן לפרשנות?

רציונל

אין לי רצון ולא עניין להִסתפק,
תודעתית,
בפחות מתפישתי את איכות חיי, טרום הסיטואציה, בעת כתיבת שורות אלה.

את ההחלטה על הפסקת חיי אני מעדיף בידיי,
אני שואף לא להפקיר את ההחלטה על חיי על ידי הפקעתה ממני והפקדתה בידי פרט אחר, או חברה.

תוקף

אני מבין, מעשית,
שלמעֲנֶה לבקשתי אחרונה זו
אין
יותר תקפות מלבקשות אחרות;

לתפישתי, רצון חיים, מימוש רצון של אורגניזם חי, נעלה על זה של בקשת מת או חסר תודעה.
חוקי החברה, הביורוקרטיות המתירות ואוסרות פעולות בבעל־החיים האנושי, מתעלמות מהבעלות על החיים, מנכסות הכרעות לחברה מפקיעות מפרט, ולהערכתי בעתיד רציונלי יותר – תיעלמנה.

מי שיוכל למלא בקשתי זו להפסקת חיי הוא בבחינת ‘חי ובועט’.
כרצון חי, רצונו קודם מעשית והיררכית לרצון מת – אין חיה כז; עם צות אדם, מת רצונו.
כך רצון החי עליון על רצוני ה’פגום’ בעת בקשת מימושו – ההחלטה אם ליישמו במצב של תודעה במצב פגוע בו אני חי עם תודעה פגועה, שאינה מאפשרת קוהרנטית על דבריי אלה כאן.
משתמע מכך, שרצוני, בעצם, אינו רלוונטי בשל מות גופי הנושא אותו – גוף פיזי או תודעה הפגומה.

בה בעת, כעת, אינני ממנה חברה, קולקטיב, מדינה כלשהם, או מי מנציגיהם, ממונים או נבחרים, לקבל החלטות בנושא זה עבורי. הדמוקרטיה, כאן, לדידי – תחומה, כשסוגיה זו מחוצה לה.

מענה אחרון

לפני בקשתי זו, ביקשתי בקשות.
הייתי שמח, רוצה לחשוב שהן היו מעטות, לבטח היו כאלה, שבדיעבד, הייתי נמנע מלבקש.
לאחר בקשה זו, מניח, תהיינה אחרות, נוספות,
מקווה – מי ייתן? אני, שמעטות אף יותר.
מבקש את בקשתי זו במהלך חיים סביר ותקין.

על מידת סבירות בקשותיי הקודמות בחיי ניתן להתדיין,
לא להסכים, להתמקח, לערער.

אני רואה את עצמי כמי שחותר להיתפש כ’סביר’, ולאו דווקא כ’נורמטיב’.

אני מייחס לתוכן בקשה זו סבירות גבוהה, גם אם נורמטיביות נמוכה.
בבחינת סבירותה – אולי, חלק גדול מהקוראים לא היה מבקש בקשה זו. עם זאת, מניח, שבקשתי זו עוברת מבחן סבירות של (ריבוי בעלי) תודעה חותרת רציונליות, שאינה קשורה ומודעת אלי, בבחינת פרשנותי ל- great minds think alike.

תיקון

כך, בקשתי זו אינה אחרונה.
זו בקשה שלי, שהמענה לה, הוא האחרון בהקשר שלי.

לאחר מילוי בקשתי זו, מבטיח, נשבע – בחי אלוהים בספר התורה, לא תהיינה בקשות נוספות.

סט ערכים, ללא קְדוּשה

בחיי, ניסחתי לעצמי היררכיית ערכים
[דֵי] מוסדרת, דינמית, עם בקרה מתמדת במגוון נושאים רחב.

בה בעת שלא דחוף לי שיאמצו את ערכיי, כן חשוב לי לחיות עליהם ולא על ערכי אחרים.

אין בהיררכיה זו ערך מקודש,
מבין, ועם זאת לא מכיר בערך ‘קדוש’.

חיים באשר הם,
חיי,
הם ערך נעלה – אין גבוה ממנו,
גם אם, עבורי לפחות, לא בכל מחיר או תנאי.

חיים, חיי, עם תודעה פגומה –
גם כעת, תודעתי, לא משהו להתנאות בו, כן? –
עבורי, לי – חיי שלי עם תודעה פגומה = חסרי ערך. בתמצית נחרצת, בנחרצות מתומצתת.

אני מבין, שבקשתי זו עשויה להיות נתונה לריבוי פרשנויות.

וכן, קיבינימט,
לא תיוותר לי תודעה,
ואף לא יכולת
לאכוף בקשה זו.

נחמלֶ’ה

מקווה שגם לא תיוותר בי תודעה מספקת להתייסר מכך, שאיזה
קונסרבטיב במחלת אמונתו,
בחמלת אמונתו,
בחלם אמונו,
באמונת חמלתו,
או סתם באינסטינקט מוטמע בלתי מודע ומבוקר
יכפה עלי אכזריותו
בהחייאתו אותי, ביולוגית, לערכיו, בניגוד לערכיי.

אני אולי מחייך, ורציני. עד מוות.

נחרצותי הקטיגורית

אני מבין שיש מצב וסבירות די גבוהה, שברגע הקריטי – לא אני אחליט על חיי, המשכם, או הפסקתם.
לכן, כל הרעיון נחלק לשתי אפשרויות שבמקרה הטוב משיקות, ועם זאת אינן חופפות:

  1. ייתכן ומותי, אני תקווה, לא יהיה קשור למימוש משאלתי זו,
  2. ייתכן ומצבי כן יצריך התייחסות לבקשתי זו.

מקרה 2

אני מבקש שפעולת מי שיהיו לידי תהיה לאור בקשתי –
למנוע, פרואקטיבית, פעולות מאריכות חיים במקרה של תודעה פגועה או פוטנציאל ממשי לכך.

מי שליָדִי

  1. יכולים לשתף פעולה עם בקשתי זו.
  2. עלולים לא לשתף פעולה עם הנחייתי זו, מסיבות רבות.

מקרה 2.1
בו, מי שֶלְיָדי מתנהל באופן שונה מבקשתי להפסיק את חיי או למנוע את הארכתם,
אינני יודע או יכול לחזות על פי אילו ערכים יפעל.

בכל מקרה, בפעולתו להארכת חיים, ה’מציל את חיי’, אינו מהווה ביטוי של רצוני מולו, לא על פי סט תפישותיי, בעת כתיבת שורות אלה.

ערך החיים

התייחסותי הקטיגורית לרצוני להמית אותי במצבֵי ספק, מהווה שיקוף של צֶבֶר הערכים, ערכיי, הבא:

  1. ערך חיים הוא בתלות, בנגזרת, לתודעה הנושאת אותם.
  2. ל-חיי שלי, מבחינתי, אין ערך, כשלעצמם.
  3. ל-חיי, מבחינתי, יש ערך בתלות תודעתי המתפקדת.
    1. חיי נטולי ערך אם אינם בהקשר תפקוד תודעתי מלא
      – ככעת, כנקודת ייחוס.
  4. כשיש ספק ברמת תודעתי, בהשוואה למצבה בעת כתיבת שורות אלה, במצב בו התקשורת עמי פגומה, וזאת מעבר לטווח קצר – ימים ספורים,
    [פחות מעשרה ימים אם לחבוש לרגע את מסכת הביורוקרטור האנאלי.]
    או,
    שיש סבירות שהחלמתי תהיה עם תודעה פגומה – רוצה, מבקש, תובע, מתחנן להִמנע מסיכון כזה מולי.
  5. תתכן אפשרות שהתודעה תהיה שלמה והגוף לא – גם בכך אינני מעוניין.
    1. אין לי עניין שמישהו, מוכשר או בעל ניסיון בתחומי ‘שיווק החיים’, ישווק לי את הרעיון שחיים בגוף שעבר מטמורפוזה, עדיין נפלאים ביחס לאלטרנטיבה.
      אני מקבל שמי שמקדם את הרעיון מוצא בכך ערך רב, ביחס לאטלרנטיבה, ומקדם את ערכיו ואמונותיו.
    2. לי אין עניין בכך, לא רוצה שיכפו עלי תפישת אחר זו.
      מעדיף לשמר את העדפותיי שלי, לגבי עצמי, גם בנושא זה.
    3. מבטיח לא להחיל על אחר את תפישתי זו,
      אלא,
      רק להסתפק בלתמוך [לא נראה לי שיש לי מספיק תשומות אפקטיביות לקדם] בקשה מפורשת כזו שלי,
      למי שחולק סט ערכים דומה, בנושא זה.
  6. אין לי כוונה להגיע לגילאים מתקדמים.
    מעדיף, כעת, לעצור מוקדם.
    בגיל 74 טרום מותה, אמי אמרה “אני כבר לא אמות צעירה.”
    גם אני, צעיר – כבר לא אמות.
  7. גם אם ממש אין לי רצון שמותי יקרה בטווח הקצר, מאחל לעצמי לא להגיע למצב בו אייחל למותי, או לחִלופין, למצב בו תודעתי העכשווית הייתה מבכרת את חדלוני על חיים כאלה.
    בשל התכנות מצבים מסוג פגיעה תודעתית, פרקטיקת משאלתי זו מכוונת אליה.
  8. בנסיעותיי לחו”ל, בנסיעות מוצלחות אני חוזר מתוסכל – ‘למה הסתיים? מוקדם לי מדיי, הייתי נשאר עוד.’ מוצא (סוג של) נחמה שלא נשארתי עוד עד שהיה נמאס לי, וחזרתי בכייף.
    מסתכל כך גם על חיי; גם אם לא מושלמים, הם עד כה, מאד טובים.

    • מעדיף לסיים עם טעם של ‘עוד מהם! לא מסופק‘,
    • מאשר עם טעם של ‘די מהם! לא מסופק‘.
  9. כעת, הייתי שמייח שבמקרים גבוליים של ‘יש ספק’ ימצא מי שיעזור לבצע את פרקטיקת ה-‘אין ספק’, ההמתה, שלא יקלע למצב בו צילה של הסתבכות עם החוק והביורוקרטיה המתאכזרת באִצטלת ‘חמלת החיים’, תמנע או תעיב על המעשה הנכון מבחינתי – אי הארכת החיים, או ההמתה הנגזרת מכך.
  10. רצוני זה הוא בידיעה והלימה לרצון קרוביי הנותרים – איריס, גיל ושי.
  11. מי שרצוני זה לא נמצא בהלימה איתו, עם ערכיו, נמנה על אלה עם יסודות תפישתיים חברתיים שאין לי עניין בהם מעבר לסקרנות, בוודאי שלא לקדמם, ואוסיף בחוסר איפוק – לא רוחש הערכה חיובית לתפישות קונסרבטיביות אמונות באשר הן. מקווה שאלה, לא יטלו חלק בקבלת החלטות בנושא חיי.
  12. רצוני, כרצון כל פרט אחר, עליון על רצון חברה בכל הנוגע לפרט ושאינו פוגע בפרטים אחרים, גם אם אינו בהלימה עם ערכים של החברה, המדינה, בה הפרט נמצא.

ערך גוף ללא חיים

לתפישתי, לגוף ללא חיים אין ערך. לא לגופתי שבהגדרה אין לי שליטה עליה, ולא לגוויות הקרובים לי ביותר.

בשנת 2000, תרמתי את גופתי לאוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה – כשבכוונתי שיעשו בה ככל העולה על דעתם. מקווה שיפיחו בה ערך כלשהו ושיהיו מי שיספחו ממנה ידע או ניסיון כלשהו שבאמצעותם ייטיבו עם חיים אחרים.

לא, אינני רואה בכך לא מעשה נדיב ואף לא נאצל.
אינני מוותר על דבר, אם אני יכול כעת להתמיר חוסר ערך – גופתי, בערך – אחרים יפיקו מכך ערך כלשהו, כללית, זה יופי. כשהפעולה אינה עולה לי בדבר – אני אינני, מתבקש, לא עולה, לא כואב, אין ייחוס ערך לגופה מתה.

אם מותי יארע בחו”ל – מבחינתי, יש להשאיר את גופתי במקום מותי, אין סיבה לשנע אותה, לא מייחס לגופה כלשהי, ובכלל זה לגווייתי ערך כלשהו, ולגופות יקיריי החיים, אלא, כבפסקה הקודמת – מביתורה לשם לימוד.

לתפישתי, אין ערך למיקום קבורת גופתי.
מותיר את ההחלטה מה לעשות בה להחלטת מוצאי הגופה וריבוני מקום המצאותה, בבחינת ‘אנוח על משכבי האחרון בשלום’, מבחינתי אין צורך לשנע או לשָלֶח.

תפישת החיים

חבר נחשף למאמץצִ’יק
– זה לא באמת מאמץ, זו הֵערְכות מקדמית למניעת מצב בלתי רצוי, הערכות כונסת תשומות תודעתיות וזמן, שבאמת לא מהוות ולו נטל קטנטן, אלא הנאה וסיפוק בצידן –
שאני עורך סדר מִקְדמי להסדרי מותי, מה ובאילו תנאים.

הוא, החבר השמרןץ’ הנבוןץ’, אמר ש’תפישת המוות שלנו שונה.’

“אח שלו” ניסיתי להסביר לו ללא הצלחה –

“תפישת המוות שלנו די דומה,
זו תפישת החיים השונה.”

ובמחשבה שנייה גם אינני בטוח שתפישת המוות שלנו דומה.

לא צריך טובות

ניתן להבין, אני מניח, שאני די חושייש ממי שירצה להיטיב עִמִי ולהאריך, להציל, להאריך, את חיי, בשל עקרונותיו החמלתיים, ובפועל אכזריים, להבנתי.

בעצם כן צריך

מיניתי את מ”ר רג’ לממית ראשי, מי שיאתר פרקטית את המתתי בהִנתן המצב,
וכן
את סמ”ר שמרןץ’ נבוןץ’ לסייען ממית ראשי.

אלה מונו להפעלת תבונתם הפרקטית, את פרקטיותם הנבונה, באיתור האמצעים לסיוע בהחשת הפסקת חיי אם אינם ראויים, להחלטת איריס, גיל ושי.

לא אהיה שם כדי לקבוע את סדרי ההחלטה, ועם זאת, אם תלוי בי – אם מי מהם, אחד, גורס שיש להמית – המיתו, בבחינת יש ספק, אין ספק בכיוון אחד.

טריגרים, זרזי פעולה:

א. אם עולה נושא תודעתי הלקויה, סימן שיש ספק במידת ערך חיי.

ב. אם ‘יש ספק – אין ספק’, לכיוון הפסקתם.

ג. סמ”ר שמרןץ’ נבוןץ’ שלח אלי פרקטיקה אפשרית שבעירנותו מצא ובתבונתו קישר אלי.
מ”ר רג’, אנא, הפעל את תמהיל כישוריך המפותחים לקידום הנושא בעת צורך:
“…בהסכמת המשפחה הם מתחילים להגדיל את מינון המורפיום שניתן לו, ואז מעלים עוד ועוד. כולם מבינים את משמעות המהלך: החולה ישקע כעת בשינה עמוקה, ובזמן הקרוב ילקה בדום נשימה ויילך לעולמו.”

או כמו שידידי הנערץ אמר:

“יאללה, בוא נגמור עם זה.”

פרדוקס

אני מודע לכך, שבשל המניפסטציה שאני עורך לנושא בהקשר שלי, יש מצב שבהינתן הסיטואציה, אני בעצם מקשה על מציאת האקסקיוטר לביצועה. בחשיפה, אני בעצם מעצים את בעייתיות הטיפול בנושא ומחבל בנושא לשמו נכתב פוסט זה.

הפתרון

אז זהו, שפרקטו-טקטית אין לי פתרון לכך.

אסטרטגית בבחינה מתמדת רואה שהמניפסטציה חשובה יותר, אני לוקח את הסיכון, כסיכונים נוספים שמזמנים חיים.

דומה גם אם לא אותו דבר

תכלית שידול הנחת תפילין של אנשי חב”ד במרחב הציבורי הוא… יש לשאול אותם.

תוצר לוואי של פעולה זו הוא הנרמול שלה – פעולה פולחנית שאם היה עושה אותה פרט בודד הייתה נחשבת, בצד הקל של ספקטרום האי-סבירות כ’הזויה’.

תוצר הלוואי, מעריך  שכך גם תכלית היוזמים, של מצעד הגאווה הוא נרמול שאינם הטרוסקסואליים.

תכלית פוסט צנוע זה – נרמול ההתייחסות, טיפול בהפקרת השליטה על מות סובייקט, בהפקעת השליטה על החיים מחברה, מדינה, דת, או כל קולקטיב אחר, והפקדתה להחלטתו הבלעדית של הסובייקט, שבחר לקבל החלטה מקדמית בנשוא – כמוני, ומינוי מי ממטעמו שיהוו סיוע אקטיבי למימוש רצונו.

מניפסטציה

 למה חשוב לי לחשוף ולפרסם תכנים כה אישיים

מכיוון שראיתי, חוויתי, מצבים בהם המערכות הציבוריות מותנות לטפל בשימור חיים, ללא תנאי,
במנותק ממצב החולה,
ובהתעלמות מרצונו,
גיבשתי לעצמי את דרך הפעולה שהייתי רוצה שתינקט כלפי;
מה אני רוצה שיקרה לי במצב של גוף, או תודעה פגומים,
במנותק אם ייעשה או לא – זה מה שהייתי רוצה.

לצורך כך, ב- 1978 הוצאתי, ב 2000 תרמתי את גופתי למדע, וב- 2017 חתמתי על טופס טיפול פליאטיבי.

אלה פעולות שתומכות ב-תפישתי, וכמובן לא מבטיחות את יישומה.

מה שנותר לי לעשות זה לחשוף את גישתי כדי לתת לה ‘הכרה’ כללית, לקדם את יישומה מולי, על ידי אנשים קונקרטיים, שקראו, וראו שכשהתודעה שלי (עוד איכשהו 🙂) תקינה, נחשפו לגישה. ואולי אחרים שתומכים בגישה זו יפיקו ערך אישי מול עצמם או קרוביהם, כדי שזו תהיה אולי נורמה ציבורית, שההחלטה על חיים והפסקתם תהיה בידי פרטים ולא על ידי קולקטיב או מוסד חברתי כלשהו.

כעת המדינה לא מכירה ברצון וולונטארי בסיום חיים. אין אפשרות לומר – ‘אין טעם סיימו עם זה.’
לא רלוונטי לבקש ממקורב שישים כרית על פנים.
כן רלוונטי ל-מי שרוצה, לתת לו אמצעים מסיימי חיים, בתצורה כזו או אחרת כמו ב’דיגניטס’ בשווייץ, שבישראל לא מוכנים לאמץ.

תפקיד פוסט זה הוא לסייע בכך.

לסיום

העובדה שמעט אנשים נחשפו לבקשתי האחרונה אינה מטרידה אותי.
הייתי שמח שהייתה לגישתי זו יותר חשיפה וממילא הסכמה, לא כדי שאחרים יחילו על עצמם – מי שרוצה שיחיל, או לא, על עצמו, אלא, כדי להגדיל את הסיכויים שבקשתי זו תתממש עלי, אישית.

מה שכן מטריד אותי הוא המיעוט של מי שנחשף לבקשתי זו,
שימלא את בקשתי זו לאחר שנחשף אליה.

מסיק מכך על סיכוי מילוי הבקשה.

נחייה ונראה.
כלומר – אמות, הנותרים יראו.

בכל מקרה, מנועי החיפוש.

 

של מי החיים?

 


טופס נוטה למות, להורדה.

טופס יאיר דיקמן נוטה למות, להורדה.
תמציתו – מבקש לא לנסות בשום צורה להאריך חיים.

אישור קבלת טופס משרד הבריאות

נשלח למשרד הבריאות 26/7/2016.

תוספות למשרד הבריאות ב- 5/7/2017

 

אנשי קשר מודעים לבקשתי זו:

שם טלפון ת.ז.
איריס דיקמן 054-533-2210 056751019
גיל דיקמן 054-522-9901 204770002
שי דיקמן 054-808-0022 316524677
מ”ר שאול רגב 054-428-2151 056396427
סמ”ר אבי שיוביץ 054-425-2680 056479082
אריק אלבו 054-666-4679 056734908
דוקטור מרדכא רופאת משפחה לתומה על המסמך הראשוני
דוקטור סאני ספיר רופאת משפחה מיודעת
דוקטור מיכל רותם רופאת משפחה עדכנית מיודעת

אם קראת, אשמח להשארת שם ‘קראתי’ בתגובה.

אם תתווסף הערה מרושעת, נוטפת ארס ושלילה, מגחיכה ולועגת ברוח אופי האחאנא”ר שלי, מקומך בעולם הבא – בכל הקשור אלי, כמובן – מובטח.

Share

31 תגובות בנושא “בקשתי האחרונה”

  1. יאיר היקר
    העלית נושא רציני וחשוב
    מקווה שייקח קצת זמן עד שנמלא את הבקשה האחרונה, לי יש כמה בקשות קודם.
    בזמנו רציתי לכתוב ספר ״להתיידד עם המוות״, אבל חוץ מהכותרת לא היתה לי מילה נוספת לספר עב הכרס שתיכננתי להוציא.

    1. גישורי, מותק, חזק מדי? מול אחרים? מול עצמי? אני פוגע באחרים?

  2. מסכים עם הגישה, יש לי סלידה מאנשים שחושבים שהם מיטבים עם אדם כשהם מונעים ממנו לסיים את חייו.

  3. קראתי, הבנתי, אפשר היה לקשקש פחות ולכתוב בשורה את כל הקשקוש, בקטן ובגדול מסכים איתך, השאלה, שעדיין לא ידועה לי התשובה לה, אם המחשבה שלנו משתנה עם השנים?

  4. קראתי גם קראתי אלא שהתמהמהתי מלהגיב לאור הסיפור הבא;
    http://dickmann.co.il/oved_amram_01/

    לעניינו אנו – הייתי מביא לך את הפרוצה לפני השאלה – ורק אז הייתי יודע אם להפסיק את חייך…
    אתה רשאי להוסיף את תגובתי,
    אוהב אותך

  5. זה עושה חשק למות, כל המחשבה הנחמדה הזאת סביב ניתוק לא ניתוק. זה לוקח אותי למחשבות על הוספת ה var למשחקי המונדיאל אם השאלה האם זה הוסיף גרע, קילקל או יותר נכון היה להוסיף את מערכות ה var. זה חרא של עיסוק להתעסק במוות, אבל ניהול נכון עד הסיבוב האחרון של הכביש. איפה לוחצים על הכפתור שאני גם אוכל לתת הוראה כזאת? כל כך הרבה טפסים ואנשים מעורבים בעניין, גם שאנחנו רוצים לוותר לנו כי אנחנו לא רוצים לסבול צריך טופס

  6. קראתי. רופא/ת המשפחה יודע/ת על כך? יש לו/ה עותק של המסמכים?

    1. בהייחלט, רופאת המשפחה חתומה על המסמך, שאם לא כן, משרד הבריאות לא היה מנפיק לי את התעודה.
      האם יש לה עותק המסמכים? וואלה, לא יודע, משער שהיא אוספת בולים או עלים מיובשים ולא את דפיי.

  7. קראתי ונקרעתי
    כפי שדיברנו לנו על מרפסת ביתי, מזדהה מאוד עם המהות.

  8. כמו החדקרן המופיע ביער החשוך של הרי פוטר, כמו פלרטוט כנפי יונק הדבש המופיע על ספינתו בלב ים של בנג’מין באטן, וכמו הברק הפוגע בג’ורג מאלי בסרט פנומנון – כך מחשבתך וכתיבתך מאירה באור עז את היופי העצום, הפלאיות וברות החלוף של העולם. תודה לך דיקמן שהארת את עולמי זה כבר 36 שנה ומתוך אנוכיות צרופה אני מקווה להנות מזיווך עוד שנים רבות, שהשימוש המעשי בטפסים האלה ישאר תאורטי ושתעלה השמיימה על אופנוע יורק אש מעל פסגת הר או לפחות גשר הירקון של אבן גבירול.

    1. יונתן, התם באדם,
      תודה על מילותיך החמות.
      ועם זאת,
      חרבן מסיבות שכמוני רואה בכתיבתך זו,
      הן ‘קראתי’,
      והן ליטוף.
      כזכור, אם בליטוף חפצתי,
      לפייסוש רצתי.

      מבין את ‘אנוכיותך’.
      אכיר לך כמה אנשים שיצננו אנוכיות זו,
      ויקדמו את רעיון יישום בקשתי דנן.

      שנים רבות?
      כשאני יושב בקפה שלי,
      כשאני נמצא בוושינגטון סקוויר ביום א’ סתווי שטוף שמש, אני רוצה שזה יהיה ‘עוד שנים רבות’?
      איך שאני צריך פיפי, קקי, אני רוצה ללכת משם למקום אחר.
      תן ליהנות, וכשהדברים מתחרבנים – תן ללכת למקום אחר. תואם את המצב.

      בכל אופן ומקרה, תודה על תשובה לחה יותר מאשר לאנאליסטים שחתמו ‘קראתי’, תשושים כאילו זה עתה סיימו לנסייח את חזון המדינה החותרת רציונליות אינדיבידואלית ליברלית, או איזה מחזה או מניפסט רדיקלי.

  9. זה לא יעזור לך.
    לא האתר, לא הכתיבה המרתקת שרק מעטים מבינים אותה ולא רשימת ידידך המודעים לבקשתך זו.
    גם אם החוק ישתנה ויעמוד לצידך מתבקש מקרוביך מעשה לא קל, אמיץ ביותר, התבטלות המחשבה האישית ומילוי דבריך כלשונם.
    תמשיך לכתוב על דברים אחרים, זה יאריך ימיך עם ראש צלול ובהכרה מלאה!

    1. הנבואה ניתנה לנבונים-
      אינני י יודע מה זה ‘לא יעזור’. לי. בהקשר זה.

      כן, אינני יודע מה זה ‘יעזור’, ומי זה ה’לְךָ’ בעת בה תודעתי בתצורתה העכשווית מתייחסת ליורשתה בתצורה הבלתי מתפקדת במצב של ה’לא יעזור’.

      כן יודע, מודע,
      שבעת כתיבת בקשה אחרונה זו, תודעתי המודעת מנגישה לתודעות אחרות את בקשתי, את ‘רצוני כעת’ ובכך אני מסופק.
      מה שביכולתי וברצון תודעתי- נעשה.

      אם וכשאהיה במצב תודעתי שונה מזה העכשווי שלי,
      תודעה אחרת, בטוויסט מבולבל, תתאכזר אלי בשם חמלה עלי ובפועל על עצמה- על כך, לא תהא לי שליטה.

      לא הכתיבה המרתקת שרק מעטים מבינים אותה” – כאחאנא”ר, תודה על ההערה החשובה: לוקייח את הבשר, ומתעלם מהעור – לא מובנת’:

      1. אתה מבין למה אני רוצה לפתור את סביבתי מתעוקתי? העולם יהיה טוב יותר ללא התצוקות שאני משרה עליו
      2. בסיבוב הבא
        1. אחזור בגרסה משופיירת.
        2. או גרועה אף יותר.
        3. טוף, לא אחזור, בכלל.
      3. כה לחי,
        כה למת.

הערות? אשמח לתגובתך