הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
ביקרתי חבר מאושפז במחלקה פנימית. פניתי לצוות לשאול על מצבו.
[המוטיבציה שלי – חפרן שכמותי – הייתה לסמן למי מהצוות שיש מתעניינים באיש, מין תת לחץ פוטנציאלי שבנוסף לדמויות בהן הם מטפלים, גרוטאות אנושיות בהליך החלמה או גריטה, יש בריאים אסירי תודה שיהיה גם כדאי לרצות.]
רואה רופא צעיר מוקף משפחה.
לרופא, אותו כבר ראיתי בביקוריי הקודמים, פריזורה של צדעיים עם זיפים ומעליהם שיער אסוף בממטרקוקו גולשים מרושלת על הקודקוד. תספורת שאני רואה בה כמניפסט של מי שפנה לדיסציפלינה הדוקה וקשוחה כמו הרפואה ושומר על זכותו להיראות כמרדן רדיקלי.
המשפחה, שהמראה הסטריאוטיפי עורר בי את התהייה איך הגיעה לכאן בשבת, מונהגת על ידי אסרטיבית כבת 45 ששואלת את השאלות וסגניתה, שמבחינת גיל יכולה להיות דודתה, מחזקת את מסריה בביטויים וורבליים רגשיים.
הרופא מבהיר שהפציינטית מונשמת ולא ברור האם ההנשמה תביא להבראתה או לא.
המשפחה מבהירה שהיא מבקשת שהמונשמת לא תנותק כל עוד אפשרי ולפחות עד שיגיעו שאריי משפחה נוספים, כשיו”ר הוועד מגבה בנימוקים רציונליים, וסגניתה ברגשיים ותביעת הבטחה ש’לא תנותק’.
הרופא הנינוח מתבטא בעדינות, שהיא לא תנותק כי זו המדיניות בישראל ובבית החולים, וכל עוד יש סיכוי להבראתה. כן הוסיף, שאולי לא כדאי להנשים רק בשם פרוצדורות בירוקרטיות – כך, בחי אלוהים, התבטא – של הגעת אנשים, ולסיום הנחה אותם להיכנס אחת אחד לחדר החולה.
פניתי אליו. טרום שאלותיי על מצבו של החבר, כנציג הבומריאדה שמחווה ציונים על מצבים, חיזקתי את עמדת המיעוט שאני נמנה עליו, והבהרתי – “במצב דומה אני מבקש להמית אותי ללא השהיות.”
“גם אני חושב כך” אמר, ולא התעכבתי אם אישר זאת לגביי או שהחיל את הגישה על עצמו.
