איזויניצה

יום ראשון

 פרק 6

איזויניצה

 

עובר למסעדת 'סיקסטיז', שם ישבתי בחברת ברק, דבוש, איריס, אורחים ולבד. שם עישנתי את הסיגריה האחרונה באפריל. ייחודו בהיותו סיקסטיז. עיצוב של דיינר אמריקאי עם גומחות המכילות ספות אדומות המקיפות שולחנות פורמייקה דמויית עץ מהשישימים. כאילו.

הסיקסטיז מארח בני ארבעימחמישימים לבושי אופנועים ורכובי אביזרים המלווים בבנות עשרימים. במדרחוב בחוץ חונות היצירות. מוטציות מוטוריות. צריך לבוא לכאן לראות הארליס מדוגמים ברמות שאין במילווקי. אופנועים יפניים עטורי נורות חג מולד לאורכם ו-לֶדים לרוחבם, שברור שמשמשים לרכיבה מהמוסך לסיקסטיז. אולי גם חזרה.

שוב, התגובתיות לקונקרטיות, פלטפורמת הדלות והיכולת שמהווה כר להחצנה אישית, בוטה, מתריסה בנוסח – דע לך טוברישץ' צופה, לא יודע מה נסגר איתך אבל עלי כבר לא חלות מגבלות הפרקטיקה, אז אני נותן בראש בגרפיקה קיצונית, צורמת, מנקרת. שיראו.
רובן המכריע של מכוניות היוקרה שחורות. כלומר כמות המכוניות השחורות גבוהה ממה שמכיר ממקומות אחרים. נראה שמעמד, שררה, כרוך באוטומוביל שחור ומכאן המתאם בין שחור לסטאטוס. כמות מכוניות הספורט הייחודיות, עם אביזרים מנקרי עיניים, צבעים מופרכים ככתום חלודה – תפוז חיוור, ניירוסטה מבהיקה ככיור על גלגלים עם סמל בנטלי עד מראה הפריג'ידר התעשייתי שמקרר מ-אפס למאה אצ'ו בפחות מארבע פצ'ו, כולל ורוד בזוקה, מצויירות ידנית כפוסטרים פסיכודליים מהסבנטיז לא מאפשר התעלמות. אולי רק לעיוורים.
מזכיר לי את מראה הוֶוטֶרָנים ממלחמת העולם השניה בארץ, על שלל עיטורי החזה, תקועים בסיכות למקטורני צמר אפורים. נראה שהתופעה די נעלמה, לא? אקספליסיט, גרפיקה במשמעותה הראשונית, בסיסית, אקספרסיבית, עניינית תכליתית, שלא נתנת לפרשנות.

הפרקטיקה- הפסאדה האסתטית, לעיתים יוקרתית, שמסתירה קילוף, רוב הזמן עילוב, והתפרקות. במתחמי הכיכר האדומה בניינים בשיפוץ מכוסים בכיסוי של לוחות עץ עם איורי לבֵנים כחזית של בניין גותי. מעניין.

במאה ה-18 עם קריעת ההתיישבות הצפון אמריקאית מהכתר הבריטי, עוד לפני הקמת המוסדות המקומיים, היתה פריחה דתית במיוחד בהשוואה לאנגליה בה הממסד הדתי היה בחסות המלך. נראה שהחופש מארגון דתי איפשר לאינדיבידואלים למצות את נטייתם לאמונה וחיזק אותה הן ברמת האדיקות והן במגוון הווריאציות לעיבוד האל.
התרבות הצרכנית האמריקאית מאפשרת לחסרי רכוש לצרוך מעבר ליכולות ולחיות ברמת חיים שמעוררת השתאות בבעלי הכנסה דומה במקומות אחרים; שיעבוד העתיד לצריכת הווה בהשראה הנסמכת על אופטימיות אשראית.
לא בורא תובנה, משתף באסוציאציה: ביל גייטס שמיקXם הצלחה כלכלית בלתי נתפשת תרם/ תורם ים כסף, ויוריש רק חלק קטן מהונו לילדיו. בהבנתו, להוריש להם את כל הונו – לא יהיה נכון. להם. וורן באפט, מושא הערצת משקיעים, מתנאה בארוחות צנועות של המבורגר עם (צ'רי) קולה. זוכר שכונה איטלקית בברוקלין, בורגנות גבוהה, שתושביה היו נוסעים באמריקאיות ענקיות רבועות, Buick Regal שהיו רוכשים יד שניה. מין סטייל כזה. אמריקאנה. משייטים איתה במרינה ליאכטה, לעיר המסעדה, המוסך לקאר-ווש המניבים. קיימת צריכה, אולי בלתי מבוקרת, אבל היא פחות מופנית ליצירת החצנה או מעמד חברתי גבוה יותר. גם הצרכנות הביזארית של אמירות סביבתיות מוטוריות הן יותר לכיוון השתייכות סוציולוגית לקבוצה מסוימת ופחות להראות עושר או השתייכות למעמד גבוה יותר. אולי בשל העובדה שבעולם צרכני מוקצן, מוצרים כבר נצרכו בעבר כסמלי מעמד.
מכיר אישית ניו-יורקי, שסך חובותיו עולה על נכסיו, והוא משייט לו בג'יפ מרצדס ששודרג מג'יפ וולוו. נראה לי, שהחברה האמריקאית צרכה, צורכת עצמה לדעת, אך לאו דווקא החצנה של מעמד חברתי כבמוסקבה, כי הנגישות לצריכה קפיטליסטית הפכה לסוציאלית – נחלת (כמעט) כולם.

נובר בתפריט הסיקסטיז- דיאטקולה 60 רובל. מזמין את הקוקטייל בגרסאת היוז'ואל הים-תיכונית שלי: בקבוק דיאט קולה, כוס בצד, מלאת קרח מעבר לגדותיה, קש ופלח לימון, ומלווה בהנחייה תודה-לא-למזוג-אני-אעשה-זאת. מקבל אמפולה שחורה, כלומר 200 סי.סי. משקה שנועד, כנראה לחיסון רוויים ננסיים. שואב את זיעת הקרח מתחתית הכוס, מוזג מעט משקה, הרציונל – היי, אנחנו אידיאולגים מטורללים, כלומר-רציונלים מתומללים פה – כדי לשתותו קר ולא מאוד מהול. מחסל את המשורה, נושך את הלימון מקליפתו, ומזמין עוד בקבוק באמצעות מחווה ידנית, לצערי לא וורבלית: שיעמיסו עוד קולה, שיתחבו לימון. מקבל את הקוקטייל עם צמד פלחים, לוגם, ושמייח ככלה ביום חופתה.

למה מעיק עם הפרטים התפלים? לא שאני משולם בעד המלה, כן? מפני שבנוסף להצפת המשקה בקרח ולימונים הוא גם מציף תופעה. תפישה, אופיינית, מאובחנת ומרתקת; מבקש חשבון, מצפה ל-120 רובל. אוה, הנה היא מתקרבת, התפנית בעלילה. מתבקש 150.

"למה?" שואל את המלצרית. היא לא מבינה בתחילה. בהמשך מסבירה לי שאלה הלימונים. זה טרם קרה לי. אחד מביטויי המחסור לשעבר הוא שליד כל פריט בתפריט ישנם שני מספרים: המחיר הנקוב, ולשמאלו, לא מספר הקלוריות- טרנד אופייני פוסט מודרניסטי, אלא המשקל למנה, בגרמים. אל לה, למנה, להיות פחות ממשקלה הנקוב, בשל מי שקילף את הפרדוקטים היקרים למכירה נוספת. יש סיסטמה. בקרה, מנה היא סך הפרודוקטים.

עוד מהקלחוז. מזכיר לי שמנהיג סובטי ביקר בלונדון בסבנטיז, וביקש לדעת מי אחראי על חלוקת הלחם בעיר. התקשה להאמין שאין פונקציה כזו. וגם הבריטים, אל תתפסו לי תחת, מסתבר שההוא המוצב על צוקי דובר ותפקידו לדווח על היעדר ספינת אוייב מתקרבת פוטר ומשרתו בוטלה רק איפשהו באלפיים ומשהו.

מלצריתי עגומת המבע מבינה שנפלה על קשה עורף. היא משסה בי סרגיי מז'אנר השיער הקצוץ על עורף פר וממדי ענק שנופחו, תפיחותיו טופחו במרתפי כושר מוסקבאיים שחורים המאיימים על הטי-שירט האפל שיפקע.

"מה הבעיה?" הוא מתעניין בטון שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה כלומר אני אשלם. אני שוטח את תמימותי הבאמת תמוהה באוזניו על החיוב. הוא בסבלנות של מי שכבר חווה דאמיס, מסביר, שתוספת ה-30 רובל היא בגין הלימונים. כבר חוייבתי כאן על הקטשופ שליד ההמבורגר – הרי זה מוצר לא? אבל על לימונים?

כשריי קרוק, מייסד מקדונלד, ירד מהר סיני, כלומר מסן ברנרדינו והטביע את הקציצה בקטשופ, ובא עם החזון שבכל סניף תתממש ההבטחה לקבל את אותו הדבר, הוא, כך אני משער, לא צפה שהרשת תגיע לאן שתגיע ותתמודד עם תרבויות שמחלקות את המזון למצרכי יסוד ולא יחידת טעם וחיוב הוליסטית. כן, שמעתי שגם האיטלקים זונות.

יפה, נציג האדמינסטרציה הביורוקרטורית שומר על הסטרוקטורה הדוקה. "והיכן זה כתוב?" אני שואל בחיוך, מצפה לתגובה מנצחת. סרגיי שלנו נמוג לעבר הדלפק, חוזר מדפדף במניו עתיר התמונות, ומצביע לי על פלח לימון: 10 רובל טבין ותקילין, לפלח, מודפס בשחור על תפריט. ו"מה משקל הלימון?"

– סתאאאם, נראה לך שאשאל שאלה כזו? בודה בכתיבה.

אז שילמתי כמו גדול (טאטלע, היינו אומרים?) 150 רובל.

כמו עסקת מכירת ה- BSA overhead 1953 ב- 1983: רכשתי אותו ב- 900 שנה קודם. חרא אופנוע. ידעתי שיירד גשם שכן 4 שעות קודם להגשמתו, רגישות האופנוע ללחות מנעה הצתתו. באחד הגשמים נתקעתי מתחת לגשר ההלכה. חלצתי עצמי. כשבאתי להצילו – נשארה רק הלחות. בכל זאת, זה היווה את רוב הרכוש של איריס ושלי. משטרת רמת גן אשרה שמצאה אופנוע. שרוף. באתי עם תלת-אופנוע – כן היו פעם דברים כאלה, כשהכידון מניע את המנשא מקדימה. העמסנו את הגֶחל. 300 עלה לתקן. באתי למכור את הנבלה. "כמה?" נשאלתי "900" עניתי. "נותן 600." לאחר דין, מתן, משא ודברים התפשרנו על 600.

חוויות השירות כאן מותירות אותי נפעם. מה נפעם – מתוסכל. חווה בכניסה למסעדה חיכיון לא מקובל למלצר. המתנות בלתי סבירות להכנת האוכל. ריבוי מקרים של בקשה לאחר המתנות ארוכות של חזרה על ההזמנה. קרח – מים קפואים במקומות שיש מוגש באופן לא סדיר. כשנראה למלצרית, טרם פיענחתי מהו החיווי המטעה שלי, שהצלחת או כוס לא בשימוש – ממהרים לקחת אותה, ומתפתח מאבק בבקשה להשאיר אותה – "לא, טרם סיימתי." הם במשימה תפעולית. לא בשרות. השירותיות טרם חלחלה. שביעות רצון הלקוח היא הפלטפורמה המונחת ומובנת כאילו מאליה, היא איננה התקרה הנשאפת. היא לא הסיבה והיעד התוצאתי להטבת התנאים בקבלת תשר גבוה יותר כתמורה לעבודה משביעת רצון. הגורם המדרבן הוא אימת השטראף, לא התשר.

איריס מעדיפה את שיטת התעריף הנקוב, ברור על מה משלמים, על שיטת המסעדות הערביות וההפתעה מתחת לבקלאווה המתוקה עם המבט של מה יא אשכנזי? מה אתה עושה מזה עניין? זה מקובל.

חוזר לדירה. עובר דרך תחנת המטרו, סמולנסקיה. דומה לסאבווי בניו יורק. השאון. התחנות מהודרות יותר- אמנות ריאליסטית קומוניסטית מגוייסת. הרכבות ברובן עתיקות, יעילות בטירוף. מרשים. יורדים במדרגות נעות 30 מטר גובה. אין דברים כאלה. נחפרו כך כמקלטים אטומים. בתחתית המדרגות נהג, בדרך כלל נהגת, מזויינת במצלמות טלויזיה. לא יודע מה עושה, אבל משער שמשגיחה ומקצה מסלולים בהתאם לעומס התעבורתי. מדרגות לאנשים, כן?

Share

השאר תגובה