יאיר דיקמן yair dickmann

משך קריאה כ־ 6 דקות

בהשראת בת־כיתה

אופטימי? פסימי? It is what it is.

רומנטיקה נוסטלגית – לא אני.

זה העניין העכשווי. או שלא.

מקומית–זמנית (שלא לנקוט ב’לוקלית טמפוררית’)

1985, דרום אמריקה, התנסח לי ש –

כשאני מבקר במקום כאן ועכשיו, ובביקורי זה לא ‘מיציתי’ אותו [– פיספסתי, החמצתי, דילגתי על מרכיבים בעלי עניין] לא תהיה השלמה עתידית של הפספוס.
לא אשוב למקום בעתיד. לא לבנות או לתכנן על כך, גם אם בהינתן רצון ונסיבות שבתי.

[אז ושם נחשפתי למי שאמרו לעצמם כשוויתרו על חוויה מקומית – ‘נחזור ו…’]

הבנתי אז, שבנסיעותיי הבאות אעדיף להגיע למקומות אחרים, שונים, שטרם הייתי בהם, עדיף לכאלה שלא דומים לאלה שחוויתי בעבר, גם אם הותירו בי כייף רושם חיובי משמעותי.

כבהתנהלות מאפיינת – לא קשור לטוב או לא טוב, שכן, לא אני בחרתי, זו הטייה אישיותית, התנייה – אני מעדיף את ה’סיכון’ בחוויות אחרות, עלומות, חדשות אולי פחות מוצלחות, על פיצ’פוץ’ חוזר של חוויות קודמות, גם אם תייגתי כ’בעלות משמעות’.

הטייה אישיותית זו מוחלת על התנהלויות אחרות:

• בסדרי גודל כבחירת אופנוע – לא חזרתי לדגם קודם שהיה לי או דומה, גם אם היה מוצלח,
• בסדרי גודל זעירים – בחירת מסעדה ביחס לאלטרנטיבית.
  כהטייה, אעדיף מסעדה בלתי מוכרת על מוצלחת מוכרת [בתלות כמובן להתניות שותפיי, אולי נרצה ליצור ניסיון לחוויה מוצלחת מוכרת].
  באופנוע הממד הפרקטי משמעותי יותר מבחירת מסעדה. בבחירת מסעדות האלטרנטיבה החליפית פחות קריטית ואינה מובהקת.

גנרית אל־זמנית

כמה שנים לאחר התובנה המקומית המתבקשת, למדתי – ספיחת מידע באופן שמשפיע על התנהגות – שגם אם אגיע גאוגרפית לאותו מקום – אני בעצם במקום אחר; לא ניתן להגיע לאותו מקום בעתיד כלשהו.

הרקליטוס ניסח, ש’לא ניתן לחצות אותו נהר פעמיים.’
המים הוויית המציאות העכשווית המקומית, שנחצו בפעם הקודמת אינם. חוצים נהר אחר, מים אחרים.
שינוי משמעותי, האובייקט החיצוני אחר. [ואם נתתי השלכה כדוגמא, זו כמובן לא הוכחה לצדקת אמירתי, אלא רק לפשט את ההסבר, כן?]

ועם זאת הדרמה גדולה יותר:
בהינתן הגעתי לאותה גאוגרפיה, אני מ’כפת לי אני, משינוי טמפוררי–לוקלי שאירע למציאות האופפת אותי. ‘הים אותו ים, והערבים אותם ערבים’ ניסח שמיר תֶֶמָא קונסרבטיבית מובהקת.

ולא כן הוא.

אני המבקר לא אותו דבר.

לא הפכתי לאחר.
מערכת ההפעלה, מכניקת המחשבה, הערכים, ההתניות, ההטיות, ההעדפות נותרו כשהיו.
עליהם התווספו מכלול עדכונים וניסיון חיים במהלך הזמן הנצבר בין חציית נהר אלגורית קודמת לבאה אחריה.

אותו ‘אני’, על אותו מצע גאוגרפי בהזחת זמן, יוצר אוסף חוויות שונה. נוצרת מהות חווייתית עדכנית לאותו רגע. וזו חוויה מהותית שונה מזו שנחוותה בעבר, גם המקום אותו מקום ואני אותו אני.

חירוב מסיבות

אני מבחין בין עיסוק בעבר במטרה להתחקות אחרי אבולוציה של הליך מובחן,
לבין ניסיון להשתכשך בחוויות נעימות.

התרפקות על עבר, ניסיון לשחזר חוויות, כך נראה לי, מעיד בעיקר על אי־נוחות מהווֶה בהקשר של חוויית העבר.

וחזרה

הכמיהה* (שלי) לחוות כעת את מה שאני מוטה אליו וניתן, והבאסה מהחשש, שלא לומר חרדה, מלהפסיד משהו, היא אולי אקסטנציה של FOMO.

זה לא רק שלא להפסיד את מה שקורה כעת.
זה אומר שמה שלא יקרה כעת, כבר לא יקרה אחר כך, מפני ש

• מה שקורה כעת – מצע החווייה – משתנה,
• והכלים לחוות את האחר כך – אני – משתנה.

---

* זה ההסבר – ואין להאמין להסברים על סנטימנט. גם אם כולנו מסבירים סנטימנטים. כל הזמן. הסברי סנטימנט בדומה לבריאת נראטיב. זה להשית הגיון רטרואקטיבי, תואם ערכיות, של סובייקט כאובייקטיב. כמו לקשור את הפחיות לאוטו חתן כלה לפגוש הקדמי, ולא לטמבון האחורי, ולצפות שיקרקשו בעמידה – לתחושת הדחיפות ואיום ההחמצה של חוויות משמעותיות שאולי כבר לא יקרו. ואפספס אותן.

---

מה שלא חוויתי, כבר לא אחווה: אני החׂווה, מהווה ישות שונה, גם אם לא אחרת.

ואין כאן המלצה.

החווייה בחזרה למקום אחר עשויה להיות משמעותית לא פחות, ועם זאת, אחרת.

כאיש קטן לא רוצה את מה שלא יקרה.

הרצון שלי לעצמי – הכמיהה לחוויות בעלות ערך, להצטער על מה שחוויתי והתפקשש ולא על מה שיכולתי להשיג, נמנעתי, ולא חוויתי.