ידידי הנערץ:
‘אנחנו לא מנהלים את המשאבים שלנו, אלא את העזבונות.’
במבנה משפחתי ישנה מכניקת של חלוקת משאבים חומריים מצד ההורים לכיוון הילדים.
ברור ש
לא ניתן, בלתי אפשרי
לאֱמוד את סך המשאבים שיש להקצות לכל ילד במשפחה, שצרך. לא נומינלית, לא ריאלית, לא ביחס לערך כסף בעת נתונה, לא ביחס למצב כלכלי כולל, ולא ביחס לצורך שהוא מורכב מדיי לשערוך.
ואם העבר לא ניתן, הצורך העתידי בכלל בלתי אפשרי לחיזוי.
כן ניתן ואף קורה בפועל
חלוקה מסויימת לכל צאצא.
תחושת נתינה סובייקטיבית של הנותנים, שלא בהכרח שווה לאלה שמקבלים, ביחס לאחים אחרים או לציפייה.
על פי רוב מתרחש קסם; סך משאבים שניתנו לכל ילד הוא קבוע כלשהוא.
הוא ניתן.
בחלק ניכר מהמקרים, בשיחה שתתקיים או לא, יסתבר ש –
ש’נותן’ בתחושה שנתן יותר מאשר ה’מקבל’ חש שקיבל; על פי רוב חש שקיבל פחות נומינלית, ערכית, לפי הצורך או הציפייה ביחס ל…
כן ניתן לאתר שאיפה, תֶמה, כוונה מובהקת של חלוקה של הנתינה מצד ההורים,
וכן קבלה של כל אחד מהילדים.
וכאמור, ממש ייתכן שאלה מסלולים שאינםתואמים.
מכניקות חלוקה
חלק ניכר ממכניקות ה’נתינה’ ימותגו לפי צורך.
מנקודתצ מבט הורית הצורך יכול להיות:
לפי צורך, הרווחת מכולם ה’נכונה’.
ניתן להתדיין מהו ה’צורך’?
וכן, ניתן לראות ולפרש בכל שאר הגישות כמקרים פרטיים של ‘צורך’.
מסורת
חלוקה לפי בכורה או מגדר.
לפי ‘אהבה’
העדפה לאחד הצאצאים ותיוגו תחת ‘צריך’.
שווה בשווה
לא ניתן כמובן לבצוע משאבים על ציר זמן עם פרקטיקת ‘שווה בשווה’.
עם זאת יכולה להיות התכווננות מוחצנת לשם.
שלחתי את ביקורתי למי שהעביר לי בעבר את כתובת המייל של מקור המאמר.
הותרתי בידיו את ההחלטה האם לשתף בביקורת, כשאינני בטוח ברצון לקבל את ביקורתי (– כלומר די משוכנע שלא ממש). לכן אינני שולח ישירות.
למה שלא תשלח אתה? ממתי מפריע לך שרואים בעין לא אוהדת מה שאתה כותב? שלח אלי חזרה.
מערכת הפעלה התנהלותית של אדם היא מכלול האלגוריתמים שנותן מענה לפרט, שבהינתן סיטואציה מובחנת תופגן תגובה מסויימת, אופיינית.
מערכת ההפעלה היא סינתזה של ערכים מוטמעים על ידי סוכני סביבה וחינוך, עם בקרה רציונלית אישית, מקומית וזמנית פר מקרה לברירת תגובה מתאימה לבעליה.
בחברה אנושית, על מערכת הפעלה של פרטים מונחים תיווכי מלל, טקסים, נימוס, מחוות שנועדו לתווך למסך את קידום האינטרסים והערכים באופן שהסביבה תסייע או לפחות לא תפריע למימושם.
סיכת ממשקים בינאישיים כשמן סך גלגלי שיניים. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי מערכות הפעלה אנושיות חשופות
כשאני מבקר במקום כאן ועכשיו, ובביקורי זה לא ‘מיציתי’ אותו [– פיספסתי, החמצתי, דילגתי על מרכיבים בעלי עניין]לא תהיה השלמה עתידית של הפספוס.
לא אשוב למקום בעתיד. לא לבנות או לתכנן על כך, גם אם בהינתן רצון ונסיבות שבתי.
[אז ושם נחשפתי למי שאמרו לעצמם כשוויתרו על חוויה מקומית – ‘נחזור ו…’]
הבנתי אז, שבנסיעותיי הבאות אעדיף להגיע למקומות אחרים, שונים, שטרם הייתי בהם, עדיף לכאלה שלא דומים לאלה שחוויתי בעבר, גם אם הותירו בי כייף רושם חיובי משמעותי.
מעדיף ריגוש חוויה חדשה על פיצ’פוץ’ קודמת
כבהתנהלות מאפיינת – לא קשור לטוב או לא טוב, שכן, לא אני בחרתי, זו הטייה אישיותית, התנייה – אני מעדיף את ה’סיכון’ בחוויות אחרות, עלומות, חדשות אולי פחות מוצלחות, על פיצ’פוץ’ חוזר של חוויות קודמות, גם אם תייגתי כ’בעלות משמעות’.
הטייה אישיותית זו מוחלת על התנהלויות אחרות:
בסדרי גודל כבחירת אופנוע – לא חזרתי לדגם קודם שהיה לי או דומה, גם אם היה מוצלח,
בסדרי גודל זעירים – בחירת מסעדה ביחס לאלטרנטיבית.
כהטייה, אעדיף מסעדה בלתי מוכרת על מוצלחת מוכרת [בתלות כמובן להתניות שותפיי, אולי נרצה ליצור ניסיון לחוויה מוצלחת מוכרת]. באופנוע הממד הפרקטי משמעותי יותר מבחירת מסעדה. בבחירת מסעדות האלטרנטיבה החליפית פחות קריטית ואינה מובהקת.
גנרית אל־זמנית
כמה שנים לאחר התובנה המקומית המתבקשת, למדתי – ספיחת מידע באופן שמשפיע על התנהגות – שגם אם אגיע גאוגרפית לאותו מקום – אני בעצם במקום אחר; לא ניתן להגיע לאותו מקום בעתיד כלשהו.
הרקליטוס ניסח, ש’לא ניתן לחצות אותו נהר פעמיים.’
המים הוויית המציאות העכשווית המקומית, שנחצו בפעם הקודמת אינם. חוצים נהר אחר, מים אחרים.
שינוי משמעותי, האובייקט החיצוני אחר. [ואם נתתי השלכה כדוגמא, זו כמובן לא הוכחה לצדקת אמירתי, אלא רק לפשט את ההסבר, כן?]
ועם זאת הדרמה גדולה יותר:
בהינתן הגעתי לאותה גאוגרפיה, אני מ’כפת לי אני, משינוי טמפוררי–לוקלי שאירע למציאות האופפת אותי. ‘הים אותו ים, והערבים אותם ערבים’ ניסח שמיר תֶֶמָא קונסרבטיבית מובהקת.
ולא כן הוא.
אני המבקר לא אותו דבר.
לא הפכתי לאחר.
מערכת ההפעלה, מכניקת המחשבה, הערכים, ההתניות, ההטיות, ההעדפות נותרו כשהיו.
עליהם התווספו מכלול עדכונים וניסיון חיים במהלך הזמן הנצבר בין חציית נהר אלגורית קודמת לבאה אחריה.
אותו ‘אני’, על אותו מצע גאוגרפי בהזחת זמן, יוצר אוסף חוויות שונה. נוצרת מהות חווייתית עדכנית לאותו רגע. וזו חוויה מהותית שונה מזו שנחוותה בעבר, גם המקום אותו מקום ואני אותו אני.
חירוב מסיבות
אני מבחין בין עיסוק בעבר במטרה להתחקות אחרי אבולוציה של הליך מובחן,
לבין ניסיון להשתכשך בחוויות נעימות.
התרפקות על עבר, ניסיון לשחזר חוויות, כך נראה לי, מעיד בעיקר על אי־נוחות מהווֶה בהקשר של חוויית העבר.
וחזרה
הכמיהה* (שלי) לחוות כעת את מה שאני מוטה אליו וניתן, והבאסה מהחשש, שלא לומר חרדה, מלהפסיד משהו, היא אולי אקסטנציה של FOMO.
זה לא רק שלא להפסיד את מה שקורה כעת.
זה אומר שמה שלא יקרה כעת, כבר לא יקרה אחר כך, מפני ש
מה שקורה כעת – מצע החווייה – משתנה,
והכלים לחוות את האחר כך – אני – משתנה.
* זה ההסבר – ואין להאמין להסברים על סנטימנט. גם אם כולנו מסבירים סנטימנטים. כל הזמן. הסברי סנטימנט בדומה לבריאת נראטיב. זה להשית הגיון רטרואקטיבי, תואם ערכיות, של סובייקט כאובייקטיב. כמו לקשור את הפחיות לאוטו חתן כלה לפגוש הקדמי, ולא לטמבון האחורי, ולצפות שיקרקשו בעמידה – לתחושת הדחיפות ואיום ההחמצה של חוויות משמעותיות שאולי כבר לא יקרו. ואפספס אותן.
מה שלא חוויתי, כבר לא אחווה: אני החׂווה, מהווה ישות שונה, גם אם לא אחרת.
ואין כאן המלצה.
החווייה בחזרה למקום אחר עשויה להיות משמעותית לא פחות, ועם זאת, אחרת.
כאיש קטן לא רוצה את מה שלא יקרה.
הרצון שלי לעצמי – הכמיהה לחוויות בעלות ערך, להצטער על מה שחוויתי והתפקשש ולא על מה שיכולתי להשיג, נמנעתי, ולא חוויתי.
מכלול היבטים של מעשי אדם.
יישום סטנדרטים של התנהגות אנושית והעדפות אסתטיות.
קהילה, תרבות, מובחנת ערכית התנהגותית.
עליונות תרבותית
כששתי תרבויות, קהילות מובחנות על ערכיהן ההתנהלותיים והטיותיהן האסתטיות, מקננות אחת ליד אחרת צפוי מעבר אנושי, פעפוע, ביניהן.
בבחירה חופשית אנשים מכווננים את נוחותם על מצע החברה בה מקננים.
במבט־על, השוואה בעצימות מגמת הפעפוע של פרטיהן יחשוף עליונות תרבותית.
פעפוע החוצה של תרבות מצטמקת מקשיח את ליבתה ומסלים פעולות התגוננות, התכנסות, הסתגרות והקצנה משמרת צביון של מנהיגיה. לשימור אחיזתם, נגד המגמה.
התרבות האקלקטית, הפחות נשלטת תקלוט מפעפעים, בעוד שהתרבות המשמרת צביונה, תתמצק ותקטן.
התממשקות בין פרטי חברות מעורר פעפוע.
מעבר לתרבות משילה מסורות ואיסורים שתכליתם מיצוק ציביון הוא קידום.
פרוגרסיה.
התכנסות לקהילה צביונית, מתאפיינת בטקסים מסורתיים, ממחזרת ומטמיע מסורות ייעשה בעקבות רווח אישי מהמצב או ממצוקה. המצוקה מתנחמת בספיחת תמיכה מהקהילתנות, מדמויות סמכותניות, או ממימוש אמוני של ייאוש בוטח בכוח עליון מארגן.
ריאקציה.
חרבן מסיבות שאני, ההתכנסות ההזדהותית, תחושת הכוח הנשענת על צִדְקָת יחד המוני – מרתיעה. אותי.
שיחות ווטרנים חרושי קמטים עוטים עיטורים ואותות הפגנה שחורים, אדומים וורודים, נוצצים בזיעה ים־תיכונית, משחלפים סיפורי מורשת על עימות עם שוטרים, וקרבות עם ביביסטים.
לא נראה לי, לא עניינית, לא אסתטית ולא ערכית.
כן נראה לי כתמונת ראי של פרקטיקות אמוניות, לאומניות, משמרות התכנסות הזדהותית, להלן ‘ימין’, בכל עת, גאגורפיה, תרבות ושפה. להמשיך לקרוא לא סובל הפגנות
לאחרונה האזנתי להֶסכֶּת דמוקרטיה האתונאית, המעבדה, כאן 11, שש הרצאות של פרופ’ עירד מלכין.
יש יהודים שתופשים יהדות כערש הליברליות, הומניזם.
אפעס, צורמת (לי, במקצת) החתירה ל-יושרה אינטלקטואלית, כשבעלי אמונה מהללים, מייחסים חיוביות למושא אמונתם. לא רציונלי, לא אינטליגנטי. להמשיך לקרוא יהדות כערש הומניות, ליברליות?
אחוז היהודים זוכי פרס נובל לא תואם את חלקם באוכלוסייה.
כנראה שבין 20 ל- 30 אחוז מהזוכים מזדהים כיהודים,
יש האומדים את חלקם של יהודים כגדול אף יותר, נמנעו מלהחצין את יהדותם.
הסברים
כדרכם של הסברים לתופעות תרבותיות שאינן פיזיקליות, מוצעים לסוגיה מגוון רבים.
כל הסבר חשוד מיידית, בצדק, בהיותו מקדם ערך מקדמי – להלן נרטיב. להמשיך לקרוא יהודים זוכי פרס נובל
