משך קריאה כ־ 22 דקות
לא גורו, קנגורו
פרולוג; פעם היתה עגלה וזו ההתחלה
“אני יש לי רק שאיילה”
שאלתי בווטסאפ את דניאל קרן, מבחינתי – דני, קרץ.
הכרנו בצבא, מודיעין, סיני, ליד התעלה, עידן סיסרא. המילה ‘חבש’ לא מתאימה לכיפה ירוקה בגודל קוורטר שהונחה נידפת על פדחתו; מבריק. מולטי דיסציפלינרי, בתלת ממד וב- 360°. אם אעיד עליו, ואולי בעצם עלי – נבון ממני. בעוד הכיפה התאיידה, העיסוק בסְפָר המיסטי התמצקה.
הוא מעיד על עצמו ש’איני מחדש דבר’; עושה שימוש ברעיונות של אחרים. זו אמירה יפה, בעיניי מודעת לחלושה של התלות באחר, ועם זאת העוצמה של רוחב ידע, עומק, והכנסתו בהקשרים רלוונטיים. אהבתי. עם זאת, כ–ירון לונדון, מושא הערצתי – מי שהייתי רוצה להיות, וגם מג’יק ג’ונסון, אם הייתי גדול – שכשהוא מצטנע, בעצם הוא מתייהר – אני מייחס לו חידוש באיסוף של אלמנטים אקלקטיים, אקסטרימיים ומגוונים גם אם ידועים ומוכרים.
למתלונני שפתי המעיקה – החידוש שדני מדגמן הוא עיסוק ברמות־על בדיסציפלינות מגוונות לא קשורות אחת לשניה. כבוד!
“על השאלות שלך אני עונה על בירה” ענה.