של סובייקט*, בעל תודעה, בהקשר ממשק חברתי.

מרכיבי פרוטוקול נאספו ונוסחו על ידי חברה אופפת פרט.

דתות, במהותן, מנסחות פרוטוקולים אלה.

פרט בהתנהלותו, בהתממשקותו מול סוגייה, בוחר איך לפעול,
ממקסם את קידום טובתו,
ומתוך כך בורר אילו רכיבים להחיל על עצמו ומאילו להימנע.
בחירת רכיבי התנהלות – החלתם או מניעתם – על ידי פרט עשויה להיות
♦ מודעת
♦ או אינסטינקטיבית,
בעל תודעה מיישם או נמנע, עצמונית מעקרונות מוסריים, עושה זאת במודע, או מאינסטינקט בלתי מתומלל.

* סובייקט
מה שאינו פרט יחידני, הינו עצם, אובייקט.
לעצם אין תודעה, נטול כוונה.
אין לעצם מוסר.

צבר פרטים, בריבוי – צברי פרטים, קבוצות, מפלגות, שפרטיהן חולקים ערכים דומים, מתכנסים הזדהותית לקולקטיב עליו הם נמנים, הוא עצם.

לצבר פרטים אין תודעה.

מושגים כ’תודעה קולקטיבית‘, ‘זיכרון משותף‘, הינם פיקציה, בבחינת טאו”ן.

פְּרָטֵי קבוצה יכולים להתנהל על פי ‘מוסר’ משותף, שהשיתו על עצמם, שנוסח על ידי פרט דומיננט, מייסד, קבוצה נבחרת שמונתה לצורך כך.

ועדיין, לקבוצה אין תודעה, או מוסר.

מימוש רצון ופעולות פרט לטובתו**, על פי הכרתו שלו, הסובייקטיבית.

** לטובתו

מוסר עוסק, קטיגורית בהטבת חיי האוחז בו. מוסר אינו עוסק בהרעת חיי אחר.

גם טיפול בצידוק כוונה להרע למי שמאיים על ‘טובת’ הסובייקט המוסרי בסיטואציות מסוימות ובטיפול במצבים אלה, מוסר עוסק בטובת ובקידום פרט פרטיקולרי.

השימוש בגוף ראשון בשל כך שמימוש המוסר הוא של פרט, סובייקט, של בעל תודעה.

פרט מחליט, וולונטרית, האם ליישם עקרונות פרוטוקול מוסרי, להימנע, או להחיל ווריאציה או חלק מהם.

החלטתו מתומללת או אינסטינקטיבית, על פי תפישתו את האירוע.