ידידי הנערץ:
‘אנחנו לא מנהלים את המשאבים שלנו, אלא את העזבונות.’
במבנה משפחתי ישנה מכניקת של חלוקת משאבים חומריים מצד ההורים לכיוון הילדים.
ברור ש
לא ניתן, בלתי אפשרי
לאֱמוד את סך המשאבים שיש להקצות לכל ילד במשפחה, שצרך. לא נומינלית, לא ריאלית, לא ביחס לערך כסף בעת נתונה, לא ביחס למצב כלכלי כולל, ולא ביחס לצורך שהוא מורכב מדיי לשערוך.
ואם העבר לא ניתן, הצורך העתידי בכלל בלתי אפשרי לחיזוי.
כן ניתן ואף קורה בפועל
חלוקה מסויימת לכל צאצא.
תחושת נתינה סובייקטיבית של הנותנים, שלא בהכרח שווה לאלה שמקבלים, ביחס לאחים אחרים או לציפייה.
על פי רוב מתרחש קסם; סך משאבים שניתנו לכל ילד הוא קבוע כלשהוא.
הוא ניתן.
בחלק ניכר מהמקרים, בשיחה שתתקיים או לא, יסתבר ש –
ש’נותן’ בתחושה שנתן יותר מאשר ה’מקבל’ חש שקיבל; על פי רוב חש שקיבל פחות נומינלית, ערכית, לפי הצורך או הציפייה ביחס ל…
כן ניתן לאתר שאיפה, תֶמה, כוונה מובהקת של חלוקה של הנתינה מצד ההורים,
וכן קבלה של כל אחד מהילדים.
וכאמור, ממש ייתכן שאלה מסלולים שאינםתואמים.
מכניקות חלוקה
חלק ניכר ממכניקות ה’נתינה’ ימותגו לפי צורך.
מנקודתצ מבט הורית הצורך יכול להיות:
לפי צורך, הרווחת מכולם ה’נכונה’.
ניתן להתדיין מהו ה’צורך’?
וכן, ניתן לראות ולפרש בכל שאר הגישות כמקרים פרטיים של ‘צורך’.
מסורת
חלוקה לפי בכורה או מגדר.
לפי ‘אהבה’
העדפה לאחד הצאצאים ותיוגו תחת ‘צריך’.
שווה בשווה
לא ניתן כמובן לבצוע משאבים על ציר זמן עם פרקטיקת ‘שווה בשווה’.
עם זאת יכולה להיות התכווננות מוחצנת לשם.
שלחתי את ביקורתי למי שהעביר לי בעבר את כתובת המייל של מקור המאמר.
הותרתי בידיו את ההחלטה האם לשתף בביקורת, כשאינני בטוח ברצון לקבל את ביקורתי (– כלומר די משוכנע שלא ממש). לכן אינני שולח ישירות.
למה שלא תשלח אתה? ממתי מפריע לך שרואים בעין לא אוהדת מה שאתה כותב? שלח אלי חזרה.
כשאני מבקר במקום כאן ועכשיו, ובביקורי זה לא ‘מיציתי’ אותו [– פיספסתי, החמצתי, דילגתי על מרכיבים בעלי עניין]לא תהיה השלמה עתידית של הפספוס.
לא אשוב למקום בעתיד. לא לבנות או לתכנן על כך, גם אם בהינתן רצון ונסיבות שבתי.
[אז ושם נחשפתי למי שאמרו לעצמם כשוויתרו על חוויה מקומית – ‘נחזור ו…’]
הבנתי אז, שבנסיעותיי הבאות אעדיף להגיע למקומות אחרים, שונים, שטרם הייתי בהם, עדיף לכאלה שלא דומים לאלה שחוויתי בעבר, גם אם הותירו בי כייף רושם חיובי משמעותי.
מעדיף ריגוש חוויה חדשה על פיצ’פוץ’ קודמת
כבהתנהלות מאפיינת – לא קשור לטוב או לא טוב, שכן, לא אני בחרתי, זו הטייה אישיותית, התנייה – אני מעדיף את ה’סיכון’ בחוויות אחרות, עלומות, חדשות אולי פחות מוצלחות, על פיצ’פוץ’ חוזר של חוויות קודמות, גם אם תייגתי כ’בעלות משמעות’.
הטייה אישיותית זו מוחלת על התנהלויות אחרות:
בסדרי גודל כבחירת אופנוע – לא חזרתי לדגם קודם שהיה לי או דומה, גם אם היה מוצלח,
בסדרי גודל זעירים – בחירת מסעדה ביחס לאלטרנטיבית.
כהטייה, אעדיף מסעדה בלתי מוכרת על מוצלחת מוכרת [בתלות כמובן להתניות שותפיי, אולי נרצה ליצור ניסיון לחוויה מוצלחת מוכרת]. באופנוע הממד הפרקטי משמעותי יותר מבחירת מסעדה. בבחירת מסעדות האלטרנטיבה החליפית פחות קריטית ואינה מובהקת.
גנרית אל־זמנית
כמה שנים לאחר התובנה המקומית המתבקשת, למדתי – ספיחת מידע באופן שמשפיע על התנהגות – שגם אם אגיע גאוגרפית לאותו מקום – אני בעצם במקום אחר; לא ניתן להגיע לאותו מקום בעתיד כלשהו.
הרקליטוס ניסח, ש’לא ניתן לחצות אותו נהר פעמיים.’
המים הוויית המציאות העכשווית המקומית, שנחצו בפעם הקודמת אינם. חוצים נהר אחר, מים אחרים.
שינוי משמעותי, האובייקט החיצוני אחר. [ואם נתתי השלכה כדוגמא, זו כמובן לא הוכחה לצדקת אמירתי, אלא רק לפשט את ההסבר, כן?]
ועם זאת הדרמה גדולה יותר:
בהינתן הגעתי לאותה גאוגרפיה, אני מ’כפת לי אני, משינוי טמפוררי–לוקלי שאירע למציאות האופפת אותי. ‘הים אותו ים, והערבים אותם ערבים’ ניסח שמיר תֶֶמָא קונסרבטיבית מובהקת.
ולא כן הוא.
אני המבקר לא אותו דבר.
לא הפכתי לאחר.
מערכת ההפעלה, מכניקת המחשבה, הערכים, ההתניות, ההטיות, ההעדפות נותרו כשהיו.
עליהם התווספו מכלול עדכונים וניסיון חיים במהלך הזמן הנצבר בין חציית נהר אלגורית קודמת לבאה אחריה.
אותו ‘אני’, על אותו מצע גאוגרפי בהזחת זמן, יוצר אוסף חוויות שונה. נוצרת מהות חווייתית עדכנית לאותו רגע. וזו חוויה מהותית שונה מזו שנחוותה בעבר, גם המקום אותו מקום ואני אותו אני.
חירוב מסיבות
אני מבחין בין עיסוק בעבר במטרה להתחקות אחרי אבולוציה של הליך מובחן,
לבין ניסיון להשתכשך בחוויות נעימות.
התרפקות על עבר, ניסיון לשחזר חוויות, כך נראה לי, מעיד בעיקר על אי־נוחות מהווֶה בהקשר של חוויית העבר.
וחזרה
הכמיהה* (שלי) לחוות כעת את מה שאני מוטה אליו וניתן, והבאסה מהחשש, שלא לומר חרדה, מלהפסיד משהו, היא אולי אקסטנציה של FOMO.
זה לא רק שלא להפסיד את מה שקורה כעת.
זה אומר שמה שלא יקרה כעת, כבר לא יקרה אחר כך, מפני ש
מה שקורה כעת – מצע החווייה – משתנה,
והכלים לחוות את האחר כך – אני – משתנה.
* זה ההסבר – ואין להאמין להסברים על סנטימנט. גם אם כולנו מסבירים סנטימנטים. כל הזמן. הסברי סנטימנט בדומה לבריאת נראטיב. זה להשית הגיון רטרואקטיבי, תואם ערכיות, של סובייקט כאובייקטיב. כמו לקשור את הפחיות לאוטו חתן כלה לפגוש הקדמי, ולא לטמבון האחורי, ולצפות שיקרקשו בעמידה – לתחושת הדחיפות ואיום ההחמצה של חוויות משמעותיות שאולי כבר לא יקרו. ואפספס אותן.
מה שלא חוויתי, כבר לא אחווה: אני החׂווה, מהווה ישות שונה, גם אם לא אחרת.
ואין כאן המלצה.
החווייה בחזרה למקום אחר עשויה להיות משמעותית לא פחות, ועם זאת, אחרת.
כאיש קטן לא רוצה את מה שלא יקרה.
הרצון שלי לעצמי – הכמיהה לחוויות בעלות ערך, להצטער על מה שחוויתי והתפקשש ולא על מה שיכולתי להשיג, נמנעתי, ולא חוויתי.
חופש:
אינו מצב, ולא יעד*.
על פי רוב ביחס לרצון**.
מדד השוואתי גם אם לא בהכרח סָפִיר.
♠ חיווי על יחסיות כמות ועוצמת אילוצים, הגבלות, איסורים, חובות, מציאותיים ניתנים לאחיזה, ניתנים לתפישה או מנטליים אישיים, בהשוואה לאובייקט, מושא, אחר.
♣ תנועה, תהליך של הפחתת–השלת אילוצים, הגבלות, איסורים, חובות של מושא ביחס למצב קודם.
ידידי הנערץ שניחן ביכולת מימוש סיפוקים של אוליגרך פוסט-סובייטי, ויכולת דחייה של תינוק, שונה מר’ישל’ה, לו יש יכולת דחיית סיפוקים של תינוק פוסט-סובייטי, עם מימוש של אוליגרך.
הם שונים, מפני שר’ישל’ה, שאף שנשאר בקוטן קומתו, היה תינוק מגודל – לא התירס הכי צהוב בסיר – ובאחת, בטראח, הפך לזקן מקוטן – נעל הבית לא הכי חדשה במגירה.
החפצה –
התייחסות לסובייקט♠
כחפץ, כספק טובין,
בעל ערך זמני, תלוי הקשר מקומי, מסויים, מדיד, כמית, בר החלפה,
נטול ערך רגשי לסופח,
בהתעלמות מרגשות הסובייקט בהליך השיחלוף♣.
המאבק בזנות נאצל.
כלומר, תמיכה במי שמצוקה תרמה* למכירת הגוף תמורת מין – נאצל.
* תרימה – אין גורם יחיד. ‘מניע’ מורכב מצבר גורמים תורמים פוזיטיבית בשילוב גורצים מונעים מוחלשים, עם רמות השפעה שונות.
עם זאת, איסור על זנות בעייתי. מאד.
בכל מקרה ועת, כשחברה נתחבת ביחסים בין שני בגירים שפועלים בהסכמה ישירה, גם אם נסיבות ההסכמה נוראות,
חברה לא פתרה את הסוגיה בגינה פעלה,
ויוצרת מכלול בעיות נוספות מעצם התערבותה.
‘זנות’ היא תופעה רחבה מדי מכדי לתחום אותה באופן שיהיה אפשר לטפל בה כדי שתמוגר.
בין בגירים, מוכרים, נפוצים יחסים בהם לפחות אחד הצדדים מעוניין בטובין באופן שמתחכך עם מושג ‘טובין תמורת יחסים’, כוללים או לא מין, להלן ‘זנות’.
קשרים רומנטיים במסגרת ‘יחסי מרות’ אסורים, שכן הם עלולים להתפש שווריאציה על הספקטרום של שחלוף יחסים מעמדת כוח של מתן או מניעת טובין.
איסור על ‘יחסי מרות’ מתכוון להקטין ממשקים כאלה, לטפל המצבי חריגה, ולדעתי עוד לא נולד התמים שחושב שניתנים למניעה.
להבנתי, הקטנת צריכת זנות לא תוכל להיעשות על ידי איסורה.
במדינות נחשלות בהן זנות אסורה, היא נפוצה כנורמה השרדותית.
העובדה שזנות רווחת באופן רחב כל כך, בריבוי תרבויות, מעידה שאין לכך פתרון ברור.
איסור זנות הוא הפתרון הכי קל כמלל, ואינו מהווה פתרון פרקטי.
כנראה שפתרון, גם אם חלקי ומוגבל, הוא טיפול פרטני מול מי שנקלע לסיטואציה נוראה בה נאלץ לסחור במה שלא מתכוון, אלא מחוסר ברירה ואלטרנטיבה.
נקבע לי תור לאולטרה סאונד 1798 – בדיקה האם כשאני משתין השלפוחית מתרוקנת.
בסמס התזכורת לבדיקה לא קבלתי הוראות.
לא התעצלתי, התקשרתי, כודררתי בין מוקדנים עד שנחתתי אצל מוקדנית ערביה, שהנחתה שאתייצב רבע שעה לפני המועד הנקוב, כרגיל, רק עם מסיכה, שמירת שני מטר וניקיון. כלומר הוראות קורונה לא לבדיקה.
הגעתי ב- 22:15, שתי פקידות וגבר המתינו. הוא חיווה אלי לגשת אליהן. שאלתי האם הוא בתור, “לא” ענה “אני הבודק שלך.” להמשיך לקרוא איש מתוק
בפחות משבוע התנקזו ארבעה חברים קרובים לכדי יום הולדת. האח!
שלושה מציינים 60(!).
מה זה משנה יום הולדת? 60? מבין את המכניקה אצל אחרים. מניח שנותרו לי 60 שנה לא מוצלחות להטמיע לעצמי.
ולא שהם ילידי אותו שבוע, אלא ש להמשיך לקרוא עידן הייצוג עת הרשתות החברתיות
כשהבן.ת שלך יביאו בן.ת זוג הביתה,
אינסטינקטיבית, תרצו לדעת [גם] מה הורי בני/ות הזוג עושים,
ותצניעו, או שלא, סקרנות מבררת מהו מוצאם. להמשיך לקרוא התערות חברתית
