תגית: אישית

הערכת משך קריאה כ- 23 דקות

תגובתי

סוף שבוע | הקצה

פורסם ב-13.08.20

“הייתי שמחה אם עם ישראל היה מוותר על נתניהו, אבל המחאה בבלפור מנותקת לא פחות מהמנותקים שנמאסו עליה”

אסתר פלד

קבל התראות בתיבת הדואר האלקטרוני שלך עבור כתבות מ אסתר פלדהתראות במייל

במוצאי שבת האחרונה משיתי את עצמי מתוך הנינוחות של ביתי בפריפריה, ועליתי להפגנת המחאה בבלפור. עליתי לשם בהתרגשות. עשיתי קילומטר וחצי של הליכה מתקנאת־בעשירים מהחניה בטלביה (דור־דור ודורשיו, חבל על הזמן) ועד לבלפור, ונכנסתי פנימה, לאזור המגודר. התהלכתי שם כחולמת. “אזור מגודר”, לשון אחר: בועה. מימיני דגלים שחורים, משמאלי דגלים ורודים. לפני “ביבי תתפטר” בווריאציות שונות, מאחוריי מיצג של סהר מלבין ועליו איש יפה בוורוד נוצץ.

מספר השלטים כאן כמעט כמספר המפגינים. איש־איש ושלטו. יש ה”מנותקים נמאסתם”, יש “מי שלא חולם — כועס”. יש “לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה” שבגללו הייתי נרגשת, כי אכן, ארצי שינתה את פניה כמעט לבלי הכר. יש שלטים בעברית מרוקאית (שלושה בלבד), ויש עוד. ועוד.

“חייזרים” הוא השם שניתן ליצורים שהם חיים־אבל זרים למי שמכנה אותם כך, וכך גם עבור מי שמזדהה עם מי שמכנה אותם כך. מעבר לגינוי המוצדק כלפי מי שמתבטא כך, אכן קיימת זרות בין המתבטא כך לבין נושאי הדגלים הוורודים, השחורים, עוטי מסכות ה–crime minister וכותבי השלטים היצירתיים. זרות רבה. וישנם מי שכותבים כאן, על דפי עיתון זה, שהפגנות המחאה החי־זרות האלה מעמיקות את התהום, כלומר מונעות ממצביעי הימין ה”שפויים” כל תנועה החוצה ממעגל התמיכה של בנימין נתניהו. כי מה להם ולזרים הללו המאיימים (לעאל, קליין ועוד).

הפלורליזם — תכונתו ההכרחית של הליברליזם הגאה המפגין בבלפור — ניכר בדגלים רבי הצבע, בשלטים רבי ההבעה. בעיניהם של מרבית השכנים שלי כאן במושב בהרי יהודה, מדובר בבועת חי־זרים. אני נזהרת שלא לאפיין את השכנים שלי, כדי לא ליפול היישר לתוך לוע הר הגעש שאליו נפלו כמה לפניי: אבישי בן־חיים, ובזמנו גם ניסים מזרחי (להבדיל), שניסה בראיון לעיתון זה להגיד משהו על מה שמכונה היום “הימין”. גלי מחאה אדירים התקוממו עליו, גזען שכמותו. אבל קודם לכן הוא אמר משהו על השמאל:

“מין האדם שאני קורא לו ה’הומו־ליברליקוס’ — ליברל־חילוני שחושב במונחים אוניברסליים — מאוד מתקשה לעכל את העובדה שהמסר שלו יכול להיתפס כאלים. אלה רואים את הליברליזם כסדר הרצוי והמצוי גם יחד… זו תפיסה שקופה לעצמה. משהו קרה גם לאקדמיה שאימצה את הליברליזם כעמדה הנורמטיבית… הליברלים מתקשים להעלות על דעתם שיש בתפיסה שלהם משום הפעלת כוח ומיסיונריות”. הרי לכם: חי־זרים מתבוננים בחי־זרים.

ועל “הימין”, כמשתמע, הוא אומר שהוא לא ליברלי. חשוב מאוד: אנשים מסורתיים הם לא ליברלים. הם מסורתיים; יש להם ערכים, ועוד איך, אבל הערכים שלהם הם לא ליברליים. במושב של 300 משפחות יש לפחות שלושה בתי כנסת, אם לא יותר. עזרת הנשים בחלק מבתי הכנסת האלה לא ראויה למושב אדם. אכן. מצד אחר, נפלא לקבל אחרי לידה תבשילים רבים יום אחרי יום אחרי יום, מכל השכנים. זה נחשב גזענות, לתאר את זה כך? בעיני ליברלים, כל תיאור של קבוצה אנושית, כל הכללה, היא גזענות. בעיני הלא־ליברלים, להגיד “חייזרים” זו לא גזענות, זה תיאור. תיאור רווי לעג וגם מצחיק.

מזרחי (וגם אני, מזרחית בחלקי) לא מתכוון להגיד שבן־המלך צודק; הוא מתכוון להגיד שיש בארץ קבוצה לא קטנה של אנשים שהם לא ליברלים, ושזה מותר, לפי חוקי הדמוקרטיה ורוחה הליברלית, לאנשים האלה להיות ימנים שומרי מסורת לא־באמת ליברלים. ככל שזה כואב, זה מותר. זה ללא ספק פוגע בי, ממש בי אישית כאישה, אבל זה מותר.

כדאי להכיר במגבלות האינהרנטיות של הליברליזם: הוא פלורליסטי, מדבר בשפת הזהויות ומגנה כל צורה של הכללה על בסיס עדתי או אתני אחר, למצער כזהותנות, ויתרה מזו כגזענות, ובכך הוא מביא להרס עצמו: אי אפשר להכליל. כל הכללה פוגעת במישהו. כך גם אי אפשר להתקבץ לקבוצה אחת שאומרת מסר אחיד. למשל, אי אפשר לצעוק צעקה אחת ברורה בהפגנה, כי ההפגנה היא פלורליסטית. אין לה הנהגה ולא תהיה לה. “אחת ממארגני המחאה אמרה לי”, כתב כאן לפני שבועיים רועי צ’יקי ארד, ש”התנועה לאיכות השלטון רוצים לנכס את הפעילות שלנו. הם רוצים לברגן את המחאה”. ובתנועה מסרו לו: “זו מחאה אותנטית שלא שייכת לאף ארגון, וטוב שכך”.

“מחאה אותנטית שלא שייכת לאף ארגון” — אם כן, כל ארגון, כל מסר אחיד וברור, יפגע במישהו מהסובייקטים הנפרדים, בעלי הזהויות הבלתי־ניתנות להכללה, של המחאה האותנטית. ה”אותנטיות” — ערך הנתון למחקר וראוי לבירור חשדני כשלעצמו — חשובה יותר מן האפקטיביות. זוהי הקללה של הליברליזם. סוג של אימפוטנציה.

הוא סובלני לכל מיעוט, אך לעולם לא למי שלא מסכים איתו. ואם ניסים מזרחי אומר משהו על מי שמתנגד לליברליזם, מיד מתמלא העיתון בתגובות נזעמות של ליברלים. כי הליברלים צודקים. תמיד. הנה אחת מהם, שפירסם העיתון בתגובה, פרי עטה של טובה שראל:

“על השמאל להבין שהוא מייצג כיום מיעוט בארץ, המיעוט האשכנזי הליברלי (האליטיסטי). בתור שכזה, יש לו את כל הזכויות להתגאות במה שהוא, ולשמור על ערכיו בלי להתנצל או לנסות לשאת חן בעיני המחנה הימני. גם הגיע הזמן שיפסיק לשגות באשליות שאם רק ימצא את הנוסחה הנכונה, יצליח לסחוף את ההמונים ולהפוך לגורם פוליטי משפיע, ‘כמו פעם’. תהילת העבר של השמאל חלפה מן הארץ, אבל התפקיד החברתי־פוליטי ההיסטורי שלו לא תם. זאת רק אם יכיר במציאות, ינטוש את השאיפה הדמיונית לחזור להנהיג את המדינה, ויחזור לערכיו ולאידיאלים המקוריים שלו כאליטה חברתית תרבותית שחרתה על דגלה מילים ‘גסות’ כמו תרבות גבוהה, צדק חברתי ושוויון”.

טוב, זה לא דורש ביאור, אפילו לא לליברלים. או שמא כן? זה מבאר את עצמו. מבער את עצמו.

אעשה כאן צעד נוסף בטיעון שלי: יכול להיות שהם צודקים, ה”אליטה התרבותית של התרבות הגבוהה”. צודקים מפרספקטיבה מסוימת, אוניברסלית, או מוטב: זו של הדמוקרטים באמריקה ושל אירופה כולה, שואפת שלום ושוויון שכמותה. אבל זה שהם צודקים לא מזיז את הצד האחר, את הגוש ההוא, כי הגוש ההוא, של החי־זרים מהרי החושך, לא עסוק בצדק. באמת לא; הוא מתעניין באלמנטים אחרים, יותר יסודיים, אולי מיתולוגיים, של הקיום: הוא רוצה ישראל חזקה, חזקה מכל בחינה: כלכלית, ביטחונית, זהותית, לא דווקא יפה או אצילית, נקיית כפיים כזאת, כמו אירופה. וזה מה שהוא מקבל מנתניהו, אמנם אדם לבן מבית טוב אבל קצת מלוכלך כזה, ממזר. ככה זה יהודים.

אם כך, הכל ברור. ודווקא פשוט. יחסית, מתוך המצרף הזה — של כל המאמרים שקראתי (על גבי העיתון הזה עצמו) כדי לפתור את תעלומת הקיום הישראלי, של חיי במושב בהרי יהודה, של היותי בת לאב תוניסאי ולאם מפראג (איך הלך לו? אה?) — אפשר להבין כמה דברים פשוטים, למשל: על המרחק בין הימין לשמאל, שאותו הבינה סוף־סוף הגברת הנסערת שראל; ושיש אנשים שלא כל כך חשוב להם הצדק האוניברסלי, אלא יותר חשובים להם — כמה נורא — עניי עירם. יהודים, את יודעת, עם לבדד. מזעזע.

• •• הבעיה שלי היא פחות עם ההבנה, ויותר עם המסקנה של הגברות והגברים, סליחה, הגברימ.ות. הליברלים.ות. המסקנה הזאת היא שהם “ברוגז”, וזהו, לא אכפת להם. הם, יחד עם החיזרים הליברלים האחרים, יסתגרו בתוך בועת החיזרים.ות במתחם בלפור, ולא יצליחו להגיד שום דבר חוץ מ”ביבי תתפטר”. העיקר שהם ירגישו שהם מממשים את ה”אותנטיות” שלהם ואת הזהות שלהם.

אני, בתור יצירת כלאיים, שבמושב נחשבת לחיה זרה, תל־אביבית, ובתל אביב נחשבת ל”מעניינת” בזכות ובגנות (עוד לא החליטו לגביי סופית) היותי לא לגמרי פוליטיקלי־קורקט, חושבת דווקא על איזה פתרון פרגמטי. דווקא על כבוד הדדי. דווקא על מדינה יהודית־דמוקרטית, רבת סתירות אינהרנטיות, אך “מעניינת”, עם שמיכה קצרה מדי שפעם — קצת פרספקטיבה היסטורית, סבלנית כזאת — מכסה את הרגל הליברלית הסקסית מרמת אביב ג’ ושות’ ופעם את הראש המוזר, המסורתי, הדתי מירושלים. לא קל לי עם האנשים ששונים ממני. היה לי קשה איתם גם בילדותי, כשבני אחותו של אבי (הצד השחור) היו גסים אל אחי הקטן, מעליבים. אבל קשה לי גם עם הזעם האליטיסטי והצדקנות הליברלית, עם כל מי שיודע מה נכון עבור כולם, וזאת, אודה ולא אבוש, בגלל משפחת אמי (הצד הלבן־לבן) — חבורה אשכנזית חסרת כל יתרון בר הצדקה (אפילו לא השואה; גם הצד השחור אכל אותה) למעט היתרון העדתי דאז — שלא התגברה מעולם על ההלם מכך שאמי התחתנה עם אחד שחור, תינוקת שנשבתה רחמנא לצלן.

אז כן: זה חי לגמרי, הנרטיב העדתי. לא רק אצלי. גם ברוטשילד, אבל שם הוא שקוף, פשוט כי אין שחורים. אצלי זה חצי־חצי. החצי־חצי הזה כופה עליי, או לא כופה, אלא אני בוחרת, סוג של סובלנות, ויתרה מזו, פרגמטיות. לא גבוהה כל כך, אבל גם לא נמוכה. הייתי רוצה שעם ישראל יוותר על בנימין נתניהו. נראה לי שבשלטונו של נתניהו יש מידה לא מבוטלת של נזק: בעיניי נתניהו הוא קפיטליסט מוחלט, ניאו־ליברל שמוחק בהתלהבות טראמפיאנית טמומה וכוחנית הישגים קריטיים של הדמוקרטיה, ערכים של עבודה ושכר הוגן, תרבות וחינוך וכל תשתית חברתית, ככל ניאו־ליברל ששיקולי הון מנהלים אותו. אבל אין רוב, ואין כל ודאות שבית המשפט יעשה את העבודה, כי נתניהו נוהג ככל מנהיג ניאו־ליברלי: משתמש בהון וגם יוצק מים על ידי בעליו, משתמש בבעלי כוח תקשורתי וגם מאפשר להם להשתמש בו. זו השיטה, היא מלוכלכת בהגדרה. היא הדבר שצריך להילחם בו, היא שורש הרקב, אבל זה קשה, כי זו מחלה עולמית הרבה יותר ממארת מהקורונה. נתניהו רק מתח את השיטה עד הקצה. האתיקה שלו היא כסף וכוח, כוח וכסף. אתיקה לא יפה כמו שלכם, זה בטוח, שם בשדרות רוטשילד. אבל אי אפשר להוריד אותו מהשלטון. אז מה תעשו עכשיו? תמשיכו לצפצף בצפצפות ולהניף דגלים צבעוניים בבלפור? זה מה שקרה גם ברוטשילד לפני כמה שנים, וגם אז זה היה יפה אבל פתטי. למה? כי הליברליזם לא יכול לנצח את עצמו, ו”עצמו” אחרי ככלות הכל רוצה לגור ברוטשילד, לא באוהלים אלא בבאוהאוס, כי יפה שם, כי צודק שם (ושוב נתעלם משם השדרה — רוטשילד, אתם יודעים), זה המקום שממנו יוצאת הבשורה.

אבל זה קרה לפני שנים. עכשיו אנחנו לא על שדרות הנדבן, אלא כאן, אצל הקמצן, בבלפור, למרות שזה דומה, כי ממש רגע לפני צאתי מהבועה ראיתי קבוצת צעירים במעגל מדיטציה. לבי יצא אליהם. איזה מתוקים.

בשעה של משבר אין מקום למדיטציה, צריך לקום ולעשות. יש בבודהיזם שמונה צעדים; שלושה מהם קשורים למדיטציה. ויש צעד נוסף, שנקרא “פעולה נכונה”. זה הזמן לפעולה נכונה, ממש עכשיו. הפעולה הנכונה, לפי הבודהיזם, לוקחת בחשבון את המציאות. היא פועל יוצא מהכרה במציאות “ללא אשליות”, מ”ראיית הדברים כמו שהם”. המציאות היא שיותר מחצי מהישראלים אינם ליברלים. וזה לא עומד להשתנות, אלא אם הליברלים יתחילו לעשות ילדים, והרבה. אם שרי האל ושרותיו רוצים להמשיך לעשות אסתטיקה “גבוהה”, אז קדימה — צפצפות ושלטים, פלורליזם של שלט־לאיש שלט־לאיש — זה יופי. אם הם רוצים לפתור בעיה, הם צריכים להפסיק להיות צודקים, וכאלה יפים, וכל כך נרדפים.