בחו”ל, עמית יקר לעבודה – כיפה סרוגה, לאומן מתנחל, אמונה עמוקה – עדכן משדה התעופה, שהותיר את מעילו או במלון או בבית הכנסת.
לא אפספס את ההזדמנות לבדוק, בוודאי כשהטרחה זניחה.
ארזתי את השמאטעס ממקום מושבי בבית הקפה בו ישבתי, פניתי לבית הכנסת, שאמנם מרוחק מעט יותר מהמלון, אך בה בעת נמצא בקדימות פנייתית גבוהה יותר בתרשים הזרימה של ‘מְצא את המעיל’, במובן ש-לך דע באיזה שעות בית הכנסת פתוח, והאם המעיל הנטוש לא יילקח על ידי ירא-שמיים קר-גב, חף ממעיל. אם לא שם, במלון – אין בעיה. להמשיך לקרוא מינורי במצווה – בקטנה
אני הייתי בטביליסי לפני שאנשים ידעו שיש מדינה כזו.
לא אשכח לעולם, איך חירבנתי לתוך חור במרכזיית טלפונים, ואיך שום גרוזיני לא שמע להוראות שלי עד שהבוס שלו אמר לו שזה בסדר לעשות… להמשיך לקרוא אליהו בגיאורגיה
היום עלינו חברי לעבודה ואני לפוניקולר של טביליסי.
התכוונו לרכבל;
אוסף טעויות, הסבר לקוי, שיקולים קטנים: תקלונת מהזן הנפוץ – תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית שלא עלתה בבריאות נפשית, פיזית, או 1,000 לא חשוב המטבע היא חוויה.
אז זהו, שזו הייתה תקלה.
ולא הייתי טורח להעלות אותה על המסך, אלמלי העובדה ש,
עלינו במונית, במטרה לרדת ברכבת,
והיה נכון יותר לעלות ברכבת ולרדת במונית,
ושם למעלה נוף פנורמי מקסים של העיר,
ועם זאת, לא מסוג האטרקציות שאני נוהג לפקוד,
ויש מסעדות וגורמי אטרקציה אחרים – לא באמת מעניינים, אותי,
הלכנו לכיוונה, וירדנו בסט מדרגות מתונות, לכיוון בסיסה.
ואני מטרחן על חווייה אוורירית זו, בשל כך, שבמדרגה האחורנה ככה, אופ’לה, פספסתי את המדרך ועם התיק על הגב,
רגלי ימין התאכזבה מבגידת הריצפה שלא הייתה היכן שציפתה לה,
אבדתי אחיזה,
השטתחתי בְּרִיצְפְּה,
כשבדרך, חש כאב חד בחזה, משמאל ללב,
עוד טרם התממשקותי עם הקרקע,
אומר לעצמי זה לא יכול להיות, שכואב לי החוזה לפני החבטה,
פוגע בברך שמאל – מעט דם,
ולסיום גם ברך ימין לא מקפחת את אדמת גיוארגיה ומתממשקת איתה אף היא.
שניים מחבריי, שהיו מעט לפני, סייעו לי לקום.
ולא הייתי מטרחן את עצמי, לכתוב על העניין, אלמלי הדבר המעניין באירוע, מבחינתי: אני משוכנע, עומד על כך, שהכאב בחזה, שאפס נקודה משהו שלו אני חש עד עתה עם כל נשימה, פרץ טרום חביטתי ברצפה.
נשמע הזוי שהתהליך המנטלי היה בין מעידתי לבין נחיתתי? אכן!
היהפוך אחאנא”ר להוזה?
יש מצב שאני בודה את האירוע בדיעבד?
עניינית כן, שכן, אינני יכול להוכיח אחרת.
בעלי יכולת אינטלקטואלית, מוכחת דיסציפלינרית בנישות מקצועיות מסויימות שמצריכות מיומנות שכלית,
שגדלו בסביבה קונפורמית, שאינה מערערת אינטלקטואלית, שלא היה להם היכן, ולא את הרקע, המצע האינטלקטואלי לשיח המאפשר הכלת ערכי
חתירה לרציונליות, קידום חופש פרט, מימוש אינדיבידואליות, תפישת שיוויון אוניברסלית, העדפת פתירת קונפליקטים בהסכמה – ‘שלום’,
אלא, הטייה לשיח פותרני, פרקטי, מותנה שכנוע גם אם מניפולטיבי לעמדה מקדמית, בה גדל ואת ערכיה יימן, טיפח ופיתח בבגרותו.
בקפה במרכז תל אביב, המלצר שמגיש לי, דקיק, גבעולי, שחום, שעיר מטופח, פנים מגולחות למשעי, תמידית, נקי נקי נקי, עדין, ענייני. יש שם עוד גייז, הוא מהז’אנר ה’נשי’ ה’מובהק’ לאו דווקא ה’מוחצן’. האמפטיה שלי אליו, מובהקת.
חסד: מתן טובין לאחר, במצוקה, במטרה שהאל* יתגמל את הנותן.
כמי שלא כל כך בענייני אל, בייחוס ‘חסד’ לאל, פרט מתכוון לקבל טובין – לא משנה מקורו, ובעיקר מחצין את מצוקתו.
אני עוסק, שלא לומר ‘עסוק’ – אני לא, בין היתר, בהגדרות.
מלים, מבחינתי, הן כלים לאחיזה תודעתית במציאות נתפשת.
נושא בריאת מציאות באמצעות מלים, מרתק, מזוית אחרת.
בעיקר בשל המניפולציות התודעתיות שנעשות באמצעות מלים, טעינתן בתת-משמעויות, שימוש בנרטיבים. להמשיך לקרוא חסד, צדקה – מילים טעונות
התניה מייחסת לחיווים חיצוניים כמבחן וולונטרי, בלתי מבוקר, לתפישת ערך עצמית בשילוב התניה להתגונן מהפחתת ערך עצמית.
הייתי בקשר עסקי עם ספקית שהומלצה על ידי חבר – “תותח. בלתי נסבלת”.
לא חשוב אולי כן התחום. גם לא העדה.
תותחית אמיתי בהתמחותה. בתת-תחומה, בפריפריה של התוצר אליו רוצה להתקדם, לטעמי, הציעה את תוצרי מוצקות אופייה המסוים, פחות התמחות דיסציפלינרית.
סיפקה תוצרת ברמה גבוהה, ביחס הפוך לרמת כיף האינטראקציה.
את התרגשות ‘הפסד’ ההתרחשות, ניסוח התסכול, אני מייחס לחורף 1969-70, כשאני בפיג’מה אפור-ורוד-בז’ עם נקודות בורדו ופסים כחולים, מתפוררת מהוהה מכביסות יד על קרש, ירושה מאפי הלפרין, ש[אם] ירש אינני-יודע-מתי-וממי. אז, בחנוכה, יגאל, ויובל, וישי, וישראל, וסבִּי וכל השכונה הרעישו למטה ואני עם אדמת במרפסת, מרגיש שהכל קורה ברשת החברתית הריאלית, בלעדי. בעיקר בטע החווייתי.
במהלך השנים האחרונות, שמעתי משחקי קול. בעיקר באנגלית, בתרבות האמריקאית. עוד מעט – יגוייר – מגוייר, כבר בעצם רגעים אלה – לוקלית, יעוברת, מגיע לכאן. להמשיך לקרוא גרגור, קול חרוך, יורד, נמשךךךךך
רוכב על הירקון דרומה, לעבודה, משתחל בין נתיבים בתנועת חול המועד כבדה.
כמה עשרות מטרים לפני, שלושה שוטרים ליד ניידת מנופפים לכיווני במרץ. נראה שאורבים לדו-גלגליים. אני נוקש על מפתח הלב, מסובב ימינה שמאלה כף יד פרושה בתנועה אוניברסלית are you talkin to me?
כן, מאשרות בהנהוני ראשים נמרצים שתי שוטרות ושוטייר.
בחיי, נתפשתי כחובש כמה כובעים.
בין היתר, נצפיתי בעיני צופים נחרצים גם כחובייש מצנפת–היועייץ.
אם התמלול הפסיבי שנקטתי מתפרש כ– ‘אין-לי-יד/ רגל/ ראש/ תודעה/ ופה’ לעניין, אז לא לכך מכוון; אני תרמתי לכך. אינני, לא אני ולא אחר יכולים להתנער מרושם שהתנהלות אישית מסויימת הותירה בתודעת אחר, גם אם אין כוונה לשם, או רצון להיתפש כפי שנתפשתי. כן, בתחילתו של דבר, לבטח בסופו, כל אחד באשר הוא מספק לתודעה אחרת את ‘חומרי הגלם התפישתיים’ ליצירת תיוג. להמשיך לקרוא אני יועייץ
סידורים, תפילין ואפילו דגלי ישראל: מה עושים עם ספרים וחפצים שיש בהם קדושה לאחר שהתבלו? לא זורקים וגם לא ממחזרים – אלא קוברים בבית עלמין, בחלקת הגניזה. התלווינו לאנשים שעשו מהעבודה שלהם שליחות: “כמו שיש כבוד למת, יש כבוד לקדושה”
בדומה לסטיגמה על רופאים, גם כתב ידי בלתי קריא. שוין.
בשונה מרופא, שמפענח את כתב ידו – אני לא. אופסט.
בניגוד לרופא, גם כשאני מפענח את כתבי, לא תמיד אני מבין את התוכן. אויש.
קבעתי עם ר’ישל’ה בנווה צדק; דיסקוס ענייני מעלה, ובעיקר פטפטת של מטה.
נענו במעלה שבזי, הוא בגמישות של חתול, ואני של פנתייר צולייע.
בפתח קפה, מלצרית בשחור, שחומה, אתלטית, בגיל ילדיי, קדמה אותנו בחמימות ראויה – כלומר בחן נטול התלהבות מעיקה.
הגרפיקה הכוללת, על מצע מאור הפנים, היטו אותי לחשוב שזו הדר – בפריפריית משפחתי. עיניי המתטשטשות הטעו אותי לבדוק האם זו היא: להמשיך לקרוא מינורי בערב מתעתע
בניו יורק, שנות ה-80, עוד לבשו חליפות בקורפורייט אמריקה.
כשעבדתי כפרילנסר בכמה מהתאגידים, נצרכתי לאחת.
הבנתי שזו תרבות שאינני מבין בה. לא גדלתי עליה. לא רציתי להיות כמי שחושב שנראה כמו קוז’אק בחליפה, ולמעשה מובחן כמאבטייח ישראלי, או לחילופין – זבן בפוטו 47 סטריט.
כבנה של ריטה –
אנחנו לא מספיק עשירים כדי לקנות בזול
הלכתי לבעל מקצוע על ה(שדרה) החמישית שהומלץ על-ידי עמיתים לעבודה, מתלבשים לפרנסתם שסמכתי על טעמם. להמשיך לקרוא מינורי בחליפה
אני מניח שמנסחי ההנחייה ראו בתקנתם זו, אקט פרקטי קונקרטי של
הטבה מצרפית מצטברת עם מבצעיו,
שבבחינה על ציר זמן מתמשך,
עדיף לממלאי ההנחיה
לספק את צרכי תשומותיהם
טרום
סיפוקיהם המיידיים,
וזאת, כדי שיוכלו לחיות טוב יותר בטווח רחוק, לעומת האלטרנטיבה.
כך:
התייחסותי ל‘האכלת בעלי החיים’, נחלקת ל –
♦ תשומה – משאב אחד ממכלול מרכיבים שרתימתם מאפשרת להתכוונן לתוצאה רצויה
♦ יעד – תוצאה אליה מכוונים
♦ תוצאה – בחינת תפוקות, תוצרת, בסיום תהליך.
הטיפול במשימה,
בתשומות המצריכות את השלמתה, ביעדיה ובתוצאה,
– המקבילה לביטוי ‘בעל החיים’ המוזכר –
קודמים לנוחותי הפיזיולוגית,
כך, ניהול היררכיית משאבים באופן המאפשר את השגת התוצאה ה’מקדמית’, ה’גדולה’, בגינה התכנסנו, על חשבון דחיית סיפוק ביניים קטן יותר, שמימושו אולי היה מונע מפחית את קיום המטלה הגדולה.
פרקטיקה: דפנסיביות אקטיבית
סקירת המרחב ואיתור גורמים מונעים או מעכבים את השלמת המשימה,
וזאת,
טרם
טיפול בהנאה ובנוחות פיזיולוגית,
לאחר
טיפול באלמנטים של כשירות, השרדות המאפשרת את המשך המשימה, שכן, בלעדיי –אין משמעות למשימה
בתקווה שאלמנטים של כשירותי מצומצים, מינוריים כלל האפשר, וניתנים לדחייה.
כך,
תחזוקה מאפשרת
אטפל באופנוע, בתדלוקו, תחזוקו בדיקתו טרם התפנות לטיפול ברווחתי,
מיפוי תשומות ואיומים
אמפה את האמצעים הרלוונטיים להשגת המטרה המסויימת, בהמשך הדרך; מחסה מבחינת גשם, נגישות חליפת סערה, מרחק תחנות דלק, היות מלון סביר, וכיוצא באלה כתלות בגיאוגרפיה, ובמטרה,
דחיסת תוצרים
אנסה לדחוס תוצרים לתחילת התהליך ככל הניתן, כדי שאם התהליך תפוקות רבות ומשמעותיות מאלה שהכוונו ליירט – יושגו.
דחיית הנאות
ראיתי, חוויתי, נתקלתי במצבים בהם התנייתי זו התנגשה בהתנגדות שותפיי, לעקרונות הטיפול הקודם ב’בהמה’, תחת כותרת ‘מחרב שמחות’ – בחי אלוהים בספר התורה – אני רוצה לחשוב ש – ההתבאסות שלי בקונפליקטים אלה הייתה עניינית: אם לא הצלחתי לכפות את האכלת הבהמה, את קידום המשימה, ולאו דווקא תיוגי כמחרב מסיבות מועד – של מי ש
עמדו על זכותם, לא לדחות את סיפוק שתיית קפה / עישון סיגריה / אכילת ארוחת הבוקר, טרם בירור מתי אמצעי ההגעה מכאן לשם קורה.
או, שהעלו את סיפוקים אלה לרמת צורך פיזי ברמה של שתייה השרדותית הקודמת להאכלת הבהמה.
להערכתי, מעטים – אם בכלל – יאמרו עלי שיש בי ממד סגפני.
זיהוי הזרם
הדגשה
אינני מתכוון להיבט רוחני, אלא למחוזות אולי אמורפיים, גבוליים, של מאורעות ריאליים לחלוטין – כאלה ה’יכולים להיתפש בתודעות בלתי תלויות’.
זרם – אחיזה תודעתית
זיהוי תנועת אובייקט, או יותר, ביחס לאובייקט או יותר’
תנועה שיכולה להתפש באמצעות תודעה אחרת בלתי תלויה.
זיהוי
‘זרם’ במובן לאן נע מומנטום, על איזה מצע, האם
להמשיך?
להגביר?
להאט?
לעצור?
לפנות?
לאן?
פרקטיקה
זרם יכול להיות
תנועה פיזיקלית, רכיבה על דרדרת אבנים, להבין שהאופנוע (במקרה זה) על צמד צמיגיו המונחים על קרקע ותופסים שטח כשל כף יד נטולת אצבעות, צפים על האספלט בשר חצץ ואבק שמפחיתים את האחיזה דרמטית, ומה שמשאיר אותי בשיווי משקל הוא הזמניות של מהירות מסויית, ומעלה, בוקטור ישר, שאם אחד מהם יופר מעל רמה מסויימת אתממשק עם רצפה.
כשמזהה ‘זרם’ לא ברור או מובהק, כגשם מרוחק – עלי להמר האם אני מתקדם בכיוונו, האם אמצא מקמומות מסתור בהמשך, או להתכונן מיידית.
ברכיבה בנתיב מחורץ, כשהנתיב השני תקין, אך גבוה בכמה סנטימטרים, איך נכון לעלות עליו, בזרימה, בהטייה לכיוונו, בהטייה לכיוון נגדי תוך פניה אליו, או אולי, כדאי לשמור על הזרימה הפחות נעימה אך עובדת, של שמירה על נתיב קיים?
האם זרם פיתוח התוכנה תואם את מועד פגישותיי אם הלקוחות , התנעתי אותם לכיוונם, ואולי, אם לא יקבלו מענה לתקווה שהפחתי בהם יגרום לזרם הופכי, שיקשה על המשך הפעילות מולפם על ציר זמן?
אני אבסטרקטית, האם בימי שבת וראשון, האם האנשים שאני מאלץ אותם להפגש, לפעול בניצב להתנייתם, בעצם מעצים את התנגדותם לאינסטינקטיבית לסחורה אותה מתכוון למכור להם,
התנהלות ביקורתית
אין להתאהב בפעולות ולהצדיקן – גם אם אינסטינקטיבית ישנה הנטייה להריח את בית השחי האישי להתבשם ולהשתכר מהניחוח –
לבקרן, על בסיס קבוע – האם היו יכולות להיות שונות כדי להגיע לתוצאה טובה יותר?
בקפה במרכז תל אביב, המלצר שמגיש לי, דקיק, גבעולי, שחום, שעיר מטופח, פנים מגולחות למשעי, תמידית, נקי נקי נקי, עדין, ענייני. יש שם עוד גייז, הוא מהז’אנר ה’נשי’ ה’מובהק’ לאו דווקא ה’מוחצן’. האמפטיה שלי אליו, מובהקת.
