“אני יש לי רק שאיילה”
שאלתי בווטסאפ את דניאל קרן, מבחינתי – דני, קרץ.
הכרנו בצבא, מודיעין, סיני, ליד התעלה, עידן סיסרא. המילה ‘חבש’ לא מתאימה לכיפה ירוקה בגודל קוורטר שהונחה נידפת על פדחתו; מבריק. מולטי דיסציפלינרי, בתלת ממד וב- 360°. אם אעיד עליו, ואולי בעצם עלי – נבון ממני. בעוד הכיפה התאיידה, העיסוק בסְפָר המיסטי התמצקה.
הוא מעיד על עצמו ש’איני מחדש דבר’; עושה שימוש ברעיונות של אחרים. זו אמירה יפה, בעיניי, מודעת להיות התלות בחיצון היא סוג של חולשה, והיופי הוא ההודאה בה. עם זאת, העוצמה של רוחב ידע, עומק, והכנסתו בהקשרים רלוונטיים. אהבתי. עם זאת, כ–ירון לונדון, מושא הערצתי – מי שהייתי רוצה להיות, וגם מג’יק ג’ונסון, אם הייתי גדול – שכשהוא מצטנע, בעצם הוא מתייהר – אני מייחס לו חידוש באיסוף של אלמנטים אקלקטיים, אקסטרימיים ומגוונים גם אם ידועים ומוכרים.
למתלונני שפתי המעיקה – החידוש שדני מדגמן הוא עיסוק ברמות־על בדיסציפלינות מגוונות לא קשורות אחת לשניה. כבוד!
יואב מתתיהו, כבר אז היה נשמה, שאני זוכר שתמך בי בשכרותי, הזכיר במפגש כיתתי ב- 2021 שאמרתי לו ש’לעולם זה לא יקרה לי שוב’.
ולא שאני מערער על כך, זכרוני, שמזה שנים יחד עם אלמנטים נוספים לבריאותי כבר לא משהו, לא מאשר את אמירתי זו, אבל בהחלט מסתדר איתה.
עם זאת, האתוס המנחה נמצא שם, אין לי הערכה לאחרים משתכרים, מחליא את עצמי אם קורה, יקרה לי.
ואז
כ-35 שנה אחרי, בערב עם חבריי החולונים אצל רוני ארביב, אלי מנו השקה אותנו בסוג של אילוץ חברתי, יותר מכפי יכולתי. נהגתי הבייתה. אין השלכות ותוצרים נוספים על אלה שרושם לעצמי – ‘פיחס, לא מתאים, לא כייף, לא מצחיק. לא נכון לי’.
פעם אחרונה
ב- 2010, עם ברק גזית ולובה לוגובינה במוסקבה, Шинок, מסעדה אוקראינית מופרכת, ניתן לצפות באתר, קומה שנייה משקיפה מסביב על שחזור כפר אוקראיני על חיות הבית ואיכרות מבוגרות מטפלות בהן. בהתאם למיתוס של שותים עד מעבר ליכולת השקו אותנו.
למחרת חשתי שעברנו פיגוע.
יום ששי אחר הצהריים. השעות הקסומות, אחרי בית הקפה בו אני עם המחשב, רוכב לככר הבימה. גרפיקה אנושית מרצדת.
הסתובבתי בכיכר. ליד הפתח השמאלי של היכל התרבות הבחנתי במוכר בייגאלאך ליד אישה מבוגרת. אני עם האיטינג דיסאורדר שלי לא מתעכב על השאלה האם אני רעב או לא – לא – רואה בייגאלע, רוצה. להמשיך לקרוא מינורי בביגאלע
אני לא שואל את עצמי יום יום,
האם אני מעדיף את עשייתי החלודה בתעשיה העבשה בה אני נמצא עדיפה על האלטרנטיבה – לנסח את תובנותיי בג’ים התודעתי.
שעה שעה, לערך, אני עושה זאת. להמשיך לקרוא נזק לאנושות
הבנשלי המליץ לי לקרוא את הספר לו ‘הייתי פיראט’.
המלצה שלו [עושר הידע והזיקה התרבותית הרחבה, הבנתו אותי, את טעמי] ↵
ביצוע שלי (על פי רוב);
“ספרים כבר אינני קורא” הודתי במבוכה ונחרצות; אני צורך עיתונים כאקטואליה, מוספים כרקע, פודקסטים ו-דוקומדיה להעשרה. ספרות, פיקשן יודע לומר היום שלא עושים לי את זה. מעדיף לכתוב.
את תומפסון הכרתי ב-1985 בניו יורק. בעת שהתפננת בחופש הגדול בין כיתה ב’ ל-ג’ אני הייתי מובֶר, – סבל, רק באנגלית– מעלה ומוריד קאוצ’ס ובוקסס.
האיש לא בגיל שלנו המוברים הישראלים שבאים והולכים. מבוגר ממני, הפורמן, בשתים עשרה שנה, הלפר עם ותק רב. עניין של לקיחת אחריות, רצון להרוויח יותר. להמשיך לקרוא כמו למחוא כפיים ביד אחת
הגיעה אלי דמות עסקית לפגישה. ר’ ציין שהאורח ‘רק על עצמו לדבר יודע’, לא מתעניין באחר. לי זה דווקא נוח. מה יש לי לספר לו – עזוב אותו, אותי – שיעניין אותי לחלוק אתו?
למדה אתי ביסודי.
דמות חשובה, משמעותית. אהבתי אותה; לא רומנטית. אהבתי הלא ממומשת מכמירת הלב – מכמירה את לבי שלי, כן? – נתונה לאחרת. הייתה שותפה לפעילותי החברתית בילדותי ול’חברה’ שהקמנו בכיתה שכללה תמהיל משתנה של ילדים.
לא יודע אם ‘נחשב’ ל’נאמנות’, ולא ממש חשוב שמייחס לכך נאמנות לעצמי,
אני מכיר ומוקיר דמויות משמעותיות לי, מציין באזניהן את חשיבותן בחיי. לפעמים זה מעיק לעיתים מעיק.
הוקרתי, הערכתי. ועדיין היום. ‘רכשנו את השפה יחד’. (– ביטוי שניפק הבנשלי על אינטימיות שפתית, מנטלית, סביבתית, ערכית, חווייתית בגילאים מעצבים.) [מתי לאחרונה ציינת באוזני אחר, על היות דמות משמעותית לך?]
חדה, עוקצנית. למתחילים.
יש מי שיבחינו בהתגוננות, במבוכה בחרדה שלא תוכחש.
נבונה, מהזן הדיסציפלינרי, כלומר מוכשרת בדיסציפלינות של לימוד.
יותר חשוב, ניחנה ביכולת לבקר עצמה, לדָמות הסתכלות בוחנת מהחוץ פנימה. אני מייחס לה יכולת להכיל מורכבות.
ועם זאת, הכי חשוב – היא באה מטוב. מחמלה.
לימדה אותי כמה דברים משמעותיים, בעיקר בתחומים ה’סוציולוגיים’, שבהם אני מרבה לבחוש.
בצבא מודיעין – הגיעה באיתור ואני באילוץ כמעט מקרי – נפגשנו שוב, לא משמעותית.
בקיץ 2021 נוצר מפגש כתתי שערכו מעצם קיומו. אדוותיו הניבו חידוש קשרים איתה ועם עוד שלוש בנות איתן אני בקשר.
אנחנו בתקשורת; אני משער שהיא מבינה שעל אף חוסר הנעימות שהיא חשה על מה שאני כותב לה,
אני רוחש לה הערכה וחיבה רבים, ואולי גם עמדותיי לא מופרכות לגמרי להבנתה, כלומר לא מסכימה להן, אך לא מפתיעות אותה.
‘התובנות הסוציולוגיות’ שלי הן “חיצים כואבים” לה, התנסחה.
אני באמת שלא מתכוון לפגוע, בטח שלא בה.
ופוגע.
משתף אותה בתפישותיי על סביבת ההתייחסות שלה, על השקפות עולמה, ערכיה.
לתפישתי, אני ‘מאפשר’ לא פוסל שכמותה. אכן, לא מכבד מדגמני תפישות קונסרבטיביות מסורתיות באשר הן, ומתוך כך גם את שלה.
אני מכבד אותה במובן שמדבר אליה כמו אל עצמי – היא נבונה. לא מעדן, לא מתנסח כלפיה כמתנחתת שעלי לחוס על רגשותיה.
מבין לי שהיא תמאס בהמשך בהפחתת הערך שהיא חשה מכיווני.
רק כחתרן בלתי נלאה לתקשורת משמעותית – טקסים, שחלופי מילים מתוקות וגיפים לא עושים לי את זה.
חשפתי – הוי האינטימיות – בפני הבנות את העובדה המצערת, שלא לומר ‘מביכה’, שאת מנת החמין הראשונה שלי אכלתי בצבא.
שאני בחסך תרבותי קולינרי בנושא.
הבנות הרחומות, שחוסדות זכר נעורים, התנדבו לפעול למלא את פנכת החסך החמינאי הצבור.
הזמנתי אותה להצטרף לצ’ולענט עם האחרות.
סרבה.
לגיטימי, כמובן. ממש לא חייבת. כמי שחיי החברה שלו חשובים לו מאד, יכול להבין מי ששתמהיל חברתי לא מתאים לו. [מאידך, מי שפונה אלי ברמת כוונה כמו שפניתי אליה להשתתף במפגש, לא נוטה לסרב, ולפחות לא זוכר שסירבתי.]
חבל.
הודעתי על כשלוני למארחת, שפנתה והזמינה אותה.
סירבה בנחישות.
תחת לחץ אמרה ש – ‘אם אצ’ו פצ’ו וסימצ’ו יוזמנו אז תגיע.’
אנשים טובים, כן? רק לא בתמהיל.
הייתי משתף אותה בנכתב, רק חושש שהיא תקבל כעלבון ולא כ’תובנה’ –
‘ציפורה חביבתי” הייתי אומר לה “המצפנים החברתיים שלך משובשים;
היו לא תקינים בילדותנו,
התקלקלו בבגרותך,
והחלידו בזקנתנו.’
השאיפה להיות, להישאר צעיר, היא נורמה התנהלותית, לכול, בהנחה ש’צעיר’ זה שיא היכולת והפוטנציאל, לשם מתפתחים, משם מדרדרים ומזדקנים.
תוך כדי ולאחָר, לשאיפה להישאר צעירים, מוספת ההכרה, השאיפה להיראות צעירים מבני גילם – ‘לא יכול להיות שמור, ניצן או עדי בגילי’. בהתבוננות בבני גילם הערכת הגיל תקפה לגבי אחרים ומבחינתם לא להם פרטיקולרית.
היו – די מעט – מקרים שבהם הופתעתי לנקיבה בגיל שהיה משמעותי גבוה יותר מהמראה. גם אם הושקע מאמץ הסוואה. להמשיך לקרוא להיות, להישאר צעיר
סתיו, שבת אחר הצהריים,
השעות הקסומות של תל אביב,
עובר רכוב על אופניי בכיכר הבימה,
רואה
גבר חבוש כיפה
נראה מתפלל,
קורא (כנראה) את התפילה מהסלולר. להמשיך לקרוא מינורי בהיברידיות
יצאתי מאולם התצוגה לאחר תדרוך של זבן מוטורי – סוחר מכוניות, כן? – גדל גוף, מזוקן, מקועקע ממגף רגל עד קסדת ראש, שהכביר עלי יותר מלל מתקתק ממה שאישיותי המרירה יכולה להכיל. אני אלרגי לתקשורת כזו. עוד יותר כשהדובר חגור אקדח על מותן. “מוקי” שאלתי את השם הבדוי בדרך ממושבו לאופנוע “מה הצבעת בבחירות?” “במכירות לימדו אותי” הטיח בי את עומק משנתו “לא לדבר על דת ופוליטיקה.” Oh Yeah. כמעט החזרתי את האופנוע. טוב, לא באמת. להמשיך לקרוא רקוויאם האופנוע האחרון
סטלה כבר לא משהו. לא כל כך בעניינים, והעניינים גם הם לא משהו.
בבקרים איריס מתווכת לי את צרכיה. של סטלה. אם ב- 6 בבוקר רק השתינה סביב 9 תחרבן. בבית. אותי זה מבאס – לא הלכלוך ההזדהות שלי עם סבל ההתאפקות. אז אני מוריד אותה שוב לפני, בנוסף על סיבוב הצהריים. להמשיך לקרוא מינורי בבעלי חיים
עברתי בקפה עכשווי בדרום־מערב העיר.
‘עכשווי’ במובן ש–לפני שנה לא היה, עכשיו מפוצץ, משער שבטרנד הבא יתנדף.
ישבניו הם תמהיל צעירי דור ה-X עם בוגרי ה-Y.
קפה, מאפים, וכריכי חלה מוגשים עם גזרי מלפפון ורצועות גזר בכוסות עץ, על מגש ידידותי לסביבה ומאד לא לארנק. להמשיך לקרוא מינורי בקפה האישי
שמייחס לכך נאמנות לעצמי,
]