יום רביעי, 5/8/2009
סנטיאגו דה קובה – לאס טונאס, שמיטה מהגריד
זה היום שבשל כמותו אני מטייל; התנועה, החוויה, ההחלקה על, מ-הגריד, מאבק ההשתלטות על הסיטואציה והחזרה, בשאיפה לאיבוד מינימום משאבים וספיחת מקסימום חוויות. ותובנות. 'קטעים' הוא הערך הנרדף. העניין הוא, שלתכנן אירוע כזה מראש, זה כמו לזייף שירה במכוון – אוקסימורון. כלומר, תמיד אפשר לנסוע בכביש נטוש עם פחות דלק מהמספיק להגיע ליעד, אך זה, איך לומר – סוג של טפשות. את הטפשות שלי אני רוצה כבדה, לחה, רוטטת, מצחיקה, בוהקת, ששמח לחשוף אותה, לא איזה דרדלע מוצנעת בחסדי ההסתרה.
היום בסנטיאגו דה קובה התחיל באירגוניזציה של בוקר. אני על קצה החולצות. אין פרקטיקת כביסה.
ה', שהיה תגובתי דיו להגיע אלי לקובה כשסימנתי לו "ה', אין דברים כאלה. בוא!" חשב מחוץ לקופסה והציע לדבר עם בעלת הבית.
כל בעלי הבתים אליהם נחשפתי – לבנים, אחד שחום מעט. לא ראיתי שחורים. כל מי שעבד בשירות בעל הבית הוא שחור, מעט היו שחומים, ואפילו לא לבן אחד. הם סוציו-קומוניסטים, כן?
מכנסים את הכובסת. זו מנפיקה חוות דעת מקצועית –
- 20 דקות עמל כביסתי – שלה,
- לאור תנאי מזג האוויר, 8 שעות ייבוש, אוטונומי, עצמוני – עלינו.
סוגר איתה מחיר, יאללה – ואמוס במקומית – לעבודה.
ה', גבר רציני, רגיש, אמן. לא גדל על ספרי מטיילים – מחברות מטונפות במסעדות קוסקו, ארקיפה, קוצ'במבה וכאלה אתרים דרום־אמריקאיים נעלמו יחד עם ארידור בשמונימים, אך הותירו טרמינולוגיה שכדאי לקחת בערבון מוגבל וגרגיר מלח, של ועל חוות דעת על אטרקציות מקומיות. מבחינתו אמירה ש"מקום רוחש סצנה מוסיקלית" הוא הבטחה לחוויה אמנותית, ולא לשניים־עשר ברים, שבחלקם קהל של חצי תריסר אנשים, לעתים פחות, שנדים ביגון לזמרת מעיקה. קיצור – האיש הטהור, נטול הציניות, ללא רוע, חף משיפוטיות קרא שניקֶרו הוא כפר מרהיב לחופי הים הקאריבי.
הקפנדריה לניקרו תאריך את הדרך ממקומנו להוואנה באיזה מאתיים קילומטראת בכבישים עוד פחות טובים מהמחורבנים עליהם נענו. עלינו. לא ממהרים. העיקר הוא הדרך כמו שאמר ר. פירסיג, ההוא מזן ואמנות אחזקת האופנוע.
לי חשובה התנועה כמצע לעיקר שעליה הקטעים. יעד זה או אחר – פחות, כבר אז לא הייתי פרררקטו קטנקרררטי.
התייעצתי עם בעל הבית על הדרך לניקרו. לתחילת המשפט האופטימי – 'מוי בלה קמינה', יעני הדרך מאוד יפה – הוסיף הסבר עתיר מלים על הדרך שאינני מפענח דבר, מה שלא מנע ממני, כמובן, להניע את הראש בחריצות, בנחרצות של בורים, או שהיה זה בורות של נחרצים – לא זוכר, אך היה זה האות הראשון לבאות שיתרגשו עלינו.
צועדים לאוטו עם הכביסה הלחה. שילמתי לאיש הביטחון – ההומלס ששמר על המכונית בלילה – שהראה לי, שהאוטו האומלל, כלומר בשלב זה הוא רק מסכן ובהמשך יאומלל, מצוחצח כרשום בדיסטריקט בווארי ולא בפרובינציה קובנית. כשהבחנתי שהוא שטף את המכונית צחקתי. אולי שיעביר את מצבת-צי-שליש-תריסר-הדו-גלגליים של משפחת דיקמן גם טסט?
שילמתי את ה-2 וקצת $ המוסכמים. הוא פער בטקסיות את המראה הימנית, פיסק ברשמיות את השמאלית, וכקצין בטיחות מיומן, חיווה רשמית לעבר הצמיג הימני קדמי שהוציא מעצמו את ניפחת שאריות תכולת האוויר שבו באטיות נחושה. נפרדתי ממנו באמירה ש'יסדר לנו עמית כמוהו, איכותי ומחוייב למשימה, בערים הבאות. לא בטוח שהבין, שכן הבעתי את משאלתי בעברית. וללא קול.
נסענו לחפש תחנת דלק ואוויר. בתחנת דלק אין דלק. קורה. אז שיהיה אוויר? מצאנו רוח. מאחורי התחנה מוסך צביעה, יש אוויר.
ה', יוצא לצלם, להאכיל ולהשקות את דרקוניו התודעתיים. אני ניפחתי בעזרת אחד המכונאים שבדק לחץ אוויר.
התנענו. אין תחנת דלק. שליש טנק, לא התעקשתי לחפש. טעות. ניהול משאבים לקוי.
יוצאנו לדרכנו, חווים נסיעה מרהיבה לאורך החוף. שתי מכוניות עברו מולנו. זהו. עברנו על מכשולים כבאמפרים מאיטי מהירות בפרברים פריפריאליים ישראלים, רק יותר גבוהים.
מתנקזים לשני גשרים שההוריקן שבר באופן שנוצר וי דו-ממדי: V אנכי באמצע אורך הגשר, < אופקי לרוחבו. אמצע הגשר שבור כך שצידו הרחוק מהים גבוה והקרוב נמוך ונראה כמשפך.
קיצור – שבר, אין תיקון, לא נכון לעבור. רמז שני לבאות.
ואני דוהר. הכבישים – איך לומר – לא כבישים: או דרכים כבושות או בורות ואבנים בקשר עבר וכעת קונצפטואליים. הדלק נוזל ואוזל. ה', הוא בכלל אמון על ההמשגה, תוהה בקול: 'מה יכול לקרות אם ייגרם נזק לקארטר?' על נהיגתי האגרסיבית.
כאשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית, להלן אחאנא"ר, לא ברור לי מה לעשות עם הספק מידע ספק תהייה: ממד צולב של ערך המהירות המושגת למול ערך הזהירות הנשאפת.
פרקטית, תהיתי האם לשמור על המהירות או לתייק את ביקורת של ה' באינבוקס 'אמרתי לך' במקרה תקלה. ואת האמת יש לומר – לא ממש חששתי שתקרה, ואולי בסתר החשק אף שאתי לה. ריטה, אמי האהובה, הייתה מתרה בי בטון המוכר "יאירי, אתה מתגרה". ואם אכן תקרה – הרי אני בגישה שתקלה שלא עלתה בבריאות נפשית או פיזית, ופחות מ-1000, לא-חשוב-איזה-מטבע, זו חוויה. ולשמה אנחנו כאן, לא?
לאחר כ- 70 ק"מ, על ריח הדלק, הגענו לכפר. שם, בין עצים במעלה גבעה התחבאה לה תחנה דלק. תדלקתי. ה' צילם. הוא הרי אמן. שתינו משהו. בחנות העקתי תקשורתית – בספרדית, כן? – על עובדת מטבח מקומית וחפרתי בתפישותיה על קריירה, על בעלה, ילדיה, אפשרויות קידום חזויות, כל זאת לאור השינויים התעסוקתיים הגלובליים, פוליטיים והאתנו-סוציולוגיים הקובניים לוקאליים בגיאופוליטיקה העכשווית ושעשויים להתממש בעתיד הנראה.
המשכנו.
ה', שלא אהב את הצקותיי לגברת, גער בי על שאני מטיח בכל בעל אזניים את תפישותי הקפיטליסטיות ריקציונריות נוסח המאה ה-י"ט, ואיזה עתיד נפלא מצפה לקובנים מיד עם השתחררותם מעול הבל נשימות פידל וראול קסטרו המתנדפות לאיטן, לקיצן. ה' שלנו ששמע לדינו, האשים אותי שאני ממציא מלים, מתעלם מכללי לשון ובורא להג חדש. על כך אני השיב 'אלוהים ואחרים עדיי, שלשמחתי אכן פשעתי בחטאים חמורים מאלה.'
רמז שלישי: הכביש הגיע לים. שני מטרים ממנו. פקפקנו אם אכן זו הדרך… ה' יצא לצלם. אני התקדמתי. שקעתי בין חלוקי נחל – אין נחל – חלוקי ים, כמו באילת. א-קליינע ההין א-גרויסע האער, או כמו שאומר ידידי הנערץ 'קדימאחורימינשמאלה' – מתחפר, שוקע. הגלים התנפצו, לוחכים את דלתות הפולקסווגן פולו האמפיבית, מחלחלים פנימה, נקווים על רצפת המכונית ההולכת ומתמסכנת, נוסעת מקרקשת ונגרטת.
כחלק מההוכחות לקיומו של האל, רוכב אופנוע מקומי הגיח מולנו מהדרך השוממת. וידאנו איתו שזו הדרך שבהמשכה נמצא הכפר ניקרו. האופנוען אישר, ועזר לנו לדחוף את הגרוטאה. נחלצנו. מולנו הופיע ג'יפ. חסמנו לו את הדרך הצרה. פקק. הוא עשה רוורס. רמז מה רמז, אנחנו לא עושים את הדבר הנכון, אבל לא חוזרים 100 ק"מ.
ואני שועט. קדימה. כנהג צעיר שחושב שישתלט על רכב ההורים. התעלמנו מרמז נוסף בדמות מתלול אבנים שקרצף ברעש מחליא בקרצפו את קרקעית הרכב, המרכב, ואגן השמן. איזה כיף לבטא, 'שאסי', ו'קארטר'. ואני מרגיש כמו ג'ו קריידן, שבמבטא אמריקאי היה הסמכות, המצע, הידע, התרבות המשותפת, האודטה דנין של המוטוריקה הפרסונלית של הנהגים ברשת ב', שנות השבעים בישראל.
מבקש לא לספור לי את גירוד השאסי כרמז, כבר היינו 120 ק"מ מהיציאה.
אין מצב לחזור.
בשתיים, בשתיים ושלושים, לא בגבעת התחמושת, 30 ק"מ מהעיר פילון, כשיכור בטוח ששולט במצב, הבחנתי בסיבוב. לא במיוחד מאיים – ראינו מסובבים ממנו. משום־מקום, לא זוכר אם האדמה פערה לפתע, בעצמה, בורות רחבים, או, שהבורות היו במקומות אחרים ופשוט העתיקו את מיקומם ממש ובדיוק בעת שעברנו בסביבתם. בכל אופן מקרה וגלגל, נוצר מצב, מכלום, שבו לא ברור כמה, אך ברי שלא כל ארבעת הצמיגים אחזו מרחב אופקי כלשהו. ישנן סברות שרבע או פחות מהגלגלים שמרו אמונים בעוד האחרים בגדו בייעודם ונטשו את הקרקע. הכביש, כנכתב, לא סלול ואין אספלט, ללא אחיזה, ובום טראח, קרררחחחץ, בוינג, מכה יבשה, ועוד אחת רטובה.
עד עתה אני שומע את גרסת ה' לְ-'אוי ווי זמיר' של אמי, שבשנות השבעים היתה בוחנת באותו מבע אימה הטבוע בתודעתי במקביל לאהבת ילדותי – חמש שנים רצופות בכל קיץ, עוד פעם יד שמאל מדולדלת – כף-יד, מרפק, עצם הסירה, שבורים. מין תמהיל תבהלה של ה' המכיל חשש לשלמות המכונית, גְעָרה בי, צער על התפרעות הפריזורה המטופחת שלו, איום נטישת סתימות שיניו את חוריהן, חרדה מההשלכות העתידיות הבלתי ידועות, חרטה על מה פיתה אותו לצאת מאזור הנוחות שלו מהקפה בתל־אביב, עטופה בחמלה הוליסטית על מצבו האקזיסטנציאליסטי המתדרדר אל עברי פי־פחת כעת.
לא להיבהל, הנהג שלנו חברה'מן, אולי לא ייקח אותנו לתימן, אבל לתיז אל נאבי קובני – כן.
במיומנות של מהמרים השתלט על המכונית.
אז זהו, שלא.
התקדמנו, שומעים צִפצופיאדה, רואים הִבהוביאדה.
נעצרנו, יוצאנו מהאוטו לסקירת מנהלים.
ואכן, הנבואה אולי ניתנה לשוטים, ועם זאת הזהירות וההתראה לנבונים. שובל נוצץ של טפטופי שמן נשרך מאחורי המכונית, מקדים את ה- ffffffsst הבלתי נמנע של שפריץ שמן נשפך בדיוק כאשר אנחנו נעמדים לידו, בדרמטיות של ריקון נוזל שחור מבעבע וניקווה מקארטר קרוע עם קצף זהוב כקְרֶמָת אספרסו איכותי.
oooppst, סבכת הפלסטיק הגדולה מתחת לפנס הימני, בהיעדרותה, פערה חור מבוייש בחזית המכונית. בנוסף, להשלמת הפיאסקו, האוטו נצפה נוטה ימינה בתנוחה בלתי מחמיאה בשל היות צידו בְּשול, נשען על פאנצ'ר מגולגל, כסותם את הגולל על המשך תנועתנו.
ה' עטה את חזות האל הזועם, ואולי גם בחסותו, זועף, מודאג, מכורכם, תהה איך יעדכן את דרקוניו בטוויסט העלילתי שזה עתה התרחש. אני – החשש ממעשה קונדס שלא ברור מה השלכותיו, כמו שכשהוצאתי את שקית השתן למורה להיסטוריה – אדרנלין העליצות המהולה בחרדה, גואה. בשביל זה הגענו, לא?
אמרתי לנו – לו ולי, כדי לשוות נופך שליטה לסיטואציה ש-'נכנסים לנוהל חירום.'
מה זה נוהל חירום? שליתי את חוזה שכירת המכונית מתא הכפפות. ניסיתי להתקשר למספר הטלפון הנקוב למוקד השרות. שמעתי את הגרסה הקובנית ל- Hamispar shehiyagta eineno mehubar. Ana bdok et hamispar venaseh shenit meuhar yoter. ואז בוורסיה האנגלית.
לאחר כמה ניסיונות, הבנתישהקליטה היא על הבקושי והבערך. יש צורך לחייג לאיזשהו אזור חיוג שאינני יודע מהו. פן המעשיות הרדום שבי התעורר – אז חבשתי ת'כובע.
עדכנתי את ה' שיש לחפש את גריל הפלסטיק. בשם היעילות ניסחתי לחייג תוך כדי צעידת החזרה לכיוון התקרית תוך כדי חיפוש הסבכה. מה קרה? כולה ספרה נוספת, שביעית, תוספת של 10 אפשרויות, השמינית עוד 100, נקווה שלא נצטרך להגיע ל-1000. יש זמן. יש מים. הראש אולי לא, אך הכובע במקומו.
לאחר כ- 100 מטר הליכה מונח לו עיקול מרהיב. התשלום על הרהב – מעבר לו אין קליטה.
המשכתי ללכת. עשיתי הערכת מצב, כמו קיסינג'ר – רי-אססמנט:
- נשמטנו – בעצם לא נשמטנו, נקרענו, קרעתי אותנטית למען האמת, מהגריד.
- במישור התנועה – עומדים.
- אספקט הבטיחות – לא יודעים איך נחולץ.
- ממד הזמן – אין מושג מתי.
- הוצאה כספית – לא ברור כמה יעלה.
- מחוזות ההנאה – ההשלכות הפריפריאליות לא חזויות.
- לי- שמחה וששון,
- לה'- צער ויגון.
עגלה עם סוס עוברת. מנופפים האחד לשני – לא לסוס, לרכב – לשלום. מתון כזה, כמו לעמיתי לבטלה בקפה אלקלעי – מין 'ראיתי אותך, אתה אותי, באמא'שך בוא נישאר כל אחד בעיסוקיו הטפלים חסרי התוחלת והתועלת, אתה תשמור על ארשת עסקית חשובה ואני אעטה ארשת חשיבות עסוקה.'
הלכתי, על פי זמן, כשלושה קילומטרים. לא נראה לי שעברנו כזה מרחק מפרוץ הדרמה. לא סבכת פלסטיק, לא נעליים וגם לא זברבירים.
משאית תכולה טרום 1956, שנת ההסגר שמעבר לה לא יובאו רכבים אמריקאים לקובה, עברה. עשיתי לה סימני מימיקה בינלאומית של בקשת עצירה. עצרה. פתחתי במונולוג לנהג מבוגר עם משקפי לוי אשכול: "מי קוצ', אל מאכינה, אסטה טודה פאקקטע. אסטה פוסיבלה ייגה אייה, קון אוסטד?" ואז נתתי קוועץ' נוסף על שלפוחית הרגש – "נססיטו, פור פאבור". נהגוס נעתרוס בניד ראשוס. הנחתי לסבכה שלא תשוב אלי, כעלומי, כתסרוקתי, שחלפו ללא שוב.
עליתי ל-מאחורה לארגז, מצטרף לנער בבגדי מלח ודרגת עוגן צהובה בכותפות. המשאית נעה כשאני אוחז את דופן העץ הימני. בהעדר בלורית, מחלפות שיער גבותיי ונחיריי התבדרו להן ברוח. דימיתי עצמי על ירכתי 'סנטה מריה של העיבור ללא חטא', ספינתו של קולמבוס, כשחיוך הג'ריקן המפונצ'ר מאיים לקרוע לי ת'פרצוף. צחוקים.
על גשר הפיקוד, ניסחתי אסטרטגיית פעולה:
נטילת חפצים מהמכונית הננטשת לעיר הקרובה לשם טיפול במצב.
הערכת נזקים: תקרת הנזק הישיר – אובדן הפיקדון על המכונית, כ- $170. בקטנה.
ניסוח טקטיקה – מה לומר לה', מה לנהגוס.
הגענו לה'. הנהג עצר, "אספרה פור פאבור" בקשתי ממנו לחכות. פניתי לה', וסחתי לו בביטחון של גנרלים שלא מחוייבים לדיון, ש'ניקח איתנו את כל הדברים וניסע לעיר הקרובה.'
אופְּסט.
ה' בכלל בסצנה אחרת, בעמוד אחר של הסקריפט, בסרט אחר. אל חרון ונקם פתח בזעם
"אל תיעלם לך ככה, הפלסטיק לא חשוב, אתה לא סופר אותי." הטיח.
התאבנתי. אין לי לא דיביזיות ולא את ה'. התקפלתי מחשיפת אי-הנוחות שנגרמה, שאני גרמתי, לו.
לא לכך התכוונתי. הבנתי שאין עם מי לדבר, אנחנו מנהלים שתי חזיתות. מה חזיתות, מלחמות שונות.
ה' שינה להוראות מעשיות "לך תביא עזרה ותעדכן, 8 ק"מ מפה יש מלון."
טיפסתי למשאית הממתינה. התקדמנו. ייסרתי את עצמי על שביאסתי את ה', על שיחותיו עם עצמו והעצמת חרונו. מכיוון שכ- אחאנא"ר, אני די חלש בתחושות אשם, אני מפתח תחושה נוספת, חזקה אף יותר, אל מול התקלה: במקום לצמצם חזיתות, אני מרחיבן – בשל צער פגיעתי בה', במקום ללפות את הציוד ואת צווארונו של גנרל ה', המְגנְרֶל את המלחמה הקודמת, קפאתי בהשאירי אותו על ציודנו במכונית, במקום להיות כולנו יחד בחתירה לחוף מבטחים. תקלה. ו-זו, באמת חמורה, אף יותר, שכן התפצלנו. מכיר את הכשל הזה בי, כחלק מהתקלה, מאי-הנעימות האנושית, כשלתי לאתר את הפאלטה ההתנהלותית בזמן אמת.
לאחר נסיעה של כחמישה קילומטרים, כניצול אניה טרופה הנישא על רפסודה מִטלטלת הצופה בחוף עטור דקלים עתיר כובסות חשופות, ראיתי אנשים. לאחר חמישים קילומטר בהם פגשנו רק זוג על אופניים, להם נדנו בהערצה על האתגר והקשיים הצפויים להם, נצפו כ-ח"י בני אנוש מאכלסים יישוב דליל. עוד כמה קילומטרים, מרחוק, הבחנתי במלון על צלע הר, כשלושה קילומטרים ממני.
כשהגענו מול כביש הגישה אליו, ירדתי מהמשאית.
בעודי ממתין לרכב, עיינתי בטלפון והבחנתי שה' שלח סמס: "דיקמן, הפלסטיק שעף הוא בעיה שולית. חבל"ז. יש מלון במרחק 8 ק"מ. חזור למציאת פתרון. הזמן אוזל." לא צריך שֶמע או אותיות אדומות כדי לזהות את הטון.
בינתיים התקרבו סוס, עגלה שעליה אבא, אמא וילד. עצרתי אותם והסברתי שאני צריך טלפון. אלה, בנדיבותם, הורו לי לעלות.
אני על לא מעט – על מאת, אם לדייק, קילוגורמייי טיפסתי על העגלה בעלת זוג אחד של גלגלים, מאחור.
זו, העגלה, חשבה להתהפך לאחור בהזקירה את היצול – הידעת שיצול זה מה שמחבר את הסוס לעגלה? – וגרמה לבהמה השדופה על ישבניה הגרומים ורגליה האחוריות הכמושות להתרומם, כך שלסתותיה הצפודות נשקו לֶעפר שלפניה.
בצער, שמחה, השלמה, ציינתי לעצמי שחוקי הפיזיקה מתפקדים גם בחלק ומצב זה של העולם, ובסיפוק, שהסדר הקוסמי ממשיך לתפקד.
נעתי למרכז הכובד של העגלה, לשחרר את הסוס מתנוחתו. צחקתי. בקול. כמו כשהבנשלי רואה לבד סיינפלד; אני על סוס ועגלה. בפרקטיקה, לא בכרכרת תיירים ברחוב 59 בגדה הצפונית של דרום הסנטראל פארק, לא בטיול בהוואנה. במסע השרדות בקובה.
הנייטיבס הטובים לקחו אותי כשני קילומטרים לאחור, ירדו מהכביש ונכנסו מאה מטר לשביל בית פרטי.
בבית משפחת הרננדז עשיתי את הטלפון הראשון.
כן, איזור החיוג הוא 07. למשרד הראשי.
לא הם לא יכולים להעביר אותי לשרות, עלי להתקשר שנית למספר שזו שענתה לי תיתן לי.
התקשרתי.
לא היא לא יכולה להעביר אותי לפרובינציה שנמצאתי בה, אבל תיתן את המספר.
התקשרתי בשלישית, שכן במספר שנתנה אין מענה, ביקשתי ממנה מספר אחר, ובמקביל שתתקשר אליהם ושתחזור אלי. נעתרה. אישיותי הכריזמטית מגנטית הותמרה לספרדית.
התקשרתי ברביעית, תופס, אמרו שיגיעו, העביר את השיחה לכרכרן שיסביר היכן אנחנו נמצאים.
והכל בספרדית הכוללת חצי, גג תריסר, מלים, כן? מוי כייף.
נשוך ניסיון, אני שולח לה' סמס: "יצרתי קשר ראשוני עם החברה. מתחיל הליך איתור. אעדכן." ה' המעושת החזיר לי שני מספרי טלפון שמצא, והוסיף הוראות 'לגרור למלון, להמשיך לעדכן', וש'סוללתו מתרוקנת', עובדה נהירה לי, בצייקנותי רשמתי לפניי שבלילה הקודם האמן לא טען.
מריה השקתה אותי קפה, העדפתי מים – התביישתי לבקש. תגמלתי כמשכורת שבועית של רופא מקומי. חזרתי עם הרכב וסוסו לכביש.
עדכנתי את ה'. זה לשמחתי, שב להתניותיו ושלח –
"קיבלתי. ברר, אם אפשרי:
1.הפרוצדורה הכוללת.
2. קידום מקומי של הרכב והציוד למלון.
בהצלחה."
השבתי מהשטח למפקדה, לפני שאקבל הנחיות אסטרטגיות נוספות שאולי ארצה אך לא אוכל לבצע ב-"ממתין למכונאי מהיישוב הקרוב, להערכתי תוך 45 דק' אצלך. אני על סוס ועגלה, לא במלון."
זו מן גרסה של 'אנחנו על הסוס', שהתקבעה לי כחיווי לקיווי אופטימי טרום אסון כאוטי המתרגש על המצב; ידידי הנערץ ניפק אותה כעידוד עצמי, בלילה קפוא בשמי פנסילבניה, כשחיפשנו ואנסנו סימנים לשדה תעופה בעודנו מרחפים בססנה 172 מג'עג'עת, שחודשים אחר כך ריסקתי על המסלול, ולא מצאנו את השדה בחשיכה.
ה' ענה "יש לי זמן. נעלתי. לקחתי מחשב. הולך לחפש את הפלסטיק."
בינתיים, באמת מהר [וזו ה-הוכחה החותכת והסופית לקיומו של האל, בגרסתו החמלתית, מיטיבה, קתולית, מתחשבנת], הגיעו המכונאים. סימסתי לה', "חזור, אני במכונית עם המכונאים."
ה' ואני חברנו. על פניו, תרתי משמע, אותות הקלה. המכונאים החביבים בחנו את המקרה. ציקצקו בהבנה שלא יוכלו לפותרו במקום. העברנו את הציוד למכוניתם. במיומנות של מי שעשו פעולות אלה פעמים רבות, החליפו צמיג ואת הגלגל העקום, קשרו באופן אסור בכל מדינה מערבית באמצעות חבל את מכוניתם לשלנו, וגררו למוסך שירות דרכים כמה קילומטרים משם.
במכונית שיתפתי בתמצית את ה' בקורותיי. הוא השיב בפירוט על תכניתו האוטונומית לגרור את המכונית. את שיחת הפוסט-מורטם המלאה, 'יחסינו לאן' בהבנה שבשתיקה – דחינו.
ה' חזר לעצמו. סופית. צילם את הסיטואציה. חזרנו לגריד.
נכנסנו למוסך. מחוז הביורוקרטיה; מנהלים, פקידים, היררכיה, מכוניות ומכונאים. אלה מתגודדים סביב המכונית, דנים, מחווים מצקצקים. עבודה מתקנת, זו שלשמה נקראים מכונאים ומתנאים בסרבלים – זה (עוד) לא. המקום עטור מלל, המשגות, קונצפטים. כמו כל קובה: הוראות מאויירות על קיר לטיפולי רכב תקופתיים, דיאגרמות של חשיבות העבודה, כמה סיסמאות פידל-יות בלתי נמנעות, ואפילו טבלאות יעדים-מול-ביצוע על מצע תאריך.
הבחנתי שהם מאחורי המספרים, כדאי שיתנו גז ומאמץ, עכשיו, מיד, רצוי ומומלץ מול המכונית שלנו.
העליתי את רמת הלחץ – למתוח להם ת'ביצה לברך;
אמרו, שהיום המכונית לא תתוקן. הרגיעו אותי, בטח לאור הבעתי המבועתת של הילד הבוכה המהתינה המרכזית, שנקבל חזרה יום עיכוב מחברת ההשכרה.
התמקחתי, האם זה כולל מלון וארוחות? אז הם נבעתו. כאילו, ממש לא.
הבחנתי בעב-בשר ללא מדים או סרבל, עם מכנסיים טובות, סייקו 5, טלפון סלולרי ושפם. ייחסתי לו אחריות מיניסטריאלית לסיטואציה. התכוונתי לגייס אותו לעניינינו. פניתי אליו, בהשראת אמי שבאמצע המאה הקודמת בבית חולים אסף הרופא, באחת מתקריות השבר שלי פנתה לאחות ב- "יש לך ראש של מיניסטר" ופתחתי בגרסת המילניום החדש – "אוסטד מוצ'ו אינטליחנסיו" כספתח מתנשא, וככזה – כאינטליגנט, הוא בטח מבין שאין לנו כל כוונה ואפשרות להישאר, ולכן אני ממשיך במבוקשי, בתרגום לא בדיוק נאמן למקור – 'הב נא לי במטוטא ממך את אחת מהגרוטאות שיש לך באורווה, כלומר מכוניות במוסך.
והוא הסביר לי בנימוס סבלני נחרץ שזה ממש 'אימפוסיבלה'.
ואני מבקש. מה יש לי להפסיד? את כבליי? הוא מרחיק את שפמו מהסיטואציה בשל שיחה נכנסת לסלולרו.
חוזר, כדי שאמרח לו שוב את ה'מוצ'ו אינטליחנסיו'. הוא צחק, יכול להיות שהוא לעג לספרדיתי הבלתי ספרותית? החליק לי כאפה נעתרת ועדכן שעלינו לעלות לג'יפ שיקח אותנו להחליף מכונית.
לא יודע מה קדם למה, הביצה להחלטה להחליף לנו מכונית, או התרנגולת לגיוסו הרגשי. עם זאת ובכל מקרה, נלקחנו למלון שלא הבחנתי בדרך למלון אליו יועדו פניי. ושניהם – המלונות האלה – דומים יותר לאכסניות שראיתי ברומניה לחוף הים השחור, שיועדו לעובדי המדינה הקומוניסטית, לחברי המפלגה נאמנים, מאשר לפלוצריאדה טוריסטית מוכרת.
במלון, נציג חברת השכרה קשוח תבע לדעת מה קרה. עניתי לו בשיטת הישראלי שב- 1984 הבעיר רפוחיה – צריף־עץ למטיילים בפארק בצ'ילה: כשנשאל איך קורה דבר כזה שהצריף נשרף, פצח בשטף טענות בנוסח איך זה שבונים צריף רגיש לאש. לא שאלה עם סימן קריאה.
פצחתי במונולוג, שבו אנחנו נוסעים בשובה ונחת לתומנו, בשום אופן לא לטמטומנו, המכונית מתפנצ'רת, הקארטר נושק לקרקע. לאור זאת, אנחנו תובעים, עכשיו, מיד ובדיעבד, מכונית חליפית, גם אם היא קטנה יותר, אבל אז, נתבע את הפרש הכסף, מכיוון שאנחנו מחזירים רכב מלא דלק, את שווי המיכל, וגם כן, תוספת של יום בשל ביטול זמננו – כלומר של ה', הוא הרי קונסלטנט – זמנו נמדד בדולרים, זמני שלי, אני הראשון להודות – חסר ערך. לכן, אם לא ערך, אני מנסה לטעון אותו בתוכן ופאן.
הבחור שנתן לי להזיע בספרדית, גער בנו, איך נוסעים בכזו דרך. ה' באצילות אפולוגטית שאינה מתנערת מאחריותנו לחירוב המכונית, הבהיר, שאף אחד לא עדכן אותנו שהדרך לא ראויה. וגם אם כן – יש להוסיף – לא הבנתי את ההסבר, ועם זאת התביישתי לשאול.
הפקיד נענה לחלק מדרישותיי: הוא התכבד והתרצה להקצות לנו מכונית אלטוס 1100 קטנטונת. ירשום את מהלך העניינים בפירוט, כולל הפרשי טנק דלק של 10 ליטרים לטובת הפולו. ועם זאת בשום צורה, פנים ואופן אין בסמכותו להחזיר לנו על גירדוש [מה ההיפך מ'שידרוג', קיבינימט? שינמוך?] הרכב, ולא על אובדן זמן.
בינתיים, התיידדתי עם פקיד אחר שביקש לתרגל אתי את האנגלית שלו, הצהיר על חיבתו לליאון יוריס והספר אקסודוס. הבטחתי לו שאם הסיטואציה תגמר בטוב אשלח לו עותק הסרט. אני חייב לו. אז מסתבר שגם הקשוח יכול היה לבצע את השיחה באנגלית. הכעס, השליטה, זה הרי ידוע מימים ימימה, עצומים יותר בשימוש בשפת אם.
לא אכלנו צהריים. ה' מנסה לארגן אוכל מהמלון, סנדביצ'ים, משהו – אין עם מי לדבר עד ארוחת הערב.
מה חושבים לעצמנו הגרינגוס האלה, שאנחנו בבית הבראה בזכרון?
חמש וחצי בערב. אבדן של שלוש שעות ונוחות רכב, לטובת רכב חלופי מעאפן, we are hitting the road again. בלי שאכלנו. ה' עם ארשת רצינית. אני צוחייק. נוהג וצוחק. ההקלה המתוקה של אחיזת הגריד מחדש. כל אחד מלטף את פרודות האירוע כפי שהוא חווה מגזוזטראת תפישתו ואישיותו.
כביש הררי יפהפה. הגענו לצומת ההחלטה האם לפנות לניקרו. כאמור, ה' רוצה לראות אותה, היא הרי מומלצת במדריך. אני שגם אם משער שחסר ערך – בטח לאור משמעויות אירועי הצהריים – לא התנגדתי, הרי אינלי שתי חוליות מחוברות. נסענו שנים עשר קילומטרים מהכביש, נחמד. מיותר. אכלנו במסעדה ארבע מנות אורז – זה מה היה. קובה. מוזיקה? אולי. הם לא יודעים. חזרנו.
ב-שמונה בערב הגענו לעיר מנזנייו. מצאנו את המלון היחיד בעיר, זול ביותר. שאל את ה' המצוברח לעמדתו. העדפנו להתקדם עוד 140 ק"מ – להיות ב- 10 בלאס טונאס.
את שיחת הנקבות שלנו – יחסינו מ-אז-ל-כאן, רק נטול המעשיות הנשית, נשמור למחר.
בקושי מצאנו קאסה פרטיקולר – בית פרטי שחדר או יותר הוסב למלון ברישיון ממשלתי. נחתנו על משפחה שנערכה לכבודנו; האמא האבא העבירו מיטה, הביאו מצעים, כאלה… תלינו ת'כביסה – בגדים רטובים במערכה הראשונה יתייבשו ברביעית, בארון הבגדים. כיוונו אליה מאוורר בכינון ישיר. החניתי את המכונית בחניה פרטית בתשלום אצל השכן – גם הוא צריך לגזור קופון ממתקפת שִשִית תריסר תיירים. עשינו סיבוב מאוחר בלאס טונאס, אכלנו רע ומיותר, והתרסקנו על משכבנו בשלום.
