מענה לביקורת: מלאה, נמלץ, מאריך ומסורבל

חביירה משוררת, שלחה לי:

"יש חלקים בטקסט שחייבו אותי לקרוא שוב ושוב כדי להבין מה היתה כוונתך. מעורפל, לעתים. הכפילויות גם משבשות הבנה, ניסוחים מסורבלים, אסוציאטיביים מדי לפעמים."

חבייר* שלח לי את האינפוט המצורף – פרופ' כהנמן.

תודה מאד ביותייר.

הוא מכיר אותי, שטחית, בערך מגיל 9 ורבע.

עד היום, גם הוא, לא מבין שבכתיבת הגיגי, בפיצ'פוץ' תוכן ופאן, בטקסט אני מחויב לפי סדר יורד-
אחיזה אופטימלית של 'מציאות'

1. כפי שאני תופש אותה
2. במינימום מלים
3. עניין
4. הנאה
5. הבנת האחר הקורא
6. הנעתו לפעולה תואמת.

השימוש שלי במלים מתיימר להיות 'טבעי',
כשל תינוק לא מיומן- לאחוז מציאות, מיטבית, להנאתו, ללא התחשבות בתודעת המאזין.

אין עניין לברוא מציאות, בעזרת מלים.

המלים וצירופיהן משמשות ככלים. כלי אחיזה.

בכתיבת רעיונות,
במצב 'פרקטיקה', בו הטקסט משמש כפלטפורמה פרקטית מניעה לפעולה-
ערך 'כינוס תודעת הקורא לתוצר פעולה' הופך להיות העליון, אז גם על הכתיבה להיות שונה,
או שמצליח בכך או שלא- עניין אחר, ולא מעניין כאן.
אני מתעד מאורע שמעניין אותי. ר' עמוד פתיח של האתר, שם יש הערה נוספת על מליציותי.

כותב כדי להבין מציאות, כדי לאחוז אותה, ליימן את כלי האחיזה, שכן אחיזת המציאות היא אחיזה תפישתית, מילולית,תודעתית.

למעט (פחות מששה- דן בן אמוץ) הקוראים, מי שבוחר להתארייח בביטוי תודעתי מקבל בברכה, שיפרו אותי, יאירו, יעירו, ושימצאו לי שגיאות כתיב וניסוח.

באותם מעט מקרים שמישהו שואייל משהו, מברר שקודם כל אין טעות כתיבתית, בוחן את כוונתי ושמייח להבהיר.

בורר במלים ובביטויים מסויימים אם הם, תכנית, מארגית, צלילית, תואמים את מה שמנסה לתאר, או מצחיקים אותי.

לא מתכוון לכתוב למישהו אחר, שיבין או שיסכים, לא מתכוון להקל את הקריאה למי מהם, לא לתחזק איש מהם אנרגטית.

איך אמרתי, בהתנשאותי, לכמה (ישראל, בולגריה, תאילנד) שתבעו 'פשט', 'התנסח בפשטות'-
שאני אוחז אותו, את מסעודה משדרות המטפורית ומרים אותה אלי, אם רוצֶה.
לא יורד אליה מרצוני.

הייתי מוסיף, שיש מי שנחשף לשפה מסוימת, להתנסחות, לנושאים שבלעדי הטריגר שלי לא היה קורה לו,
מגרייד את תקרת, קצה, ההתנשאות.
אם כך, זו מתת צד, לא מטרה כשלעצמה, לא מתכוון לשרת אותה בניסוח שונה ממה שמכוון אליו.

בכל מקרה- תודה על ההערה.

*

הוא פרקטו- קונקרטי, נבון ומוכשר ממני, מז'אנר 'החסכנות האנרגטית';
אין את חדוות החיכוך האנרגטי,
לא תושחת אנרגיה מעבר לאופטימיזציה של מינימום משאבים למקסימום תועלת, כשעל היחס להיות

1. ידוע, נקוב, מראש,
2. ומאוד מאד גדול.

מי שיאמר שזו הגדרת סוג של 'עצלן'ות- אברך אותו,
אם מי יכנה את חביירי 'עצלן'- יהיה לו עסק אתי,
לכן, לפי צורך, מבקש לדייק ללא ערכיות- 'אופטימייזר',
יותר נמלץ.