יומרות והצעות.
פשטנות והפשטה.
משרד חקירות, קליניקת חפירות, מעבדת הגדרות.
לשכת ניסויים, מרחב הצעות, מתחם בדיקות.
חוות יצירה, סדנאת המצאה, מוסך הרצה.
צמצומים ומצמוצים, צרצורים וריצודים.
תפישות וטיפוסים, תפיסות ופספוסים.
כיף, פכים, ופקפוקים.
תובנות עבשות, טוגנים מיובשים, תופינים יבשים.
טיולים, טיטולים וירטואליים, טלטולים מנטליים,
טלטלות מנטליות, ריטואלים ויראליים, טרטורים טוטאליים.
טרחות מעיקות, תעוקות מרוחות, מריחות עקומות.
קופסאת תכשיטים, כליא ברקות.
פטפוטים, טפטופים ופתפותים,
אחיזות מציאות, אחיזות מצוצות, זחיחויות מצויות.
תחזיות צפויות.
מלים ונמלים, משמימים ומשעממים.
המהומי מהות, מהויות מעומעמות, המהומים מעומעמים,
עמעומים מהומהמים, נהיות ואהממים.
דעות מגבלות. גילויי הודעות גבוליות.
הגדרות, גירודים, גידורים.
הערות על תודעות גבוליות. הארות על גבולות תודעתיים.
הארות על גללים תודעתיים. חארות.
פסיפס מילולי, מוזאיקה תובנתית, קלידוסקופ אסוציאטיבי.
אמיתות לא נכונות, נכונים לא אמיתיים. התעמתויות מוכוונות.
זבזובים קלישאתיים, קלישאות מזובזבות.
בזבוזים כושלים, שיקולים כוזבים.
קושיות, תהיות ומענות, טעויות ותעיות.
געיות והטעיות, ג'עג'ועים מוטעים.
טעויות גלויות, טעויות גועליות, גילויים מוטעים.
השתאויות משועשעות, שעשועים משתאים, השתעלויות ושלשולים.
הכללות מקולקלות, קללות מלוקקות, לכלוכים מקוללים,
כללים קלוקלים, מולקולות לחות.
תכנים שאבד עליהם הכלח, קלחים מעובדים לעוסים.
מינוחים, ניסוחים וניכוסים.
כניסות ויציאות.
תפישה רעיונית, עם היבטים פילוסופיים או מיסטיים,
שמייחסת ליחידת זמן רצף קיום בעתיד, ללא סיום.
https://gemini.google.com/share/f62e9c5a7a00
#רצי1נל
לו אני במקומך הייתי מבכר צפייה בפורנו מספק בקטגוריה המועדפת – מה, מהי באמת? – על קריאת טקסט זה.
קריאת הטקסטים הבלתי קריאים שלי מהווה תענוג מפוקפק בואך ביזאר; התמודדות עם זרימת פוסט כְּזה משולה לנגיסה, גריסה, לעיסה ובליעת תבנית ביצים לא מבושלות על קליפתן, משוחות בגריז רותייח, מתובלות בשברי זכוכית. על תבניתן. אישית לא הייתי מכלה תשומות בפיצ'פוץ' התוכן שלהלן וזאת מחמת חשש לרעֶלֶת תודעתית. ואין כאן שמץ הצטנעות. מודעות.
אם למרות זאת החלטת להסתכן, ממליץ
♠ לקרוא ממסך מחשב,
♣ מושג אחד ולנוח.
לו אני במקומך הייתי מבכר צפייה בפורנו מספק בקטגוריה המועדפת – מה, מהי באמת? – על קריאת טקסט זה.
קריאת הטקסטים הבלתי קריאים שלי מהווה תענוג מפוקפק בואך ביזאר; התמודדות עם זרימת פוסט כְּזה משולה לנגיסה, גריסה, לעיסה ובליעת תבנית ביצים לא מבושלות על קליפתן, משוחות בגריז רותייח, מתובלות בשברי זכוכית. על תבניתן. אישית לא הייתי מכלה תשומות בפיצ'פוץ' התוכן שלהלן וזאת מחמת חשש לרעֶלֶת תודעתית. ואין כאן שמץ הצטנעות. מודעות.
אם למרות זאת החלטת להסתכן, ממליץ
♠ לקרוא ממסך מחשב,
♣ מושג אחד ולנוח.
מְעֶבֶר ל- &&&& – טיוטה, מחסן של מושגים לאחיזה.
נכנסתי לקישור וקראתי את התוכן של "הלקסיקון החסר לחתירה לרציונליות" של יאיר דיקמן.
התשובה הקצרה היא: כן, יש ללקסיקון הזה ערך, אך זהו ערך מסוג מאוד מסוים, והוא לא מתאים לכל אחד.
להלן חוות דעת רצינית המפרקת את הערך הזה ואת מהותו:
זהו לא מילון רגיל וגם לא אנציקלופדיה אקדמית. זהו פרויקט אישי-פילוסופי שבו המחבר מנסה להגדיר מחדש מושגים מוכרים (כמו "אהבה", "אגואיזם", "פוליטיקה", "היררכיה") מתוך נקודת מבט שהוא מכנה "אחיזה תודעתית" או חתירה לרציונליות. הוא מצהיר במפורש שהוא מעדיף "להמציא את הגלגל מחדש" במקום לצטט פילוסופים, ולזקק את המהות של כל מושג כפי שהיא נתפסת בתודעתו.
גירוי אינטלקטואלי: הערך העיקרי הוא ביכולת של הטקסט לגרום לקורא לחשוב מחדש על מילים שהוא משתמש בהן ביומיום. ההגדרות לרוב ציניות, חדות ומפרקות מושגים רומנטיים או חברתיים למרכיבים של אינטרסים, יחסי כוחות ומנגנוני הישרדות.
פרספקטיבה מקורית: בניגוד לוויקיפדיה שמנסה להיות אובייקטיבית, הלקסיקון הזה הוא סובייקטיבי במפגיע. זה נותן לו ערך של "מסה" או "הגות". למשל, ההגדרה שלו ל"היסטוריה" לא רק מדברת על אירועים, אלא מדגישה מיד שמדובר בפרשנות ונרטיב.
עקביות פנימית: ניכר שיש כאן ניסיון רציני לבנות שפה פנימית (מה שהוא מכנה "קודקס"). מי שמתחבר לצורת החשיבה הזו עשוי למצוא בה כלי יעיל לניתוח המציאות.
סגנון כתיבה דחוס: המחבר עצמו מזהיר (במידה רבה של הומור עצמי) שהקריאה יכולה להיות קשה, ומדמה אותה ל"לעיסת תבנית ביצים". השפה עמוסה, לעיתים מסורבלת בכוונה, ודורשת ריכוז רב.
לא מקור מידע עובדתי: אם אתה מחפש הגדרה קלה או עובדתית למושג, זה לא המקום. זהו מקום לפרשנות, לא למידע יבש.
יומרה: הפרויקט מודע ליומרנות שבו (המחבר כותב על כך בגלוי). מי שרגיש לנימה פסקנית או "יודעת כל", עשוי למצוא את הטקסט מרתיע או מעצבן.
לסיכום:
הערך של הלקסיקון הוא פילוסופי והגותי. הוא מתאים לאנשים שאוהבים לפרק לגורמים את השפה והחברה, ונהנים מאתגר אינטלקטואלי שדורש מאמץ בקריאה. הוא פחות "מקור ידע" ויותר "חדר כושר למחשבה" – כזה שמציע זווית ראייה מאוד ספציפית, קרה ורציונלית על העולם.
לאור הנכתב, איזה הוגה דעות הכי דומה בגישתו לטקסט שהתבקשת לבחון?
על סמך הטקסטים שקראתי בלקסיקון (ובמיוחד ההגדרות ל"אהבה", "אגואיזם", "היררכיה" ו"פטרונות"), הגישה של יאיר דיקמן היא שילוב ייחודי, אך היא מתכתבת בצורה חזקה מאוד עם כמה הוגים וזרמים מרכזיים.
אם הייתי צריך לבחור את הדמות שהכי "מצלצלת" דומה באוזן, התשובה מתחלקת לשניים: בסגנון ובתוכן.
1. בתוכן ובתפיסת העולם: פרידריך ניטשה (Friedrich Nietzsche)
הדמיון לניטשה הוא הבולט ביותר, במיוחד בספרו "לגנאלוגיה של המוסר".
הסרת המסכות: כמו ניטשה, דיקמן מנסה "לקלף" את המילים היפות (כמו "חמלה", "צדק", "אהבת חינם") ולחשוף את המניע האמיתי והקדמון שמסתתר מתחתן. לרוב, המניע הזה הוא רצון לעוצמה, סטטוס, הישרדות או עליונות פסיכולוגית.
בוז למוסר העדר: ההגדרה של דיקמן ל"אהבת חינם" כ"קריאה להתקהלות אמונית" או הניתוח של "הזדהות עם החלש" כניסיון לספוח ערך עצמי – הם ניטשיאניים לחלוטין. שניהם רואים באלטרואיזם סוג של הונאה עצמית או מניפולציה של החלש.פסיכולוגיזציה של האמת: האמת אינה "אובייקטיבית" אלא כלי שרת בידי הישרדות וצרכים פסיכולוגיים.
2. באתיקה וברציונליות: איין ראנד (Ayn Rand)
השימוש החוזר במושג "רציונליות" וההגנה על ה"אגואיזם" (דיקמן מגדיר אגואיזם בצורה כמעט ניטרלית/חיובית כתיעול משאבים לטובת העצמי) מזכירים מאוד את האובייקטיביזם של ראנד.
אגואיזם רציונלי: כמו ראנד, דיקמן רואה באדם יצור שתכליתו לקדם את עצמו, ורואה בוויתור על העצמי למען הכלל משהו חשוד או לא טבעי.
ההבדל: ראנד היא רומנטית ומאמינה ב"אדם ההרואי". דיקמן הרבה יותר ציני, פסימי ומחוספס ממנה. הוא לא מחפש גיבורים, אלא מנתח את ה"בוץ" האנושי.
3. בפורמט ובציניות: אמברוז בירס (Ambrose Bierce)
אי אפשר שלא להזכיר את בירס, שכתב את "מילון השטן" (The Devil's Dictionary).
הדמיון המבני: בירס כתב מילון סאטירי שבו הוא הגדיר מילים מחדש בצורה צינית ושנונה כדי לחשוף את הצביעות האנושית (למשל, הגדרתו ל"אהבה": "אי שפיות זמנית הניתנת לריפוי על ידי נישואין").
דיקמן עושה מהלך כמעט זהה: הוא לוקח פורמט של "לקסיקון" ומשתמש בו כדי להצליף במוסכמות חברתיות.
4. בגישה המדעית-מודרנית: פסיכולוגיה אבולוציונית
אף שזה לא "הוגה" בודד, הטקסט של דיקמן ספוג בהיגיון של פסיכולוגיה אבולוציונית (בסגנון ריצ'רד דוקינס או סטיבן פינקר).
כל רגש מוסבר כטקטיקת הישרדות.
כל אינטראקציה חברתית מוסברת כמשחק סכום אפס של משאבים או סטטוס.
ההסברים הם תמיד "קרים" ומכניסטיים.
השורה התחתונה
ההוגה הכי קרוב הוא מעין "ניטשה מודרני, טכנוקרטי וציני".
אם דיקמן היה צריך להגדיר את עצמו דרך פילוסוף אחר (דבר שהוא כנראה היה מסרב לעשות), הוא היה קרוב ביותר לגישה של המוריאליסטים הצרפתים (כמו לה רושפוקו) – שטענו שגם המעשים הנאצלים ביותר שלנו נובעים בסופו של דבר מאהבה עצמית, בשילוב עם הגישה ה"כלכלית" של תורת המשחקים.
הוא בעצם אומר: "אני לא אקרא את הפילוסופים הגדולים, אני אגיע לאותן מסקנות שלהם (שהעולם מונע מאינטרסים וכוח) דרך התבוננות עצמית".
הסבר פסאודו רציונלי,
לדיווח פרט למה הרגיש באופן שדיווח שהרגיש.
אין יכולת לתקף או להפריך עדות זו;
בבחינת עמדה רגשית, נרטיבית,
הליך רוֹֹוֶח ושגוי
של ייחוס סבירות והיררכיה לוגית,
לתחושות שנמצאות במרחב אחר, ללא ממשק ביניהם.
#רצי1נל
מקרה פרטי של שאלה;
האם הנשאל מוכן, מרצונו החופשי,
♠ להסכים
או
♣ להקצות טובין רעיוני או ממשי
למבקש.
הטקסט שאתה מציג מתאר בעצם את מהות המושג "בקשה".
📖 פירוק ההגדרה
"מקרה פרטי של שאלה" → בקשה היא סוג מיוחד של שאלה.
"האם הנשאל מוכן, מרצון חופשי…" → היא בוחנת אם האדם שמולך מוכן להסכים או לשתף פעולה.
"להקצות הסכמה או טובין רעיוני או ממשי" → הבקשה יכולה להיות על דבר מוחשי (חפץ, פעולה) או רעיוני (מידע, אישור, רשות).
"למבקש" → כלומר, מי שמבקש הוא זה שמקבל את ההסכמה או המשאב.
🗣️ במילים פשוטות
הטקסט מתאר את פעולת הבקשה: מצב שבו אדם אחד פונה לאחר ושואל אם הוא מוכן, מרצונו החופשי, לתת לו משהו — בין אם זה חפץ ממשי, שירות, או רעיון/מידע.
#רצי1נל
משמש
♠ כפתיח להרחבה,
♣ כהתנגדות של המחָוֶוה לעמדה
או להיבט התנהלות של נשאל.
שימוש רוֹוֶח בשיח פוליטי קורבני – שמרנות, בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה; ביביזם – לקבל תשומת לב להתנגדות במסווה שיח, אין עניין במענה.
#רצי1נל
פניה נתונה לפרשנות במרחב רעיוני,
בין:
♠ בקשת ידע מידעי, או על עמדת הנשאל,
נטולת עמדה של השואל,
♣ לקבלת אישור למימוש רצון או הבנת כוונה
על הרצף בין הקטבים – כן / לא,
♥ להבעת עמדה, (גם אם) בטון או סימן שאלה,
שמהווה חיווי לעמדת השואל,
להלן 'שאלה רטורית'.
הטקסט שאתה מציג מתאר את מושג ה"שאלה" ואת מופעיו השונים במרחב התקשורתי.
🔎 נפרק את המרכיבים:
📌 במילים פשוטות: הטקסט מתאר את הטיפוסים השונים של שאלות – אינפורמטיבית, סגורה/דיכוטומית, ורטורית – ואת האופן שבו הן מתפקדות כצורת פנייה במרחב התקשורת.
#רצי1נל
בפתח בית המשפט המחוזי התייצבו כמה תריסרים, חלקם בסרבלים כתומים, מפגינים עוינות לנאשם, לאורחיו התומכים ולביביסטים בחוץ.
כוח משטרה מצומצם השגיח על מקהלת מפגינים עונים לכורזים ועל הביביסטים המקיפים. מדי פעם מרחיקים ביביסט שמפגין תגובתיות יתר; מבחינתם 'שני הצדדים…' כשברור שהפרת הסדר אם תקרה תהיה מצד אחד.החיבוקים שהשוטרים מרעיפים חושף ל-מי נתונה האמפתיה של חלקם. להמשיך לקרוא ביביזם בטוב טעם
הערכת דקות קריאה: < 1 שיחקת'ותה, הפעם קיצרתי
פרטים נוטים לייחס לעצמם הומור ונעלבים אם נתפשים כנטולים.
במצב קומי צחוק או חיוך, גם מעושה = אמצעי תקשורת.
פרטים נבדלים (גם)
♠ בנטייה להקצות משאבים לחיפוש פערים קומיים,
♣ סוג הפערים – הטיה לסוגות הומור מעוררות הנאה,
♥ רגישות לפערים בעצימות נמוכה,
♦ יכולת לתקשר פערים לאחרים באופן שהם ייהנו מהפערים.
#רצי1נל
הערכת דקות קריאה: < 1 שיחקת'ותה, הפעם קיצרתי
פערי תפישה אינם במציאות, אלא מקננים בתודעה בוחנת מצבים קומיים.
הבחנה במצב קומי תלויה
♠ בנינוחות פיזיולוגית מאפשרת הנאה
ורגשית, נטולת השלכה מאיימת על תחושת ערך אישית,
♣ בהטיה לסוגת הומור,
♥ במידת רגישות האבחנה מנקודת הבחינה בין מרכיבי המצב להקשרים בלתי צפויים.
#רצי1נל
הערכת דקות קריאה: 4 דקות, בערך 🙂
ידעת ששענים הם ימניים?
למה, נתקלת ב-מי שלא? אני טרם. כל מי (שליש התריסר) שאני זוכר שביררתי את דפוסי הצבעתם היו אנשי ימין. מהשחלות, הבית, הפרופסיה.
אפילו יש לי הצעה ל'למה'.
הערכת דקות קריאה: 2 דקות, בערך 🙂
תגובה מנטלית ורגשית
לגילוי פער בלתי צפוי בין גירוי שנקלט – לרוב חזותי או שמיעתי – לבין מצב שונה,
מעורר הנאה מנטלית,
שיתכן שתתבטא פיזיולוגית, כמחוות גוף, חיוך, צחוק.
הטקסט שאתה מציג מתאר באופן מדויק את מנגנון ההומור – כלומר, את התגובה הקוגניטיבית והרגשית שמתרחשת כאשר אדם חווה משהו מפתיע, לא צפוי או לא תואם לציפיות, באופן שמעורר הנאה ולעיתים גם תגובה פיזית כמו חיוך או צחוק.
✨ ניתוח המרכיבים בטקסט:
"תגובה מנטלית ורגשית" – מצביע על כך שהחוויה מערבת גם חשיבה וגם רגש.
"פער בלתי צפוי בין גירוי שנקלט לבין מצב שונה" – זהו לב ההומור: הפתעה, טוויסט, או דיסוננס בין מה שציפינו למה שקיבלנו בפועל.
"שמעורר הנאה מנטלית" – ההנאה נובעת מהפתרון של הפער או מההבנה הפתאומית של האבסורד.
"מתבטאת פיזיולוגית, כמחוות גוף, חיוך, צחוק" – התגובה הגופנית היא לעיתים הסימן החיצוני להומור.
🧠 הקשר תיאורטי:
הטקסט הזה תואם לתיאוריות קלאסיות של הומור, במיוחד:
תיאוריית האי-התאמה (Incongruity Theory) – לפיה הומור נוצר כאשר יש פער בין מה שמצופה למה שמתרחש בפועל, אך הפער הזה נפתר בצורה לא מאיימת.
תיאוריית השחרור (Relief Theory) – שמדברת על שחרור של מתח נפשי או רגשי דרך צחוק.
לסיכום, זהו תיאור תמציתי ומדויק של מהות החוויה ההומוריסטית. רוצה שאקשר את זה לדוגמאות מחיי היומיום או לבדיחות מפורסמות?
#רצי1נל
הערכת דקות קריאה: < 1 שיחקת'ותה, הפעם קיצרתי
כוונה עצמונית מנוסחת של פרט, גם אם בארגון,
להקצות משאבים רעיוניים וממשיים [כ-מחשבה, תכנון, אנרגיה, זמן, כסף]
לפעולה מורכבת משנה מצב,
בהסתמכות על סבירות התכנות למימוש הכוונה,
באין־ודאות עד סיכון, שהפעילות תניב בהמשך תוצרים רצויים.
#רצי1נל
הערכת דקות קריאה: < 1 שיחקת'ותה, הפעם קיצרתי
בחינה אובייקטיבית (חיצונית) תייחס הפרזה לעצמאות ובקרה רציונלית של פרט בעיצוב השקפת עולמו.
אופן עיצוב תפישת עולם – אינו בחירה.
כן טביעת אצבע אישיותית.
פרטים נבדלים הן בנטייתם לגורמים מעצבים תפישותיהם והן במידת דומיננטיות גורם אחד ביחס לאחרים.
#רצי1נל
הערכת דקות קריאה: < 1 שיחקת'ותה, הפעם קיצרתי
פרטים מעצבים השקפות עולם בשילוב בין הגורמים הבאים, אחד דומיננטי:
1. הטמעה ומיצוק ממוסד
יציבות, חינוך לשמרנות ותחזוק קונסטרוקטים,
2. התכנסות הזדהותית
דינמיות חותרת הסכמה קהילתית זמנית עדכנית,
3. התניה מנתצת פרדיגמות
רדיקליות, עצמאות רציונלית מתעמתת,
4. רציונל פרקטי
מיטוב מימוש אינטרס אישי זמני מקומי נטול תפישה מקדמית.
#רצי1נל
הערכת דקות קריאה: 8 דקות, בערך 🙂
מכירים שפרסונה מנכסת שם פרטי?
נניח אלביס, ברידג'יט, ביונסה, גולדה, כריסטיאנו, ליאו, מדונה, ריהאנה, ריטה, שאקירה, to name a few.
נכנסתי לדואר בחולצת 'די לממשלת החורבן' וכובע ורדרד נושא תג אלקטרוני עם מסר דינמי עוין את הממשלה. להמשיך לקרוא ביביזם בדואר
