מוטוריקה, שקיעה

משך קריאה כ־ 19 דקות

תאונה

השקיעה החלה עוד באמריקה.

יוני 1994, אחרי מות אבי וביקורי בישראל סימון ואבי, חברי ילדות, הגיעו אלי לניו יורק.
החלטנו לטוס.

דרור, חבר שחי בניו יורק, הסיע את סימון במכוניתו הלוך, ואני הרכבתי את אבי על ה- VFR. בחזור החליפו.

View Larger Map

שכרתי מפרנקי, הבעלים בן ה-23 בלינקולן פארק Piper PA-28 Cherokee.
פחות אוהב פייפר עם כנף נמוכה.

המסלול ללא מגדל, קצר, מאוד, בצדו הדרומי עצים. ההסעה לנקודת ההמראה על המסלול עצמו.

הטקסי, ההסעה ל- ומ- המסלול, נעשית בתנועה קדימה על ידי האצת המנוע. פנייה נעשית על ידי האטת עד עצירת הגלגל שלכיוונו מבקשים לפנות. כמו בטרקטור.

בעודי מנסה לסובב את המטוס 180 מעלות, לשמאל, תוך נעילת הגלגל השמאלי, נוכחתי שלא מצליח. יצאתי החוצה, ודחפתי חיצונית.

בדיקות לפני ההמראה, כולל מעצורים – עובד.
ממריא.

תקלה. חמורה. שלי:
המטוס לא תקין. המעצורים לא עובדים. המשך טיסה הוא שיקול דעת מוטעה.

טסנו קרוב ונמוך יותר מהתאומים. הנחיתי את אבי להטיס, החליף עם סימון תוך כדי. טיסה כייפית. ניווטנו חזרה, הכל טוב.

גישה לנחיתה טובה. נגיעה חלקה.
לחצתי על הבלמים – אין האטה. עמדתי עליהם, המעצורים לא הגיבו.
משכתי את הגה הגובה כלפי מעלה כדי להאיט ככל האפשר, צעקתי לאחרים “אין מעצורים“.

נעצרנו בגדר. הפלופלר התעוות.

יצאנו ללא פגע.
פרנקי הגיע בריצה, עשה את האסור, גרר את המטוס למוסך.

הגיעה ניידת.
לקחה אותי לבדיקת אלכוהול מהירה.

חזרתי לשדה – I have to protect my business, אמר לי פרנקי מין הסבר כזה ל-למה הוא הולך להעיף את השיט עליי.

משמעויות

באמריקה כמו באמריקה נטולת ההומור, בחנו אותי מחדש מי שנתנו לי את הרישיונות, כדי לראות האם כשיר.
עלה הרבה, לשכור מטוס, לעלות לאפ-סטייט ניו יורק. אח של איריס ליווה אותי לסוג של משפט שדה שנערך לי ב- Poughkeepsie.

תעופתית, הייתי בשיאי. מניח שהתרגשתי, אבל הייתי בביטחון מוחלט שאני ראוי וכשיר.
נבחנתי. לא עשו לי הנחות.

John Cuneo, הבוחן, שאישר את הרישיון שלי שנתיים וחצי קודם, אמר לי במעמד הנתינה “רישיון הדרכה, אינו רישיון תמידי, ניתן בהשאלה, יש לחדש אותו, ובקלות נלקח.”

את הבחינה המחודשת אותו Mr. Cuneo ערך לי.
תחקר אותי לפרוטרוט האירוע.
“אתה טס טוב מכדי מכדי שניקח ממך את הרישיון” אמר ושחרר אותי.
נקי.

מפרנקי יותר לא שמעתי.
יכול להיות שהסתבך.
נהג בחוסר הגינות.

ובנוסף,
קיץ 1994, ניו יורק הייתה בהאטה כלכלית.

רציתי לחזור לישראל:

1. לא יכולתי לשאת את המחשבה, שבוורבליותי אתקשר עם גיל בן השנתיים בשפה השנייה שלי או בשנייה שלו,
2. האווירה בניו יורק הייתה מדכאת, שתי חנויות בכל בלוק היו סגורות, גם כשאני עבדתי עצמאית בכל הכוח,
3. אמי נשארה בארץ לבד, אבי מת ב22/3.

איריס רצתה להישאר. העדיפה את האנונימיות, את החיה ותן לחיות.

חזרנו ב- 22/9/1994. קשה לי להעריך מה היה משקל התאונה ברצון לחזור,
ועם זאת,

• אם לשמור על יושר אינטלקטואלי – ממד במחסור לא בגלל שבנדירות אלא כי אין לו ביקוש,
• אותך לא ‘כפת לי לשקר, את עצמי לא מוכן,

מניח שהייתה השפעה.

Subaru Grand Leaone 1600, 1991

שבוע או שחזרנו רכשתי ממשפחה חרדית בפתח תקווה את הסובארו. נאמן לפרקטיקת מורשתו של אבי, לרכוש מכונית נפוצה, שיהיה קל לרכוש, נכון לרכוש, והכי חשוב – קל למכור.

ידנית, מבחינתי שפוייה, מיושנת במובן הטוב של המילה – מספקת תחושת מכונית וממעטת את התיווכים בינה לבין הנהג. נקראה ‘סובארו פשע’.
המכונית האחרונה לפני עידן הסינתוט, התחושה המלאכותית של המכוניות, אותו ממד תיווך בין המפעיל לבין המכניקה הפועמת שעברו כלי הרכב, הטכנולוגיה, והחיים הממוסכים.

מכרתי אותה לאריק, שקרע אותה עוד שלוש שנים בדרכו לירושלים. יומית.

Duke 200

בארץ החל עידן הקטנועים שאינם איטלקיים. גז ברקס. אוטומט. גז מעצור, יעיל קל פשוט, אין הילוכים, לא מצמד, אין סף כניסה. הרגו את חדוות הרכיבה. שפרו את ממד ההגעה.
רכשתי חיקוי טאיוואני להונדה.

המרת רישיונות טייס

כצפוי הטייסים הישראלים מתנשאים על הזרים.
נראה להם שהם, בוגרי חיל האוויר, מבינים את האוויר טוב יותר, שעולם התעופה הוא משחק סגור ונשלט, הטייסים החובבים נחותים ומפריעים.

טייסים אזרחיים שרכשו את הידע ובעיקר את הניסיון בארה”ב עצמאיים יותר, שכן באמריקה הטיסה מפותחת ועיקרה הוא ללא בקרה אווירית- עניין שאיננו בישראל בשל אתגרי הביטחון שמחייבים שליטה ובקרה. המרחב האווירי הנו יורקי הוא הצפוף ביותר בעולם, בכל עת ניתן לספור 15 מטוסים באוויר, מי שטס שם- לא יחווה מרחב אווירי מורכב וצפוף יותר. אין.

המרת הרישיונות- סיוט שלא היה דבר כזה. כל המבחנים. שבעה. ועוד אחד אקסטרא- אני הייתי מהאחרונים שהיו צריכים לשנן מורס.

השיטה הישראלית

השקעתי במדריך. מה זה מדריך – עקיבא. שופרא דשופרא. הקצה. קברניט אל על. אמור להוות אימת הבוחנים.
ישב בקוקפיט. ספח את הכבוד מכולם. כמעט לא לימד.
בשמיים תרם מעט, על הקרקע צ’ירג’ר ים.

הבוחן חילטר בין הג’וב שלו לבין המבחן לבין טיסתו המבצעית. המתנתי עם מנוע דולק בשדה דב, הוא קפץ מקומיוטר לתא שלי.
הכשיל – לא ידעתי לנווט. גם עקיבא לא זכר לנווט מאז ימי הספיטפיירים.

אז למדתי ניווט אווירי. שמ”ש, שטח-מפה-שטח. לא עושים יותר דברים כאלה. לדעתי ממבצע קדש. עברתי.

תור הזהב

בין 1995 ל-2006, טסתי המון לקפריסין, הייתה לי נגישות למטוס של רוני, ולגחמות אלי שרצה מהרגע להרגע לטוס.

הטיסה מעל ירושלים הייתה נפלאה. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה השדה בירושלים, למעשה ברמאללה נסגר. למעשה אין לאן לטוס – לחיפה, ובקצרה ריחוף מעל אשדוד. לאילת רחוק מדי – יותר קרוב כבר קפריסין.

שילוב ה-‘אין לאן’ וכן העצה הגרועה שהשאתי בחיי לרוני שימכור את המטוס גרמו לי לא לחדש את הרישיונות, לנוון את היכולת. הייתי שמייח לחזור- לא רואה את הקונסטלציה שזה זורם.

Mitsubishi Lancer 1994

אוטו מהיר, נמר בעור כבש.
רכשתי ממשפחה במערב ראשון. זה היה בשבוע הבחירות, 1996, כרזת ליכוד על הגדר.
באיזו תמימות לא מוסברת העברתי להם כסף, האוטו אצלי, העברת הבעלות לא הושלמה, הייתה שביתה.
היה לי ברור שפעלתי שגוי. משום מה לא חששתי. שהשביתה הסתיימה התהליך הושלם.

החל מ- 1998, ולמשך עשר שנים עבדתי ב’ישראל התאגידית’.רכבי ליסינג. 1600.

יורם ואשר, קציני הרכב מפרטנר חיבבו אותי – לא היה לי את הכלים לשחד אותם או להחזיר להם, זו הכריזמטיות מגנטית, ששלחו אותי, ראשון, לבחור את מכוניתי מ- 80 הדנדשות שזה עתה נשפכו מהמובילים מהנמל, מנצנצות בעלטת החניון התת-קרקעי.
זה עתה הגיעו לארץ. היה נראה לי כדבר הכי יפה על הכביש.

לאחר מכן, היו מחליפים לי ראשון ובאמת מפנקים.

הרכבים- סדרת סובארו אימפרזה, מיטסובישי לאנסר חייתית, כשעברתי לכאל, שוב לאנסר, שמש קצין הרכב בכאל, המשיך את מסורת התייחסות היתר אלי, בפינוקי רנו מגאן, והונדה אקורד – אחלה מכוניות. ובה בעת אין לי באמת יחס אליהן.
הלצת העניים- מהו הרכב הכי טוב בעולם? רכב חברה.

אין סיוט הוצאת רישיון בארץ. עקיבא, מורס, ניווט. טיסות מעל ירושלים

ארוחות צהריים בלרנקה טיסות מעל ריו

Honda CBR 600, 2000

רדיקלי. מסורתית, אמנם השפוי והחלש ביותר מכל הארבעה היפנים המתחרים על אותה נישה, ועדיין נושך. חזק. הבנתי שזה האופנוע ההיפר־ספורטיבי האחרון שיהיה לי. כידון בגובה הביצים. זקן מדיי. לא לעניין.

באפריל 2002 יצאתי לניתוח בכתף. את התסריט הייתי מעלה על הכתב לאחר כל נסיעה לorange וחזרה ב- CBR. לפני הניתוח צילמתי את הסרט, מכרתי את האופנוע. ובתקופת ההחלמה ערכתי אותו.

מחק

Honda Transalp, 2002

אחרי הניתוח החלטתי על מתון. רכשתי את הדו-שמושי. בתוך השלושה חודשים ראיתי נקודות בחלתי מזוהות על המנוע. בסוכנות אמרו ‘אל דאגה’ אתה באחריות. בסוף השנה פסקו ‘חלודה’. לא לקחו שום אחריות.

אופנוע נחמד. חלש. מאז לא עם הונדה. ביאסו.

 

Kawasaki Versys 650, 2007

ב- 2006 חיפשתי לחזור לאופנוע. לא ידעתי מה. חיפשתי מיד סייז. מתון.
קורא הכרזה של קאווסאקי שהם משיקים את הוורסיס.
יצרתי קשר עם היבואן. אמר עוד חצי שנה. הייתי הראשון. רצו לייבא רק שחור וכסף. רציתי כתום. ייבאו לי כתום.
וורסטילי. לא ידע לעשות שום דבר ממש טוב. היה גבוה וחלש לי מדיי.
כפשרה היה אופנוע מעולה בין מכלול תכונות. הקומבינציה הייתה כל כך מצויינת לי שהחזיקה אצלי ממאי 2007,

לסימון ברק ולי היה פורום שנפגש בימי שלישי- תהינו איך מסתדרים אחינו המובטלים ברחבי הארץ.

בספטמבר 2011 היינו במצפה רמון, טיילנו במעלה העקרבים. שאלתי עצמי, ‘מה יכול להיות שלא הייתי פה על אופנוע?’ שבוע אחרי עשיתי תל אביב-אילת-תל אביב. בנובמבר שוב הרצה עם רונן (נו, רונן רודיק, ר’, ר’ישל’ה).

במרץ 2012, יום אחרי ניתוח כתף שעברתי, כמעט 5 שנים מכרתי אותו.

BMW F800R, 2013

בשבת 8/6/2013 ערכתי קורס באופנוען מאומן.

היה נפלא.

כמה תובנות:

• יש לי המון ניסיון. לרכב אני לא יודע.
• אין טכניקה.
• חסר אומץ.
• אין דיוק.
• כשעוקפים אותי, האדרנלין עולה- יש תגובתיות.
• מעט היכולות שהיו בנושא מדרדרות, במהירות וכעת נמצאות בשפל.
• מאד נהנה מעצם הלימוד והתרגול
• תובנות אלה לא משמחות,
• ההכרב בהן חשובה,
• ההבנה שהיום הרבה יותר טוב ממחרתיים משמחת. מאד,
• עלי לדאוג שמחר יהיה כייף, מחרתיים כבר יהיה מאוחר מדיי.

רגישות

יש מי שמרגיש את המתלים, הקפיצים עומס הערדונג, וההשפעה על אחיזת הרכב. לא יודע. לא שם, לא נמנה עליהם. היעדר הרגישות הוא, אני מניח, מה שמאפשר לי להכנס לרכב מסוגים שונים וליהנות מתפעולם ולא להתגעגע לתכונות שאין להם, ואני לא חש געגוע להעדרם.

בהיותי במזרח הרחוק, היכן שישנן מוניות על קטנועים, אני מרבה להשתמש בהם- הכי מהיר ונוח, ובמיוחד נהנה להתלות את נסיעתי בכך שאני ארכיב את בעל המונית.

בשבת 8/6/2013 ערכתי קורס באופנוען מאומן.

היה נפלא.

Kawasaki Z800 2013

אופנוע הזקונים. רציתי את BMW F700GS. רכשתי את הקאווסאקי. הנאה צרופה, קניה שגוייה. את הב.מ.וו. ניתן לאירופה למסעות גדולים, וצריכת הדלק שלו שפויה.

View Larger Map

ישבתי עם אריק. חבר ילדות.
לא ידע שאני מדריך טיסה.
איזה כייף! לא חלק מהאישיות.

נסיעה לגרמניה:

View Driving directions to Rheinstraße, Berlin, Germany in a larger map

http://www.sc-project.com/kawasaki_z800_e.htm

עומד ברמזור. Yamaha TMAX מפונפן גולש לידי.
קטנוע חשוב. מסמן, לדעתי את הכיוון אליו רוכבת התעשייה בפלח העילי- אופנועים עוצמתיים בתצורת קטנועים תמסורת אוטומטית רציפה גלגלים קטנים.
כלומר אופנועים גדולים, עם הילוכים זה למזדקנים שמתגעגעים לקונספט צעירותם, ומוכנים לשלם הון כדי לשמר. עולם הולך ונעלם.

“זה הדבר האמיתי” אומר לי.

“נכון” אני מאשר.

 

Yamaha MT 09

האופנוע שהכי אהוב עלי.

Yamaha MT-09

נגנב. באוגוסט 2019. ביהירותי, הייתי מתמרן לחנייתו מתחת לבית, מתנאה ביני לבין עצמי, איך עולה על המדרכה וגולש לתוך הכניסה למכולץ ולמקומו בלי להוריד רגל. משער שמעט היו יכולים לעשות את זה עם קטנוע.

כן, ושיערתי שכזה אופנוע – לצ’חצ’חים יפנים, לא גונבים. אז לא נעלתי ולא קשרתי. ובכיתי.

תובנות

• יש לי ניסיון רב.
• יודע מאד מה רוצה בדו־גלגלי, ובעיקר מה לא.
• לרכב במיוחד טוב, אני לא יודע:
  • אין טכניקה.
  • חסר אומץ.
  • אין דיוק.
• כשעוקפים אותי, האדרנלין עולה – יש תגובתיות.
• מעט היכולות שהיו בנושא מדרדרות, במהירות וכעת נמצאות בשפל, יחסית לעבר,
  מניח בשיא ביחס לעתיד.
• מאד נהנה מעצם הלימוד והתרגול.
• תובנות אלה לא משמחות.
• רואה בהכרה בהן חשיבות,
• ההבנה שהיום הרבה יותר טוב ממחרתיים משמחת. מאד,
• עלי לדאוג שמחר יהיה כייף, מחרתיים כבר יהיה מאוחר מדיי.

היעדר רגישות, הרכבת מקומיים במזרח