ינקות דמוקרטית

משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

חולון, תחילת השבעימים, בין כיתה ה’ ל- ז’, באמצע השבוע אחרי ארוחת ערב לאבי ולי היה סיבוב. יצאנו מהבית בהשומר 1, שמאלה להגנה, ימינה לחנקין, חוצים את ככר השבעה דרומה, ימינה לסוקולוב, חצי מנה פלאפל אצל ציונה – מראה שריריה מייצרת כדורים, השפם של בעלה שעל הפיתות, טעם הטחינה, חום ומרקם הפלאפל על השפתיים, החריף הירוק על הלשון, צרובים – המשך לשנקר צפונה, עד ימינה לטרומפלדור 13 וחזרה הבייתה.

ברוח נוסטלגיה בומרית, יש געגוע לישראל בשכונות הטרוגניות אתנית. אז לא ממש; היינו מעמד בינוני, עם בעלי כרמל דוכס או ללא רכב משפחתי. ולאמידים הייתה לנצ’יה או פיז’ו 404, אופל רקורד. לא היינו מקשה אחת. המשרעת הכלכלית הייתה אולי צרה, אך האתוס בבית היה אחר ושונה; היו מי שהייתה להם רכבת חשמלית, השקיעו או קבלו מתנות או משחקי לגו, רכשו ספרים, היו מי שהשקיעו בקולינריה המשפחתית, במשקאות חריפים בבר בסלון, בכיבוד אורחיהם משחקי הקלפים במרפסת בימי שישי.

שוחחנו. אבי ואני דברנו.

אני מייחס לשיחות אלה את האינדוקטרינציה, את תשתית התפישה האינטלקטואלית, הביקורתית, שהטמעתי; דיבורציה מחוץ לשיח הבירוקרטי פותרני – שפתיות, הֶקְשֶר, רקע, פילוסופיה, תרבות, הומור, סקפטיות, ערכים אוניברסליזם ליברלי, פלורליזם חילוני, מובהק מתומלל מוטמע. חתירה להבחנה וניסוח לא להסכמה. דיבור אקס־טריטוריאלי־טרנס־פונקציונלי־מולטי־דיסציפלינרי

.
בסוציולוגיה קוראים (גם) לזה ‘הון תרבותי’. אני משייך לעובדה שדיבר איתי במשלב שפתי כמו לעצמו המשכיל האקדמי, לנושאים אבסטרקטיים, ניתוץ פרדיגמות והטלת ספק כהתניה – לא ציניות מסבירת כשלים לוזרית – דיבור על מרכיבי המֶטא, שאז עוד לא ידעתי מה זה, את התייחסותי ליוניברס, כחצר אחורית רעיונית.
אולי אז ושם גם הוטמעה בי החריגה מדיאלקטיקה פורמליסטית. בצד החתירה לרציונליות המאפיינת, חיוויים שאני מקבל על מסקנות וקפיצות מחוץ לקשר לוגי מובן – שאני אגב כן רואה את ההקשר – אולי קשורות לחוסר הקוהרנטיות הלוגית שלו. הוא למד עד כיתה ד’, דילג להשלמה אקדמית בבגרותו, ללא שלב ביניים. עד למותו לא הבין את הקונספט של שברים, עבד עם עשרוניים.
בשיחות עסקנו בעיקר בשיתוף חוויות בפיצ’פוץ’ סוגיות, בניסוחן הסמנטי, לא בפתרונן. ויתכן שגם בהשראת שיחות אלה, אני נרתע מפרקטיקת תשובות חד־משמעיות מטפלות במימד יחיד של סוגיות. מעדיף להתייחסות מפרטת מרכיבים, גם אלה האמורפיים והבלתי ניתנים לשינוי כחלק אורגני ממכלול. רתיעה מהתייחסות לממד יחיד שעוסקת בפתרון שמייצר היבט מציאות חלופית, לא בהבנתה.

מול ‘אופנת יוסי’ בסוקולוב, בחלון הראווה, ראינו אבזמי ברזל גדול בקצה רצועה רחבה וחולצות פרחוניות ומשובצות צבעוניות. תחילתה של אופנה, אולי בהשראת שיער והשיהוי עד הגעתו. ‘זה יפה?’ שאלתי את אבי כמי שאלמנטים של האופנה טרם הוטמעו. “כל מה שב’מודה’ (עוד מילה שנכחדה) זה יפה” ענה. התשובה הרגיזה אותי. שם לא ידעתי לייחס לה את המורכבות שמייחס לה היום. העובדה שזוכר את האירוע מעידה על החשיבות שבכל זאת ייחסתי לה אז, ועדיין.

במספר סיבובים אבי העלה את – אזהרת אקספוזיציה: סיבתו של פוסט זה

– ‘איך קורה שמדינה תרבותית מובהקת כגרמניה הנאצית השילה מעצמה דמוקרטיה.’

מביך אותי להודות, מה שקורה כעת לדמוקרטיה בישראל [נכתב ביולי 2020]. מוציא אותי משלוותי.

באסקלציה:
נתניהו המחולל. סוג של מובן (לי) – מתגונן מהסתבכותו המשפטית.
אין לי טולרנטיות למאפשרים; ההתגנץות וההתפרץות בלתי ניתנות להבנתי.
אני עויין אזרחים תומכים, אקטיבית ופסיבית, ואת מי שאינם מתנגדים, אדישים.

אין דמוקרטיה מושלמת. רעיון אבסטרקטי שהיישום שלו נתון לפרשנות אינסופית.
(ככל הידוע לי) אין שתי מדינות אם שיטה דמוקרטית זהה.

לדמוקרטיה שני וקטורים:
+ קידום של זכויות פרט ושיוויון אזרחי תוך בקרה שלטונית הדוקה ומתמדת,
− החלה סמכותנית של סממני קהילה – (אמוניים לאומניים) על מרחב ציבורי ופריבילגיה לשלטון ולבאי כוחו.

פתטי ככל שיהא,
אני קבלתי דמוקרטיה בהליך התקדמות.

במשמרת שלי,
הדמוקרטיה הפכה מגמה, נסוגה.

ויש מי, אני מכיר כמה אלה, שמעדיפים את היפוך המגמה.

קוראי ‘ביבי המלך’ אינני מכיר אישית, מכיר כמה שמודים לשליט על קיומו, מהם אני מתעלם – בבחינת בעלי תודעה דמוקרטית נמוכה.

מתומכיו אני מתנתק – שלא יתהדרו בי כ’חבר השמאלן’. לא אני.

יש שיאמרו ש’נתניהו היה המנהיג הגדול ביותר מאז המצאת הכיור,
וממש בדיוק באביב 2020 קרה לו משהו, כי … קרה … ו…’

מבחינתי – לא, לא קרה לו דבר.
היה ונשאר ‘מלאך חבלה’.

אני שומע על הסתלבט המתוזמר על מי שהוריהם נולדו במחוזות אתניים מובחנים שבשל כך אמורים לתמוך באשכנזי פריווילג כמייצג תסכול של בעלי תחושת קרבנות ומודרות, שאינם יכולים לשאת את התעמרות ה’ממסד’ במורשתם ובקידומם, בהיותם מהווים יעד לזלזול מצד ה’אליטות’.

כעת נראה, שיש תודעות בהליך התפכחות מהנזק שנתניהו מסב לדמוקרטיה.
בשלב זה לא הייתי בונה על כך בקלפי – אין ל’מתפכחים’ לאן להתנקז אלקטורלית, כל עת שנתניהו בזירה הוא מהווה כליא לרגשי נחיתות מפעמים. טרם ראיתי מי שמנרפא מרגשי נחיתות. הכרה בהם ופיצוי מהווה לגיטימציה להכרות נוספת ופיצויים מוספים וחוזר חלילה. אין מזור.

אני מקווה שקריז ההשתחררות מההתמכרות לראש ממשלה שלושה כתבי אישום, מסתלבט על שומעיו, יעבור מהר ובקלות ככל האפשר, בהכרה מודעת ש-אין מצב.

בהתנייה שכזו, כשעובר לי בתודעה מה שקורה כעת דמוקרטית, יום–יום, אני חוזר ל-איך אני מסביר לאבי – לא אפולוגטית, עניינית – איך קרה, איך יתכן, היפוך המגמה הזו מדמוקרטיה מתקדמת, לא מושלמת, במגמה חיובית, לכזו שנסוגה אחור.
הסבר אינטליגנטי.
שאין לי.
כמו על השאלה על המיתון, ש־קיבינימט, אז לא ידעתי לענות.