רוצח תודעתי

לא זוכייר למה ולא את ההקשר –
פיצ’פץ’תי באוזני ה’ סיפור בן בת מצווה, ש-
בשיחת מסדרון עם מנהל שלי – דמות ניהולית סֶמי מוכרת עם עבר צבאי מובחן – ענה לי, כתגובה למה שכבר אינני זוכר, ש

“אני כמו משה, מגמגם אבל מנהיג.”

Oh,
עניתי לו-

“אני שומע את הגמגום, ואינני רואה את המנהיגות.”

“שיח רוצחים” מפטיר ה’, שמכיר את שנינו.

השני רוצח, מקובל, אין ויכוח, אבל אני? רוצייח?

מעביר את תהייתי זו לה’.

“אתה רוצח תודעתי”, ענה.


אני – אופי חרא שאני – רושם שזה חיווי ביטוי אינסטינקטיבי, אינטואיטיבי, אותנטי, נגטיבי, משהו, שאמי לא הייתה שמייחה לשמוע עלי, מפי מי שמכיר אותי מגיל 14.
מאידך,
באימפוטנטיותי המייחלת פרקטיקה, שמייח לשמוע שיש מי שמייחס לי אפקטיביות כזו.


אמרו עלי – הרווחתי ביושר

 

Share

השאר תגובה