בסיס

זוכר את אבי מניח תפילין.
עד סוף שנות השישים.
אז- הניח להם.

אצל סבי היינו חובשים כיפה,
מברכים על המזון.
הוא היה פעיל בבית הכנסת ברמלה.

nietzscheבמוצאי חג, או בפסח, כשאבי רכש לי פלאפל עשה זאת בשיהוי, שמא הפיתות נאפו בחג. הפיתות אכן נאפו בחג, השיהוי היה אקט טקסי פולחני תודעתי – הרי זו מהות הדת.

בימי ששי נערך קידוש. מעל גיל מסוים, התבקשתי לחזור על הקידוש.
בשנות נערותי הצעירות הוכרחתי, במלל, עת סירבתי.

התרגשתי לקבל תפילין וטלית ארוזים אסתטית.
הקלישאה של להניח פעמיים, בבר-מצווה ובארון התממשה.

לאבי הייתה אהדה למחשבה ניטשה-יאנית.
הבנתי שיש שם תפישה אוונגרדית לתפישת האל.
בה בעת זוכר אותו נועץ את הסכין החלבית בעציץ אחרי שהשתמשתי בה לבשר.

בהמשך נערותי לא היה שימור של מצוות או כשרות בשום ממד. חיים חילוניים לחלוטין.

דתיות עצלה

נחשפתי ל’דתיות עצלה’, מונח שטבעתי בשנות האלפיים להתנהלות משנות ה-70,
התפישה הרווחת ביותר בנורמטיביות האופפת אותי.

אמונה שיש ממד האחראי לכל הבלתי ניתן להסבר או לשליטה, שניתן לגייסו על פי צורך ומנהל את מאזני היקום.
אמונה בסיסית שבעליה מחליט שלא למלא את פרקטיקת המצוות כולן או ווריאציה על חלקן.

תפנית בעלילה

leibovitchבשנות ה-80 נחשפתי לתפישת פרופסור ישעיהו לייבוביץ’-

קבלת עול תורה ומצוות‘,
כציווי ללא הסבר או תנאי,
כבסיס אמונתי, בהחלטה אישית מודעת,
תוך ייתור החתירה להוכחת קיום האל,
ובמקביל, שלילה הבזה לתפישה האינסטרומנטליסטית המגייסת את האל לצרכי המאמין בתפישת השכר ועונש המתחשבנת.

רציונליזם עם קוועץ’

לאחר מס השפתיים של מי אני שאעריך ואבקר גאון כלשהו, ובסדרי גודל פרופ’ לייבוביץ’,
את פרופ’ לייבוביץ’ מכבד על הרסנס, על רוחב היריעה, על הגאונות, על חוסר הפחד להתעמת, על עצמאות והיעדר לתירה התכנסותית.

אורח חיים, סוציולוגיה

החל מ- 2008, סטודנט אינטליגנט במכללה, מעסיק ורופא, שלושה בנפרד, חשפו אותי לתצורה נוספת, של בסיס אמונה נטול אמונה (יכול להיות? אין להם אמונה?) ואימוץ אורח חיים אותו הם מכירים, מוקירים ומשמרים.
כלומר הם לא סומכים בשום צורה על האל שיפטור אותם ממטלות ויפתור להם סוגיות.

תחזוק רגשי

ב- 2013, נחשפתי לעוד ממד. מי שמניח תפילין, לסירוגין, “זה עושה לי טוב.”

Share

Leave a comment

השאר תגובה