טיול מקומי Par Avion

אנגולה Par Avion

מיס אנגולה Par Avion

הנהג שלנו Par Avion

הנהג שלנו, המשך Par Avion

תקיף, נחרץ, קונסרבטיב
ורדיקל הלכו לים.

יש לי חבר ש-מוטֶה להסביר את ההיגיון של איך תופעה מתקיימת כשהיא לא נצפתה.
כמעט לא מעניין;

ברור שאם תופעה התקיימה, היה כוח, מניע ניתן להסבר, שהניע אותה.

אותי, הבועה בה אני שוהה באנגולה, משעממת. חונקת, לא מספיק אינטראקטיבית לטעמיי.
רבים מבני שיחי מנסחים את החיים פה עם הממשקים המקונטרלים, על יתרונותיהם, בעיקר נוחותם, בסוג של ביקורתיות ושוקעים להעצמת הסטריליות הפסיבית. מתאים להם. 'דואגים להם לפיזיולוגיה', מבחינתי, כמו שאני מציק להם בתובנותיי החלודות – "אתם בתת גירוי."
מים זורמים למקום הנמוך. מתאים להם.

בוער לי להסתובב. מוצא סיבות לגיטימיות ופחות, כבר ערכתי כמה גיחות צנועות.

שמעתי שבמרחק שעה ומשהו יש חוף בו אניות חלודות נופחות את מבצעיותן.

התנעתי טיול לשם.

רואה חשבון שפגשתי במלון – כרבים מעמיתיו למקצוע, מצהיר על עצמו שאינו 'רואה החשבון טיפוסי'; ראש קהילה קונסרבטיבית ביישובו, אינטליגנט, חביב, קורא, עם רוח אינטגרטיבית מכנסת אלי פעילות קהילתית משותפת – מהווה מאסה קריטית להנעה לנסיעה משותפת. אני מתקיף, כמעט מאלץ, מנהל בכיר עם לוק ואינטונציה תקיפה, ומהנדס מים שמצטרף וולונטארית.

יום א' בבוקר, ארבעה שבועות לשהייתי באנגולה, לאחר צעדת שעה עם שוב"חים [- שוהים ועובדים בלא חירותם] עמיתים, אנחנו מתכנסים בחדר האוכל. לאחר התארגנות קצרה מבררים שלכולנו יש העתקי דרכון – הם נדים בחמלה לכיווני על שדרכוני נמצא בהארכה ואין ברשותי את העתק צילום ויזת השהייה – ארבעתנו נדחקים לטויוטה קרבית נהוגה בידי מקומי, והופל'ה ליעד.

כשעה ומשהו אחרי, כביש מערבי רחב בנוף אפריקאי מעאפן, כלומר, חוץ מהולכי רגל, נושאות (בעיקר) סלים, אין עניין בדרך. איזה עשרה קילומטר בכביש עפר לחוף, חנייה במתחם סגור שתקיף האינטונציה פוער את המחסום המאולתר במו ידיו, ואנחנו קרבים לים. השארנו את המכונית והנהג בצל ופנינו לאניות הטרופות.

תוך כדי הליכה, הסתבר, שהמהנדס חובב אניות – למד, תחביבו, בעל עניין, ידע, תשוקה – מעשיר אותי בסוג מידע כמותו אני מעריך, אליו אני מוטה; עומדים מול פגרי האניות ואני מקבל ממנו הסברים, כאשר הקונסרבטיב והתקיף פוסעים לפנינו.

לאחר הליכה של כמייל ימי – אנחנו עוסקים באניות, כן? – התקיף והקונסרבטיב סבים לאחור, "נביא את האוטו" הם אומרים. יפה.

המהנדס ואני ממשיכים. פוגשים ארבעה רוסים, מסתבר, כשאחד מהם מטיס במיומנות מרשימה רחפןקל'ה dji ומצלם אניה טרופה מלמעלה, כאשר עורב נוטר טינה, אולי מיוחם, עוקב בעקשנות אחרי הטיסן הממונע, מנסה ליירטו.
מקשקשים איתם מעט.

הנחרץ ואני מףהמשכנו, כשאנגולני לבוש מדי משטרת הגבולות הפסיע מולנו.
המהנדס בשמאל, אני התרחקתי מעט ימינה כדי ליצור חייץ מעבר בינינו. כשהבנתי שלשוטר יש כוונות מולנו, הרחבי את החייץ יותר כדי להקשות עליו ליצור קשר עין – כמו צפייה בהופעת קוסם רחוב בניו יורק שמחפש מתנדב ואני כצופה מסיט מבט למניעת קשר עין.

השוטר פשט ידיו וכנס את שנינו.
נתן לנו כמה הנחיות בלתי מפוענחות ללבנבנים חסרי פורטוגזית שכמונו, תבע דרכונים.

הנחרץ הושיט את צילום דרכונו, תוך שאלות באנגלית, ואני, אחרי התלבטות האם לתת את תעודת סטודנט סמינר הקיבוצים 2008, הפקדתי בידיו את רישיון הנהיגה הישראלי – לא סומך על ההומור. שלי, כן?
יצרתי איתו מגע עין ואמרתי לו בסמכותיות todo bem, שאמור לרמוז לו להניח לנו
– בדומה לכניסת בני ושלי בשערי אוניברסיטת תל אביב, בעודי מניד בסמכותיות מדומה של איש סגל את ראשי לעבר השומר שמץהניח לי עם הבדיקה, ופנה לטפל בבני.
אז השוטר לא התרשם – יכול להיות שהוא, כמוני, אשכנזי נטול אמונה חף מאינטליגנציה רגשית? 'התלוו אלי לתחנת המשטרה', הנחה, כשניתן היה ללא קושי לבאר את כוונת דבריו אם גם לא את כל מילותיו.

לנחרץ ולי התבסס הרושם שהאיש שיכור, אולי מסומם, ובכל מקרה, לא בשיאו או מיטבו המנטלי.

תוך כדי פסיעתנו, גבר לבן מבוגר נטול חולצה עבר מאחורינו וחלף על פנינו, בינינו לבין הים.
הנחרץ קרא לו, שאל באנגלית אם הוא דובר פורטוגזית, והלה השיב שאכן.
"שאל את השוטר מה הוא רוצה" ביקשתי ממנו.

התפתח שיח בין השוטר לבין הזר, כשאני שומע את השוטר אומר seis mil, ומבין בתרגום מטבעות, שישים דולר. יצא מרצע מהשק – כופר החופש.
הוא מצמץ ראשון, הוא עוד לא הבין, אבל הוא בידיי!

הנחרץ עסוק בשאלות חוזרות, במה אנחנו לא בסדר, ואני, שמריח את אבק השריפה של 'יאירי, השד שבך התעורר' שאמי האהובה הייתה מזהירה אותי מפניו – בדיעבד כמובן, איפה היא כשאני צריך אותה – לאחר המעשה, בפוסט מורטם אחרי שהסתבכתי.

'הוא רוצה כסף', ביאר הלבן את שהבנתי.
יפה, הסיטואציה יוצאת משליטתו.

שוטר נוסף, גודל והתנהלות גוף העידו על בכירותו היחסית מול הצפלון מולנו, הצטרף.

פניצי בהרכנת ראש לנטול החולצה ואמרתי לו באיטיות "תגיד לו' ביקשתי וחיוויתי לשוטר שלקח את מסמכינו 'שאני אמרתי, שזה לא רעיון טוב לקחת מאתנו כסף."

הלבן ניפק את הפראזה.
לא בטון שהתכוונתי, אולי בתוכן.

בינתיים השוטר המצטרף עלעל בדוקומנטים.
הנחרץ הפנה את תשומת לבי, ששני חברינו חוברים מרחוק עם הג'יפ.

בתנועה עדינה ונחרצת, הושטתי את ידי, לקטתי את שני הדוקומנטים, אמרתי ta legal, באמירה מסכמת, יישמתי את פרקטיקת 'זכר, לבן, פריבילגי' שאינסטינקטיבית (אולי, בנסיבות מסוימות) מוטים פסיכולוגית לרצות, והתרחקנו מהשלושה לא לפני שהודינו ללבן, כפיתי לחיצת יד על שני השוטרים תוך הודיית obrigado – כדי שלא יישארו חסרי כל / בידיים ריקות, או חס וחלילה – סליחה על הפורטוגזית – im hazayin bayad.

חברנו לחברינו, דווחנו להם את עיקרי ההשתלשלות, הנחרץ שלא איבד את שלוותו שאל, כחלק מתפישתו את עצמו כשמאלן עם ערכים לאומיים, 'למה שאתן את מסמכיי haven't the Jewish nation suffered enough?'
אני שרואה את עצמי כבנה של ריטה, אמי, שאלתי, בשם מה יש מי שמעז לקחת ממני את מה שלא מגיע לו?

בדרך חזרה נחלתי שתי מפלות:

1. אני בעמדת מיעוט, כשלדעתי האניות הן סך הכל תפאורה לשוס המסע – הקטע עם השוטרים הוא העיקר,
2. כשהבחנתי בדוכני דגים נצלים על אסכלות פרוביזוריות, עורג להתקיף דג מטוגן ובהמשך לאחת מהמסעדות הפזורות לאורך הדרך בואכה האוטוסטרדה, הוקעתי כ'טירון שזה עתה הגיע ולא מכיר את רמת ההיגיינה המקומית', שהתקיף האיסטניס, אמנם עסק בלוחמה והכשרת מקומיים להרג, אך הוא לא מתכוון לבחון ולהסתכן בהרעלת קיבתו העדינה. המהנדס שיתף ברוטינת כניעת בני ונכדי מעיו למוראות המאכלים המקומיים. הקונסרבטיב, כך מעיד על עצמו, סתם, 'אינו אוכל דגים'.

וכך אין על מה לדבר, ואין עם מי לאכול,
ואין טעם ולא רייח
ולא לב שמייח
וכל כך התאים לי, לעומת האוכל במלון.

ככבאי הנשאל על ההבדל בין פסנתר לכינור – 'פסנתר בוער יותר זמן',
כאינטגרטור שזיהה את יוזמת הכינוס, כראש קהילה שבוער לו לכנס פרטים לפעילות משותפת, הקונסרבטיב הודה לי על יוזמת הטיול.

לא תאמינו את מי פגשתי Par Avion