הנהג שלנו Par Avion

הערכת משך קריאה כ- 15 דקות

אנגולה Par Avion

מיס אנגולה Par Avion

 

דיקמן גלויה אנגולה


הנהג שלנו חברה’מן
הוא ייקח אותנו
ביגון שאולה*

 


*
אמי הייתה אומרת לי שאני מוריד אותה ב’יגון שאולה’, או ‘מקצר לי את החיים’ הפחות מסוגנן. ואני, היום, הייתי שואייל:

  1. מהיכן השפה המליצית הזו, לניצולת שואה שלא למדה?
  2. ו-מתי משתמשת ב’מוריד’, ועל מה מקצה את ‘מקצר’?

רק שליגוני, אין את מי לשאול.

כל הקונספט הזה של נהג צמוד אליי- לא עושה לי טוב לעור הפנים, לא מעצים את תחושת הערך העצמי, לא מועיל לנוחותי ולא לעצמאותי.

יעידו מי מהקוראים שבכל הטיולים את הנהיגה – במובהק – אני מעדיף לעשות.
ידידי הנערץ טוען שכך אני מיישם את רצוני בשליטה.
ואני, להגנתי, משיב שניחנתי בחסרונו רבים נוספים, ועשיתי דברים חמורים הרבה יותייר.

הודו, וייטנאם, קולומביה

לנהגי המוניות הרכובים על אופנועים קטנים, בשיטת מצליח, הייתי מתנה את שכירתם אם אני אנהג.

מוסקבה

דיקמן שרון אינדיאניםעומרי שרון, הבנשל, שנשאל למה התעקש שאביו ייסע בתור ראש האופוזיציה באמריקאית החבוטה התואמת את זו של ראש הממשלה (- ברק), אמר ש”זה כדי שהאנידיאנים יראו” על אנשי מרכז הליכוד.

הסיפור על שרון, חזר אלי ברוסיה, שם שימשו אותי כנהגים אנדריי, שהיה גדול ממני בראש ורחב בגב, ואנדריי ‘הגדול’, שהיה הבבושקה הגדולה, ואני השלישית הקטנטנה.

הם היו לוקחים אותי משדה התעופה- מוטה ניווט והתמצאות שכמוני, לא הכרתי את הדרך לביתי, 45 קילומטר. מוסקבה בנויה מטבעות מעגליות ולא כבישים חוצים ובשל פקקיה, בעשרות הפעמים שנסעתי, לא חזרנו על אותו תוואי די פעמים כדי שאחרוט בתודעתי את הנתיב.
את הדרך חזרה לשדה התעופה עשיתי ברכבת- פשוט, מהיר יותר.

לא סבלתי שהנהגים המתינו לי בחוסר מעש – השלכתי על עצמי – לא סובל לחכות, גורם לי אי-נוחות פיזית שמחכים לי (- כן, מכיר, זו העבודה שלהם וכאלה…)
ובתוך העיר, נעתי במטרו, יעיל ומהיר וכייפי יותייר.

מדיי פעם, במקרים הנדירים שנלקחתי למקומות פתוחים תעבורתית, הייתי מחליף אותם בנהיגה.

מלאווי

הקיסר הסיני שהחלפתי אחרי 4 ימים וביקש שאכיר לו תודה על החפיפה העמוקה שחיפף אותי, תבע ממני ‘תמיד ולעולם לשבת מאחור’.
על נהיגה כמובן לא היה על מה לדבר.

אז היו לי שתי מכוניות – אחת על בנזין והשנייה על סולר – שכן, תחנות הדלק נחלקו לשלוש:

  1. או שלא היה בהן בנזין,
  2. או שלא היה סולר,
  3. או שלא ולא.
    אז רכבתי על האופנוע הסיני שהיה מיועד למתנת זכייה.

באותם מקרים שבהם נסעתי עם גראנט, הנהג שלי, נהגתי אותו.
כל כמה קילומטרים שהיינו נעצרים על ידי מחסום אמרתי לשוטרים בהומור שהוא לא רק ירוד אלא גם פטרוני ומתנשא ש”I am his driver” ומצביע על גרמני. זה בטיימינג מושלם היה צוחייק כל פעם מחדש, בידו השמאלית טופייח על ברכו, השמאלית- אם זה משנה – והימנית טופפת על ליבו, הומור הסגי נהור, ההיפוך, ירוד ופשוט רק במעט מהסלאפסטיק הירוד, ויהודוני ושמרני וזקיין, אבל מה- במקרה זה לפחות, אפקטיבי. הם צחקו.

כשדרשו את ליטראת המס בסך $2, או לפחות כרטיסי לוטו חינם, לפי שהאוטו היה מעוטר במדבקת הלוטרי של מלאווי, אותו ניהלתי, הצעתי להם לרכוש.
כדיאלוג מופרך שמרני ארץ הישר השליימה לעוכריה , בין מיסטיקנים לרציונליסטים, בין שוטרים דורשי אתנן, לביני, שמוכן למכור להם כרטיסים.
מניח, לא ראיתי, שגראנט היה עושה להם עם העיניים, שההוא, המזונגו מימינו [שם נוהגים בימין], הוזה, אין לו אינטליגנציה רציונלית להבין את הבקשה, ולא רגשית להיענות לה. כך, מעולם לא זכיתי בחוויה של תשלום מקומי.

אנגולה

דיקמן באבל בוי אוה, אז באנגולה מלמדים אותי לקח.
החיים פה סטריליים, ואני, כמו ג’ורג’ שלנו, מרגיש חנוק.
בתחילה, הנהג שהיה אמור לאסוף אותי משדה התעופה כלל לא הגיע.
דיניס, הנהג שהוצמד אלי החל מהיום השני, ומאז אני מנהל איתו רומן מבזקי, בו אני שוקייל בגילוי לב מכמיר את געגועיי אליו-

Denis, desejando que você e sua família Feliz Natal e minha auto para trabalhar com você.

[‘דניס, מאחל לך חגים ושמחים, ולי שנמשיך לעבוד יחד’, מתקשר איתו באמצעות גוגל טרנסלייט] שהוצמד לי היה נהיידר – נראה כמו ההוא מהפרסומת לפסק זמן, או מהפרסומת לאפטר שייב Old Spice.
ועדיין, מיותר לי.

חלק מהליך ההתאקלמות כולל הצמדת נהג.
בעצת הבוס שלי- ‘קודם כל מצא נהג, אחר כך תשפר לטוב יותר’, ביקשתי שיארגנו לי ראיונות.

זה של 10:00, לא הגיע.
ההוא של 10:30, הודיע שיאחר, ומעולם לא הגיע.
מנואל של 11:00, הגיע ב- 10:00.
מוטיב שיחזור בהמשך.

אז ריאיינו אותו. כלומר אני שואל ואיזבל הלוגיסטיקנית-פורטוגלית-קנדית, מתרגמת.

והריאיון קולייח.
האיש נמוך רזה, (הגיע) מטופח, נקי, שקט, עצור, מצוחצח עד שורשי קרחתו, בן 31, חי עם מישהי, ילד בן 5, היא בהיריון.

שואל על ‘למה לקחת אותו, ומה הרקע, והניסיון המקצועי, ומה ניסיון הנהיגה, והאם מכיר את העיר’.
ומקבל תשובות חיוביות ומניחות את הדעת.

שואל כמה אנגלית יש לו – יש מעט, מעדיף לא לחשוף אותה פה.
וורונג אנסר, שיהיה.

שואל על מגבלות – פרט ליום ראשון, עד 11 הוא בצ’רצ’, אין לו מגבלות.

מעשן? שותה? איזבל נכנסה לו בהדרכתי לנשמה.
‘לא’, השיב.

פונה לאיזבל, אומר לה, ‘שאלי אותו בעדינות, איזה אדיקשנס יש לו’.
היא בולעת רוקה, ושואלת.
מנואל העיד, ש’לא עושה סמים או אלכוהול – רק כנסייה כל יום ראשון בבוקר’.
אחלה אדיקשן.
שלא ייגמל.

שאלתי אותו אם ‘רוצה לשאול אותי משהו’, הוא לא.

שאלתי, האם חש שהביא את עצמו ויכולותיו לביטוי מיטבי- מאשר שכן.

ואז, לפרידה, אני מביא לו את השטיק – בו כל מלה אמת –

‘התרשמנו ממך מאד לחיוב,
נשקול אותך ביחס למועמדים אחרים,
אם לא נקח אותך, ניתן בהחלט לשייך זאת להחלטתנו הייתכן שגויה ולאו דווקא לאיכויותיך.’

נפרדנו.
ואני כמו כל פאתט, שחושב ‘שיש לו חוש לקריאת אנשים’, חשבתי שהאיש ראוי, אבל לך דע מה [לא] נכון בדבריו, ואיזה מבחן תקיפות הייתי יכול לעשות בשיח.

איזבל ואני מצמצמים, מחליטים שהוא ראוי לאור (היעדר) האלטרנטיבות.
מסכמים שלוקחים אותו.

מנואל שלי גוייס. שיהיה במזל.

יומיים אחרי, קובע איתו שיאסוף אותי ב- 10:00.
האיש מודיע ב- 7:50 שהגיע.
Oh Oh, סיבה ל…, סיבה למה?
יכול להיות שהוא אוסף קרדיט לאיחורים?

ב- 10:00 אני ירדתי, זכרתי להביא אתי מחזיק מפתחות Jerusalem – שבהתנשאות של זקיינים עם חולצות פרחוניות ומכנסי משבצות אני מחלייק לחדרניות ונותני שירותים אחרים שמאתר את דתיותם – מעניק לו, מאחל לו ש’יהיה במזל’.
הוא הודה ואמר שזה חלומו להגיע לירושלים
והפלגנו לעבר האופק.

איזה אופק!
קיבינימט!

החדשות הטובות – כל מה שיראתי ממנו טרם הגעתי לאנגולה, חוזייר – כל מה שחששתי ממנו, שלא היה סגור לי, התאמת, כחשש מוצדק.

החדשות הרעות – ר’ שורה קודם.

וכאן, כן- האיש לא יודע לנהוג!

לא מאפשרים לאקספאטס [Ex-Patriot, השוהים מחוץ למולדתם, אני, לצורך העניין] לנהוג בשל בעיות התנועה כאן, ואני כלוא עם מי שלא יודייע לנהוג.

ושלא תהיינה אי-הבנות – בני האהוב הטיח בהוריו, ש”חרדתם להיתפש כחרדנים” – אינני חושש לבריאותי הפיזית כתוצאה מתאונה.
כן מודע לפגיעה המנטלית מצפייתי בו משייט בחוסר הבנה בין זרמת התנועה, הערכה לקויה של התנהגות נהגים אחרים, אמידה שגויה של מימדי המכונית, שיעור ההאצה, מרחק הבלימה, רדיוס סיבוב ההגה והתמצאותו במרחב הנתיבים.

זה אומר שאנחנו בשיוטנו המשותף, משייפים את הצמיגים בגילוחי מדרכה, שוהים על הנתיב הלא נכון, חותכים עמיתים לדרך. אנחנו נדחקים לתוך בית השחי של משאיות גדולות על צמתים, בעודן מנסות להסתובב בתוכן, לתוכן, שהסיכוי שכשהן סבות הן יביאו לנו בומבה עם הזנב א-פונאם אראין כמו שנוהגים לא מיומנים היו בועטים בניו יורק עם קצה הארגז של משאית ה- 26′ פוטר בכל הנקרה על דרכן.

שנינו, מנואל ואני, מוצאים את עצמנו סופקים את ידינו בתנועת תחינה שמכוונת לספוח את חמלת הנהג שנחתך, נחסם או סתם אויים, תוך מלמול בין שמשתי- “דישקולפה, דישקולפה”.
מנואל הוא גם עדין וגם נחמד, לא אגרסיבי, אז מתנצייל.

כשהוא עומד על זכותו לטעות על בסיס מתמשך, אני עושה לו

  • עם כף היד תנועת הבהוב של ‘טיפאלע שמאלה, א-שטיקאלע ישר, א-ביסאלע ימינה’,
  • עם האצבעות מוטת אנכית מטה עם תנועת גירוש קדימה, להאצה,
  • ויד פרושה אופקית בתנועת דחיסה למטה, להאטה.

כמו שהייתי עושה למודרכים בססנה, או למגינת רוחה של בתי בסוזוקי.

למחרת קובע איתו. מגיע שעה וחצי לפני הזמן.
ההתמצאות במרחב המוטורי ובגיאוגרפיה- בשלה, ללא שינוי. כמובן.

וביום השלישי, פעמיים כי טוב, סוגר איתו על 10:00- 11 פגישה.
המכונית והמפתחות אצלי, עליו לבוא אלי למלון לקחת אותנו.

עד 10:05 לא שומע מהאיש דבר.
מתקשר אליו.
10:30, משיב.
ב- 11:05 הגיע.

דיקמן סנטה קלאוס אנגולהאני נכנס לאוטו. הוא (לא יכול שלא] מבחין שאני מעלה אדים מהקרחת.

Para Dolce Vita, אני מנחה אותו למתחם המשרדים, שם קבעתי עם אשת משאבי האנוש ושתי עובדות הניקיון שתערכנה את שיעור ומשך העבודה שיש במתחם.

בסיום, קורא לאלססטה, אשת משאבי האנוש, מכנס את חמשתנו, “אני מבין שיש איחורים וחיסורים.
לא הולייך למנוע את זה.
במקרה של איחור או אי-הגעה,
מבקש לדעת באותו רגע שאתן יודעות על כך שלא תגענה בזמן,
כך, יוותר לי הזמן להחליף בגדים ולהחליף אתכן בניקיון.”

המתרגמת צוחקת במקום הנכון, הן צוחקות בפאוזה, מבין שהתוכן המילולי הוטמע. התוכן ההתנהלותי? מה, כל מה שהבנתי יישמתי? רוצה לחשוב שכן, מניח שלא מעט- לא.

לחיזוק לגיטימיות הדרישה, מתפתה להשוויץ להן ש-
שישה ימים של הדרכת 30 מקומיים, 180 אירועי איחור פוטנציאליים הסתיימו ב- 3 איחורים של 5 דקות, שניים הודיעו מראש ובסוף לא איחרו. כלומר, האפארט מבצעי,
וכן, שבני ככה, ובתי ככה. אבל מתאפייק.

‘האם הבקשה סבירה?’ אני מחשייק. ‘כן’ הן מאשרות.

קורא לאלססטה ולמנואל, שלושתנו מתרחקים משתי עובדות הניקיון שלא תשמענה, מבקש ממנה שתעטה את קול הקטיפה הכי רך שיש לה, שתשתמש בפורטוגזית הכי גבוהה שיכולה, ותתרגם מלה במילה את הטקסט הבא:

“אני מבין שיש איחורים וחיסורים.”

הוא שכבר שמע את הטקסט, החל במסע שבועות שלא יקרה יותר.

אני מבין, שאם נשבע שזה יותייר לא יקרה- לא הטמיע את המסר.

אז אני חוזר על זה, ב[חוסר] סבלנות, ש-מבין שיש איחורים וחיסורים,
התואר ‘המורה שמילקיהו’ שאיריס מכנה אותי, מהדהד לי,
ומבקש ממנו שיודיע לי טרם האיחור כשזה יקרה.

מוסיף, שאין לי טולרנטיות למקרה שלא יודיע לי לפני מועד פגישתנו.

שואל, האם ‘הבין’ , ומוודא שבקשתי ‘סבירה’ .

“לא.” הוא ענה.

הנהג שלנו, המשך Par Avion

טיול מקומי Par Avion

לא תאמין את מי פגשתי Par Avion

Share

7 תגובות בנושא “הנהג שלנו Par Avion”

  1. דיקמןןןןןן…..
    איזה יופי אתה כותב..ומי כמוני מבינה ברגע זה על מה… מה דעתך להעלות בלוג ב”סלונה”…
    אתה ממש טוב!!!

  2. אני רואה אותך מתכווץ בתוך האוטו ולא מוציא מילה, מגדל אולקוס בשקט.
    אני, לעומת זאת, הייתי צועק עליו כמו שאמא שלו לא צעקה עליו, הוא היה הולך לישון עם ההגה ביד.

  3. דיקמן הנהג הזה מייצר חומר חשיבתי ניהולי אתגרי, ממקם אותך במקום אליו נסעת.
    אנחנו פה ממתינים לקטעים.
    בינתיים אני חולה על הנהג ועל ההתנהלות.
    אז בוא נשאיר אותו וכך נילמד…

הערות? אשמח לתגובתך