משך קריאה: 1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
במוסף לחג של ידיעות אחרונות 24/7/2014, פורשת אילנית לוי את משנתה:
לא בוחרים במי להתאהב.
די!
היה שווה להגיע עד הלום:
אנחנו לא שולטים על טעמינו, נטיותנו, התניותנו.
ההתייחסות בה מישהו 'נופל לאהבה' לאחר ובוחר לחיות איתו פרק זמן משמעותי, להיות שותף למפעל הגדול של חייו- הולדת ילדים משותפים, הוא מקרי, נטול שליטה?
מה חלק הסובייקט בזיהוי באחר כמי שמקדם את ערכיו, רצונותיו, העדפותיו, טעמיו תשוקותיו, צרכיו?
עניין של גורל?
אין אחריות, שליטה, ניהול מדרג סט הערכים של הסובייקט, בחינת יכולת קידום ערכים אלה על ידי אחר (גם אם אין הסבר רציונלי למה סובייקט מסויים נמשך לאחר)?
וכן, יש להורים השפעה מכרעת על אופי, התנהגות מאפייני ילדיהם – הם תוצר הוריהם, יש להם חלק עיקרי, מהותי, בעיצובם, גנטי וחינוכי, גם אם לא ישיר, מוחלט ובלעדי, אלא פונקציה של השפעה הורית.
(אולי) בילדיהם, הורים בוחרים (לא) להתאהב, ברוב המקרים – כן.
הורים מזהים בילדיהם כמשפיעים דרמטיים על תפישת הרווחה, נינוחות שלהם.
המונח 'אהבה' מופעל על אהבה רומנטית, הורית, לחפצים ולאידיאות. המשותף: זיהוי הסובייקט באובייקטים חיצוניים לו המקדמים ערכים להם הוא מייחס חשיבות, מודעת או אינסטינקטיבית.
אהבה הגדרה
מילים כדורבנות.
הבריחה מהבחירה. ההתחמקות מהאחריות.
החיוך הכאילו מבוייש וספיקת הכפיים של 'אין מה לעשות'.
שיטה לא לגיטימית שמקובלת ברבים.