טיירי וידר – טקסים טריו

משך הקריאה: 12 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

קרוב, וגילוי מאוחר

כל כך הרבה מוזיקה. לאן שאתה מסתכל, היכן שאתה דורך מזדנבת איזו מנגינה, מזדחל איזה לחן, מתגעגע אליך תו נוגה, מתקצב לו אושר על חוף הים בליווי שקיעה המונית. וגם כשאין כל כך הרבה אנשים סביב, כשאף אחד לא סותם חורים או מרעיד חוטים, עדיין יש שפע מוזיקה: ציפורים וצרצרים, תנים ותנינים, פיהוקים, בטן רעבה, פסיעות על חצץ, או על עץ, או במים רדודים, נחל זורם, גשם, גשם על אגם, על גג, רוח משתעשעת בעלים יבשים, או בין ענפים, דלת חורקת, נטרקת.. כל אלה מתנגנים, משמיעים קול, מספרים סיפור, מתארים רגע, נותנים נגיעה בבלוק השקט האימתני שעוטף אותנו. זוהי מוזיקה בעיני: פיסול בבלוק השקט הגדול.

גם הדיבור שלנו אינו רובוטי – חד צלילי, בעל קצב אחיד – אלא הוא רצף הברות היושבות על צלילים, עולים או יורדים, ארוכים או קצרים, במקצבים ומקבצים שונים, צפופים או מרווחים, חלשים או חזקים, מתעצמים או נחלשים. לפעמים אני מתנתק מתוכן הדברים הנאמרים ונותן למנגינה הנושאת את המילים לדבר אלי. זה סיפור בפני עצמו שאפשר לשרוק אותו, להלחין אותו מחדש… מעניינים במיוחד הם חלקי המשפטים שאני קולט כשאני רוכב על אופניים ועובר על פני אנשים. אין הקשר, רק שתיים שלוש מילים ומנגינה. קח למשל משפט כמו “שאני אצלצל אליו?”. אם הוא נאמר בסיטואציה בה אדם שלישי מאחר לפגישת חברים, הצלילים נמוכים, הקצב רגוע, הדיבור נינוח. אם הסיטואציה מלווה בדאגה לשלום אותו אדם מאחר, המנגינה כבר תעלה מעט יותר והקצב יתעצם, אין זמן לכל הרווחים בין הברה להברה, אולי צריך להזעיק אמבולנס… ואם הסיטואציה היא שרבת עם משה, העלבתם, נעלבתם, ובא אלכס ומציע שתתקשר למשה בעודך משוכנע שהיית ממש בסדר ומשה זה, ממש הגזים. אותו משפט “שאני אצלצל אליו?” כבר יתנגן לגמרי למעלה בצלילים גבוהים ככל שאתה יכול, הדגש יעבור מהמילה “אליו” למילה “אני” עם רווח באמצע המילה כדי להעצים את ההרגשה ולבנות דרמה. זו לא מוזיקה?

אנחנו נחשפים כל החיים לכמות בלתי נתפסת של מוזיקות, מהילדות דרך הנעורים אל החיים הבוגרים ואחריהם.

אני, כמו כולם מסתבר, גם נחשפתי… באך ומוצרט, פרוקופייב וברטוק, ז’ורז’ ברסנס ומישל פוגן, חלילי האנדים וג’נגו ריינהרט – זה עם שתי האצבעות, ווס מונטגומרי – ההוא עם האגודל, קית’ ג’רט, מיילס דייויס, ז’ק ברל, ליאו פרה, באדן פוואל, וצ’רדשים בלי סוף… אפילו את מתי כספי שמעתי טרם הצטרפותי למפעל הציוני, וגם קצת אחרת, צליל מכוון, חוה אלברשטיין, שולי נתן, יוסי בנאי שר שנסונים… התקליט של ברל שר יוסי בנאי טרם יצא. עוד המון ואינסוף שמות, מקורות, סגנונות. וכל ההמון והאינסוף הזה הוא עדיין כלום לעומת הסך הכל. מה זה כלום, כלום זה המון… פחות מגרגיר קטן בודד יבש עגלגל צהבהב באמצע הסהרה ומדבר גובי גם יחד. אתה קולט? ממש כלום.

ואתה יושב בנינוחות ובביטחה (הקטנה) במרומי אוסף המוזיקות “שלך”, אגרת רשימות השמעה שגם בסוף כל הגילגולים עדיין לא תחליף צד. מצויד לכל מצב ולכל מצב רוח, מוזיקה כשאתה כזה או כשאתה לא כזה, מוזיקת רקע כשבאים אורחים או רועשת כשיש גבול לדיבורים או “שמחה” או “עצובה” או או או, זה מזכיר לי שיר…

אתה צובר, אוגר, אוסף, מלקט, צד את עולמך המוזיקלי, עולם רחב ומסועף או עולם מאוד צר ועמוק, כמו כל דבר בעולם הזה או גם בעולם הבא, אני מניח – אספר לך בהזדמנות. אם במקרה אתה עובר את השער, יוצא קצת מעולמך, כמה פסיעות אולי, במרחק מה אתה מבחין בעולמות עליהם שמעת, אולי אתה יכול אפילו להדביק שֵם פה ושָׁם, אולי התנסית בהם מעט, הרוב חולף על פניך ואתה על פניו כמו זרים במעלית, כמו שניים שהיו פעם זוג ונפרדו, כל אחד התגרש למקום אחר. אתה מתקדם עוד כמה צעדים ונהיה לך ממש חושך באוזניים, נדמה שהלכת לאיבוד, מושיט יד מלפנים כדי לא לדפוק את הראש בקיר… וכשאתה כבר רחוק רחוק ושוחה בזרם הלא נודע, כבר לא ברור לך אם אתה שומע מה שאתה שומע. ככל שאתה מתרחק אתה מתקרב ללא קיים בכלל, לחור בשחור – יש חנות כזו.

פעם, מישהו ביקש ממני שאספר לו מה היא מוזיקה צרפתית עבורי…. ‘כמה ימים יש לך?’ עניתי לו. ומה תרצה לדעת, כוון אותי. לספר לך כל מה ששמעתי? כל ההופעות, הקונצרטים, הסרטים, הראיונות, ההשפעות, ההרכבים, מה שריגש אותי, מה שעדיין מרגש, מה שמביא לי דמעות ומה שגורם לי לחייך? ואתה מודע שמה שאני יודע הוא רק חלק מזערי ביותר? אין לי אלפית מהתשובה המלאה…

יום אחר, הוא חזר ושאל אותי על מוזיקה אנגלית… טוב, פה, תוך שעה מקסימום… הנרי פרסל* בשתי מילים, בריטן באחת, ביטלס אני מניח, עוד 3-4 להקות. רגע, ג’ולי לונדון היתה אמריקאית, לא? זהו. גם רבע שעה נכנס בהגדרת השעה מקסימום. העיקר להוריד אותו מהראש שלי עם כל השאלות שלו…


* הנרי פרסל מלחין אנגלי מהמאה ה- 17, הוא ההמחשה של הפתגם הצרפתי: ‘תרבות היא כמו ריבה, כמה שיש לך פחות כך צריך למרוח אותה יותר.’ אני יודע עליו מעט ביותר. אבא שלי פעם הפנה את תשומת ליבי ל:

ול:

מוזיקה מדהימה, מרגשת, עמוקה.
אלו שתי המילים שאני יכול בעזרתן לספר על פרסל.

ועל בנג’מין בריטן עוד פחות. אבל שוב, זה נראה יפה בוויטרינה הריקה של מה שאני יודע…


מה, הוא חזר? שאלתי אותו קודם מה הוא רוצה. שוודיה? תגידי לו אבבא וסיבליוס. מה? הוא שואל אם סיבליוס לא היה פיני… לא יודע מה לענות, יש כזה הבדל?

יוון? כן, הממממ, פולקלור, יאסו, צלחות… גליקריה אני נזכר, פוליקר. טורקיה? אינדונזיה? סורינאם? נדמה לי שמדבר רועש יותר מהתשובות שלי… מה, לענות פולקלור באופן גורף ולסגור את המגירה? קצת מביך, לא? טוב, אם היה אי שם משהו, מישהו, קורע בטח הייתי נתקל בו, שומע עליו, מישהו היה מספר לי…

אגב, זה עובד גם הפוך: פעם סיפרתי לבחור בריטי (לא תגיד…) על שיר של ז’ק ברל, ותוך כדי (כלומר מיד) קלטתי שזו הפעם הראשונה שהוא שומע את השם הזה… שאלתי כדי לוודא והוא לא הכחיש…

אז זהו, ז’ק ברל זה לא פולקלור בלגי או צרפתי. זה לא פולקלור בכלל. זה, זה, זה ז’ק ברל, זה טקסטים, זו הופעה, הגשה, יזע ודמעות, עולם שלם בתוך בקבוק. אז אולי גם שם בעולמות הלא מוכרים לא הכל פולקלור או צלחות מתנפצות או מריאצ’יס או חלילי האנדים. אולי גם שם יש אין סוף ז’ק ברלים, ו-וירטואוזים מדהימים.

יום אחד קיבלתי סטירה. עאלק סטירה….מקרר 4 דלתות אלף ליטר נפל עלי… מט סנדלרים בלי להניד אף חייל… קלטתי כמה התנשאות יכולה להיות כשאתה אוחז במה שאתה מכיר וחושב שכל עולמך הוא כל העולם בכלל… שמעתי שלישיה טורקית בשם טקסים טריו בהופעה שלהם בלברקוזן ונעמדתי מול ממדי הבורות שלי. מיד חשבתי על התקליט “יום שישי בלילה בסן פרנסיסקו” עם 3 הגיטריסטים המערביים הטכניים המשפריצים צלילים כמו באר בלי תחתית משפריץ מים… חשבתי עליהם ועל כל המוזיקה שאני מכיר, ופתאום שלושה טורקים שמנגנים על קנון, בגלמה וקלרינט… וזה נשמע… איך זה יכול… ..מה קורה פה?

אני מודה שנדהמתי מהם ומעוד הרבה אחרים… הם היו שם, במגירה של הלא מוכרים לי, של הפולקלור, האנשים המנגנים על כלים כאלה או לא כאלה, זה לא חשוב… כמה צר אופקים אפשר להיות… עד האופק כנראה. נדהמתי מהם, אבל נדהמתי מעצמי גם שגם עם משקפיים לא ראיתי ממטר.

הינה קישורית להופעה שלהם בלברקוזן:

והינה עוד קטע מרשים:

או הינה 2 מחברי שלישיית טקסים בקונצרט של דפר יוסוף, דרכו הגעתי אליהם:

טוב, דפר יוסוף…

וגם את המופע Quieter than silence עם בין השאר מהדי אמיניין, עליו ועל פועלו אפשר לספר המון. תקשיב למופע הזה:

סולו כלי הקשה מאוד מרשים כאן, דקה 38:07:

קטע שגם כן מהדק את חגורת הצניעות…

באותו המופע יש להם ביצוע אינסטרומנטלי לשיר סורי מדהים כאן, דקה 33:40:

וכאן ביצוע השיר על ידי הזמרת הסורית ממוצא ארמני לנה שמאמיין, בעלת הקול הקטיפתי:

 


  1. טיירי וידר – מיילס דייויס
  2. טיירי וידר – ביל אוואנס
  3. טיירי וידר – ג’אז
  4. טיירי וידר – מריזה
  5. טיירי וידר – Barbara
  6. טיירי וידר – Tose Proeski
  7. טיירי וידר – Ibrahim Maalouf, Juliette Greco
  8. טיירי וידר – קול ללא סווינג
  9. טיירי וידר – Yamandú Costa
  10. טיירי וידר – אין לי מושג
  11. טיירי וידר – הללויה לאונרד כהן
  12. טיירי וידר – ואן היילן
  13. טיירי וידר – ומיגואל פובדה
  14. טיירי וידר – Caetano Veloso
Share
Share