אני מצוּות לנהג ולמבשלת שעובדים אתי*.
המבשלת, Philomena, עצומת ממדים – לא ניתן לטעות, לפרש או לכנות אחרת.
אף על פיכן מתנהלת בקלילות, בטח יחסית לממדיה, פנים יפות –
עושה ככל יכולתה לרצות אותי במיומנות לא מתרפסות.
בכמה פעמים שעליתי לדירתי ראיתי את אווה, האחראית על הבר בקומת הקרקע. הבר ששימושים לו מעט ואלה בעיקר למפגשים דיסקרטיים עם לקוחות שלא יכולים להיראות בפרהסיה בהקשרים אלה – אם לא סופרים את הימים, ויש רבים כאלה, בהם אני יורד אליו, אוכל משקה חריף שלא נהנה ממנו, ולוגם ליטרים של בוטנים שאותם דווקא מאד אוהב – שמתוחזק על ידה. אני מקדים לה שלום בצאתי בבוקר, אוהד את החן והחמלה הקורנות מפניה הבלתי נאות.
הגעתי לארוחת צהריים; רואה את שתיהן מתקינות – איזה פועל נאה – ארוחת צהריים. לי.
בפעם הקודמת כשנכנסתי – מיישם רוטינה בה מוריד את חולצת העבודה בחולצת בית פושטית כפרקטיקת התגוננות מפני התזת מזון אוטו-וולונטארית, אוטו-שפריציישן, על עצמי רטבים שומניים – אווה יצאה.
לא יודע האם אווה עוזרת לפילומנה, למה היא אצלי, האם סולידריות מבשלות, האם אווה חוששת שכישורי הבישול שלה ייעלמו בתחזוקת ניקיון משקאות אלכוהוליים ובוטנים בבר, האם שתיהן חורשות מזימות לשתות לי ת'דיאט קולה או לעיין לי במגזיני גלריה של הארץ. העובדה שראיתי את שתיהן מבשלות לי ארוחת צהריים – מרק עדשים, קובה, טחינה, סלט – נגעה לי, בי.
"עוד לפני שאני אוכל" שחתי להן בענגליתי האילגת את ישירותי המטפלת במבוכתי "זה עבור עצם המאמץ של שתיכן" שמתי שני שטרות על שולחן המטבח.
* ביטויים נוסח 'הנהג שלי', 'הטבחית שלי', 'המבשלת שלי', צורמים לי, literally, כששומע נֶהֱגים על ידי אחרים. מחריש.
לא מוכן להשתמש בביטויים אלה, עלי; זה לא מנחית אותם. הם לא שומעים, ואם כן, מצבם המנטלי או הכלכלי לא מושפע כהוא זה. זה גורם לי אי-נוחות לי עצמי.
כשמדבר עם אחר על 'הנהג שלך', עוברת בי ההתלבטות האם לומר 'הנהג שעובד איתך'. ובאנגלית the driver who works with you.
נשמע לי כמו שאנסה לשיר I am a woman in love – השיר שטבוע בי, ערל מוזיקלית שכמותי – כפסגת יכולת ווקאלית. ב- 1980, סיום משמרות לילה 5:00 ברוני, נינווה, הייתי צורייח איתה, בהתרגשות, מלווה את שאגותיה.
עצירת אחר או סתם התעקשות נוסח 'הנהג שעובד איתך' מזכיר לעצמי תעוקות נוסח מרב מיכאלי וסתם אלה שמתקנים את סביבתם עם 'שניים' ו'שתיים', אז מניח לכך. פלצן, פּלצן – דגוש, לא בא לתקן את העולם, אלא כתמיד, כולה, רק לתחזק את עצמי.
