שאיילת דיקמן

משך קריאה כ־ 6 דקות

שאלת דיקמן

  1. משולש אי-המענהשאלה חופרת;
    • לא עוסקות במופע בודד,
    • כן במתווה של התנהלות מאפיינת,
    • נוגעת במטא של נושא: יותר מנקודת אחיזה אחת ויותר מזווית הסתכלות מסוימת,
    • העיסוק בשאלה מטפל בתוכן המהווה טריגר לחשיפה ושיתוף תפישות וערכי העונה על השאלה.
  2. שאלת נירוסטה;
    • סטרילית, לא נדבק אליה דבר, אינה מכילה תשובה חבויה או ציפייה לתשובה נכונה מסוג מסוים, ודאי לא מכוונת לניסיון קליעה לדעת השואל,
  3. אינה מחייבת תשובה לשואל;
    • התשובה היא בעיקר, לנשאל, למתמלל לעצמו,
    • על בסיס זמן ארוך,
    • רצוי דינמית ומשתנה, ככל שהחפירה מתמשכת.
  4. בהתאם לחוסן הנשאל, עלולה להיתפש כמציקה.

אישית

  • תשובת העונים מעניינת אותי לסוגיה שנשאלה.
    • הבנה מחדדת של התשובה,
    • רפרנס היכן אני נמצא ביחס לעונים,
    • התשובה לשאלה מהווה, גם, אבן בוחן לפער אם ומה בין התשובה שניתנה לבין זו החזויה, שלי.
  • השאיילה מסייעת לי לנסח את הפרופיל של הנשאל על כן הציור שלי.
  • הסוגיות ממוענות למי שיש לי עניין אישי בהם, בתשובתם.
    כלומר זה מדגם מייצג אך ורק את הנשאלים.
  • על מנעד 1 – 5,
    אני יוצא מנקודת הנחה ששמחת המענה לנשאלים היא שלוש נקודה קצת.
    כאשר

    1. 1 זו תעוקה המובילה להתאבדות
    2. ו- 5 זו שמחה מרפאת דיכאון קליני,
  • כלומר, בפתטיותי אני מניח שהשאלה היא טיפת אנרגיה חיובית לכיוון הנשאל.
  • אני מרבה לטעות.
    • כשטועה זה לצד ששמחת הנשאל פחותה מ- 3.
    • אם השאלה גורמת אי-נוחות למישהו, טעיתי.
      • מראש לא חזיתי שכך יהיה. אם הייתי יודע שחוסנו לא מאפשר להתמודד עם השאלה – לא הייתי שואל,
        • הבהרה: את מי שמתייג כ’נידף’ אינני שואל.
        • את מי שאינני יודע, השאלה מעידה על אופטימיותי, שאולי כן…,
        • בכל מקרה לא מייחס לעצמי יכולת נזק קריטי, אז המורא השורה עלי במקרה טעות, קיים, אך לא משמעותי.
      • הטעות משמחת – למידה.
      • חיווי אי-נוחות הנשאל, אם במלל פעיל או בשתיקה מדהימה אותי.
        • בצד הצער, מרתק.
      • בדרך כלל קשורה אני קושר ומיוחסת אני מייחס לתפישה עצמית שמאויימת על ידי השאלה באופן שאני לא חזיתי.
    • לא שולח יותר למי שטעיתי;
      העקתי יותר משהתכוונתי, התענגתי על מובחנות התשובה.
    • מיוחס לי רוגז על מי שלא ענה.
      • טעות – לא מתרגז על.
      • לוקח בחשבון שיש מי שלא יענה לי.
      • מצר על מיקום מי שלא עונה במרחב אי־המענה.
      • אם הייתי יודע שלא יענה – לא הייתי שואל.
      • כמה באמת יכול להתרגז על מי שלא עונה על סוגיה ערטילאית כמו זו שהעליתי?
        זה לא באמת פרקטיקה משנה מציאות. לפחות לא זו את שלי, מעבר לעוגמת הנפש שנגרמה לנשאל.
      • מייחס למי שמייחס לי ‘רוגז’, שזו דרכו להתמודד עם החיווי שמקבל ממני,
        שחוסר המענה נמצא היכן שהוא במרחב משולש אי-המענה:

        1. עילגות תקשורתית – לא מצא את המלים,
        2. מחסור אנרגטי – אין לו את התשומות למענה,
        3. אלימות אימננטית – עצירה של התקשורת באמצעות (אי) מעשה, לא אלימות פיזית.
    • שמח לחיווי האם לשאלה היה ערך או משמעות,
    • שמח אם הנשאל רוצה לשתף בהתייחסויות,
      ועם זאת ממליץ לא בצימוד זמנים לשאלת השאלה.
    • לא דחוף לי אישית לענות על השאלה ששאלתי.
      • אם נשאל, אענה את דעתי.
      • בפועל- נשאל מעט מאד.
    • ובכל מקרה, כאשר אימת הסוציולוגיה לא (כל כך) שורה עלי, זה ממש לא נורא אם לא מקבל על כך מענה. תהליך הרציונליזציה המשוכלל שלי מעיף את החולשה’ על מי שלא עונה, לא על שאלתי הלא מוצלחת. cool
Share

5 תגובות בנושא “שאיילת דיקמן”

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: