משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
זה לא צ'יזבאט, זו אמת!
זה תת-פרק בספר 'אלי דבוש, חיים ללא גבול':
אני הייתי בטביליסי לפני שאנשים ידעו שיש מדינה כזו.
לא אשכח לעולם, איך חירבנתי לתוך חור במרכזיית טלפונים, ואיך שום גרוזיני לא שמע להוראות שלי עד שהבוס שלו אמר לו שזה בסדר לבצע…
בשנות ה- 90 נסענו מטביליסי לגבול עם פולקסוואגן וואן לבן. העמסנו עליו ציוד של חברת הוסטינג ושלושה תת מקלע מסוג קלאצ׳נקוב, ואז העבירו אותי לפיאט 127 כחולה, לנו נשאר מקום בתא הכפפות. ואני ראיתי את כל הדרך שחור לבן.
כל הדרך Goar אמרה לי 'אלי אתה לא צריך לדאוג הם נהגים טובים.'
כשהגעתי לירוואן גיליתי שלא פחות ולא יותר יש מים חמים בין השעה 18:00 ל 21:00, והשכן במלון שלי זה שר החוץ האיראני. המכוניות שלו ושל פמלייתו חנו אחת ליד השניה. כמובן שחורות.
לא מבין על מה חשבתי שבטחתי שהכל יהיה בסדר.
גואר פשוט ידעה לתת לכולם סביבה להרגיש בנוח ושיש על מי לסמוך.
כל משפט שני שלה היה 'אלי אתה לא צריך להיות מודאג ככה זה פה ואני יודעת לנהל את מה ששלך.'
אולי נראה קצת אחרת, השילוב של מוצא איראני עם ארמני והחיים באמריקה יצרו איזשהו קוף שאני בצעירותי הערכתי.
קצב החיים נראה ממש איטי שם, אבל בכל שניה, בכל אופן אני חוויתי, תרחיש אחר.
חוסר הוודאות והוודאות נפגשו אחד עם השני כמו כדורי סנוקר אחרי מכת הפתיחה, כשהלבן – גואר, מתזז לו על השולחן כמו מטורף. כדורי הסנוקר לא חסכו ממני לראות מהפכה בכיכר ליד, ממול למלון שלי. אלי, על פחות מזה, חטפו פרסי נובל לספרות.
שוב המשפט 'אין לך מה לדאוג אלי, זאת התרחשות רגילה פה' פקד את אוזני הצעירות ללא הפסק.
איך אומרים שיש לך ראש דפוק אין לך הרבה דאגות.
