משמינה מנחת

משך קריאה כ־ 3 דקות

אמי

דיקמן שיאמי, כשרצתה לבטא את גאווהה מיוצאי חלציה, כך לפחות בנסיבות שאני הייתי עד להן,
וכאן יש להודות על האמת המרה גם אם הטהורה – אם ממני, השמנתה הייתה מאכילת פיצוי על תסכולים, לא כחיווי אמירתי –
אלא הייתה מתבטאת על נכדיה,
הייתה אומרת בנהרת סיפוק-

אני משמינה מנחת.

בשיח של ריטה על ‘יופי’, ‘בריאות’, ‘השמנה’ היו משמעויות שונות מאלה שאני מכיר, משתמש, עם איזה טוויסט תודעתי, השרדותי קיומי.

מכיוון שהחל מהיות אימי בת שמונה החלה לחוות מוראות שעל פחות מהם עושים סרטים, ובכללם רעב, מחסור, מראות קשים, יתמות, אימוצים ומגוון מצבי קיצון, היא התייחסה לבריאות כאל ‘יופי’, כלומר האצלה של מושג פיזי, אל רזון כאל מחסור וכפוטנציאל מחלה, או לפחות הדר בריאות.

בתי

בתי, בשולחה לי חיווי ווצאפי כזה, מתכתבת עם ה’השמנה מנחת’ של אמי.

  • קודם כל זו ההתייחסות למאורע של יוצאת חלץ. שלי.
  • והנושא הוא, ‘לטעמי’, יש לי עניין בו,
    • בר גאווה כשלעצמו,
    • משהו שנוח לי להתייחס אליו, מהמחוז ש’אפשר’.

העובדה שבתי עוסקת בתחום שההטייה שלה אליו הוא לא טבעי או מתבקש, שכרוך בכינוס משאבים מנטליים ופיזיולוגיים מעוררת את הערכתי הרבה- אני ממאמץ פיזי רוטיני נרתע, אלה מצבים לא נעימים לי.

העובדה שעל בתי לצאת לשווק לאנשים, פעולות של יציאה מהקומפורט זון שלהם – מעוררת את בלוטות האמפטיה שלי – אקט של מכירה, לא אוהב אקטים כאלה.

המצב שהיא נמצאת בפלטפורמה צבאית,
הייתה יכולה להתכסות תחתיה או להלך על גבנוניה,
נתבה עצמה לבד, בלא עזרת איש, לקפוץ עליה כמו ילד קטן שקופץ על מיטת הוריו – אושר.

כשעליה לפעול מול מאסה של אנשים, אינטגרטיבית, לרתום אותם למשימה משותפת – גאווה.

כשהיא זוכה לההצלחה, הערכה והכרה – השמנה מנחת.

אני

במרדנות הבסיסית שלי, קורא לזה ‘פירוק’, ברתיעתי מהתכנסות, להיותי מהווה ממשק, אינטרפייס, לרעיונות קבוצתיים אחרים של כלל ממסדי כלשהי, מערכת היררכית שרירותית, לא טבעי לי. מה שבמקרה הזה אני שם בצד, כי זה שלי.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: