משך קריאה: 1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
בארי
מכיר את המקום מ- 1981, ארבעים ושתיים שנה.
ב- 30 השנים האחרונות משפחתי מבקרת בקיבוץ אחת לשלושה שבועות. בערך. את החגים עושים שם. חדר האוכל, המועדון, בית העם, פינת החי הסוכה של כנרת. הבית של סבא. של הדודים. אוהב את המקום, בתקשורת עם דמויות משם. מרגיש רצוי ואסיר תודה על הכנסת האורחים הנפלאה שחברי הקהילה הזו הרעיפו על משפחתי ועלי. פינקו אותנו. חלקו איתי בנדיבות את השפע שלהם.
למדתי להעריך את מה שעשו, את הצלחתם הקהילתית והכלכלית; חריצותם, את הניהול המדויק והנחוש, המריטוקרטי – המוכשרים מנהלים (– כנראה שהם מסבירים אחרת. לדעתי, האוקסימורון מריטוקרטיה־סוציאלית הוא סוד הצלחתם.)
חב לקהילה תכנים וחוויות משפחתיות רבות. קלישאה לומר 'משפחה'? לא. יש לי משפחה שם. ה'שם' איננו. משפחה שחוותה הרס בלתי נתפש.
רואה את התמונות. הזעם בוער. לא מצליח לבכות.
הגרון חנוק, ואין דמעות.
#חג_תוגת_תורה
מזדהה.