פרה, קדושה, פנסים והארות

משך הקריאה: 11 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

לאחרונה, 2015, השיח הציבורי נמלא בביטויים על פרות קדושות נשחטות, שחיטות קדושות, והטחת עלבונות מגזריים. פרטים תובעים את עלבונם, את ירושת מורשת עלבון הוריהם, על הדרה ממרכז שיח ממסדי, על הפחתה וחוסר כבוד, קיפוח בהקצאת משאבי כלל, ומנגד מענה של בני המגזר הנתפש כמנחית וכעת תופש עצמו כמונחת ומתגונן. מנגד המגזר המנחית גורס שמצבו העדכני שווה ל- או נחות מ- זה של המתלוננים, ובקאנון עדכני מקננים על עלבון קולקטיבי ניגר, על רדידות שיח מושפרץ, וכמיהה להגנה מפני תוקפנות מתנחשלת;

בעידן בו הפרט הוא המרכז, מחריף השיח בין אוסף פרטים נעלבים כמקשה אנושית, עם ומול אוסף אחר של מתגוננים כקולקטיב. נושאים טעונים, מלבים עצמם, רגישים לגירוי, נפיצים בפוטנציאל, ובשל כך מרתקים.

הערות על השיח:

העלבות

ניתן להתייחס למוש כ-תחושת אי נוחות בעקבות הסכמה וולונטארית של הנעלב עם הפחתת ערכו על ידי גורם חיצוני- המעליב. ובמלים אחרות, אחר מתבטא באופן שנתפש על ידי הנעלב כפחות ערך מאיך שהנעלב תופש את עצמו, והנעלב, אוטונומית, חש אי-נוחות מתוכן התיאור המיוחס לו, או מהיות כוונה או העדרה להפחית בערכו.

אנשים, בין היתר, נבדלים אחד מאחר ברגישותם לפעולה מפחתת מסוג זה, כלומר במידת היותם עליבים.

שיוויון

אין דבר כזה הקצאת משאבים שווה. אין מצב בו כמה פרטים חולקים אותם משאבים. השוני בהקצאת משאבים – יתר או הפחתה – מגוון אינסופית וכולל גם אי-שיוויון מכוון, ושלא, על רקע אישי, ביולוגי, מגדרי, מגזרי, אתני, תרבותי, כישורי, עתי- על ציר זמן, גיאוגרפי- בהתאם למקום…, וגם מקרי.

אין להסיק שהעדר שיוויון מובנה אומר שלחברה שרואה עצמה כמתקדמת אין לשאוף למתן הזדמנות שווה לפרטים. עם זאת, השאיפה לשיוויון הזדמנויות מוחלט, להקצאת משאבים שוייונית מוחלטת, ספק אם תביא לשיוויון הזדמנויות והקצאת משאבים שווה- לא תיצור שיוויון, ואף ניתן להניח שתיצור בעיות אי-שיוויון נוספות על אלה הקיימות. כלומר בחתירה לשיוויון יווצרו אירועי אי-שיוויון נוספים.

קיפוח

תחושת קיפוח היא חיווי סובייקטיבי של פרט שמרגיש נפגע בחלוקת משאבים לעומת פרט אחר שקיבל יותר משאבים. עם זאת, ישנם פרטים עמיתים, שקיבלו אותם משאבים כפרט הרואה עצמו כ’מקופח’, והם אינם רואים עצמם כאלה, שכן, מתייחסים למושג ‘מקופח’ כהחצנת נחיתות, והנצחתה.

מעטים הם המקרים- אם בכלל, של פרטים שחיוו על היותם ‘מקופח’ים, ושינו על ציר זמן לחיווי ‘לא מקופח’ים. גם אם קבלו משאבים בתחומים המשיקים לסוגיות הקיפוח, גם אם פוצו במשאבים שנמנעו מהם, וגם אם זכו לסיוע ותמיכה מנטלית מורלית מעצימה. כך, תחושת ‘קיפוח’ היא ‘איכות אישיותית’, כביטחון, נדיבות, הומור, תבונה, כישור אמנותי או מתמטי. זהו ממד יציב, קבוע, די בלתי ניתן לשינוי והשפעה חיצוניים.

יתירה מזו- המושג קיפוח טומן בחובו, במהותו הוורבלית, גם כוונת מכוון של מי שמונע משאבים מאחר ‘מקופח’, וכן תחושת נחיתות של ה’מקופח’. כלומר לא רק נמנעו ממנו טובין, אלא הוא גם בעמדת הפגנת חולשת פגיעותו המוחצנת.

התכנסות מגזרית

עידן ה’אני’, תום מאת ההמונים, קידוש הפרט והשם הפרטי, ועדיין פרטים רואים עצמם בקונטקסט מגזרי, עסוקים בסוגיות זהות אישית, גאים בהשתייכות, נעלבים בהפחתתה. הפער בין אבסטרקטיות אמורפית של שיוך פרט למגזר יחסית לפרקטיקה ריאלית של ביטויי גאווה או עלבון- מרהיב.

אנשים שואבים אושר כשקבוצת כדורגל מנצחת, גאווה כשספורטאי נוחל ניצחון אישי בתחרות, וביטחון כשמטוס חיל אוויר עושה באז מעורר זקפנות לאומנית מעל מחנה השמדה בפולין.

תרבות

– סט ערכים התנהגותיים, אסתטים, תקשורתיים, המשותפים לקהילה.

פוליטיקלי קורקט

אין תרבות נעלה על אחרת.

פוליטיקלי לא קורקט

אז זהו שיש. תרבות אחת ‘נעלה’ על אחרת כאשר, במובהק, פרטים הנחשפים לממשק בין שתי תרבויות נוטים לאמץ את סט הערכים ההתנהגותיים, אסתטיים ותקשורתיים מאומצים על ידי אנשים מתרבות אחת לאחרת.

במאה העשרים התרבות האמריקאית היוותה אבן לאנשים מתרבויות אחרות ששאפו במובהק לאמץ את ערכיה, ואלה הופצו בכל העולם, והתנהגויות מקומיות התפעפעו לתוך התרבות האמריקאית המאומצת מקומית.

על ציר זמן, בין קהילות של אנשים יש שיחלוף של ערכים תרבותיים, נוצרת סינתזה עם רמת דומיננטיות שונה בין תרבויות שאנשיהן מתממשקים עם ערכיהן.

עוצמה תרבותית

עוצמה תרבותית היא תמהיל של שני וקטורים-

  1. מידת היות ערכיה נתפשים כמקדמים את טובתו הנשאפת של פרט בתרבות מסויימת ביחס לתרבות אלטרנטיבית אליה נחשף,
  2. מידת עוצמת הממסד התרבותי, הסנקציות החברתיות שיכולות להיות מושתות על החורגים מהן, אובדן הטובין שהפרט חושש שיפסיד אם ימיר את ערכיו לסט ערכים של תרבות אחרת.

דרישה להגנה

מגזר, כל מגזר, המבקש הגנה מפני ביקורת על התנהלותו, ערכיו, בשם חולשתו, בעצם מנציח את נחיתותו. פרטים ממגזרים ש’יצאו’ מנחיתותם, הם מי שהתנהלו באופן גלוי, מאפשר שיח, ביקורתיות ובעיקר הומור, על ממשקי המגזר עם הסביבה המקיפה אותו.

עצורזהירות מוקשים: דומיננטיות התרבות האשכנזית בישראל נובעת, טבעית, מהקמת ואיוש יוצאי מזרח אירופה מוקדם יותר את תשתיות ומשרות המדינה, בדגש על מוסדות התרבות ואמצעי התקשורת. עם זאת ניתן להניח שאותם עולים וותיקים וותיקים פחות, עצבו את מסדי התרבות בישראל בסינתזה של תרבות מערב אירופאית-אמריקאית עם ההווי המקומי בשל עיסוקם בתרבות, בדברם על כך, על עצמם, בביקורת, בהומור עצמי, בהגחכת מקור תרבותם המזרח אירופי, במיעוט הגנות.

באופן דומה, סטנדאפיסטים כשלום אסייג, נדב אבוקסיס, שחר חסון ודומיהם, הגשש החיוור, זאב רווח לפניהם, הגחיכו מצבים עדתיים מהם צמחו וזכו להכרה ורווחה אישית, בלא שההגחכה דבקה בהם.

רונית ושלומי אלקבץ ברצינות שוללת בסרטם ‘גט’, מאור זגורי בהומור אמפטי בסדרתו ‘זגורי אימפריה’, ושניהם בפתיחות, העצמה, ביקורתיות, טפלו בייצוגי מגזרים מאפיינים וזכו להערכה.
סייד קשוע, בהומור ורגישות משתלייח בכל הממשקים איתם בא במגע. בכך מדמה עצמו לאינדיבידואל, נוירוטי, עירוני, גנרי, אוניברסלי מנותק מגזרית.
ארנה בנאי, אבנר ברנהיימר, איתן פוקס, גל אוחובסקי, נדב אבוקסיס, אביעד קיסוס ועוד, נרמלו התייחסות להומוסקסואלית, בדברם על ממשקיהם כפרטים מ’מגזר’ מאובחן, בשיח, בפתיחות, בביקורת, הומור ובחוסר בקשת הגנה.

פרטים ממגזרים שאינם זוכים לקבל את חלקם מסך הפעילות החברתית תרבותית, המתבצרים בכמיהתם לחסות הגנה נגד הגחכתם, לביקורת עצמית פומבית של ההקשר בו נמצאים, ייתכן ודנים עצמם ליציאה איטית יותר למרחב הציבורי מזו האפשרית של מי שעשה את זה.

גבולות מגזר שיח

בעידן חותייר פוליטיקלי קורקט, פוחד הקצנה, חושש התססה, ירא ליבוי יצרים, חרותה בתודעה הלאומית תמונת יצחק רבין במדי SS. מידת האחריות שיש לייחס לתמונות אלה, הנישאות על ידי אינדיבדואלים בצמתים, ככרות והפגנות הומי אדם, למעשה הרצח הקונקרטי של האינדיבידואל יגאל עמיר את הפרט יצחק רבין- נדון בהרחבה בעבר ויימשך בעתיד.
עם זאת, לא ניתן לאמוד את השפעתו האמפירית של מיצג הנפת תמונות אלה.

כן ניתן לקבוע בנחרצות, שגם אם יצחק רבין ‘נעלב’ מתמונות אלה [- רבין, ניתן להניח, חש אי נוחות מהתמונות. האם הפחית לעצמו ערך? אולי, בספק רב], יש להדגיש- הוא לא נרצח על ידי התמונות וגם לא על ידי הפרטים שנשאו אותן.

בתקופת ה’יובש’ בארה”ב, עם הטלת ההגבלות על מכירת אלכוהול, הפעילות הבלתי חוקית הקשורות לאלכוהול נסקה כמותית ואלימותית. היה ביקוש לאלכוהול של פרטים נורמטיבים. פעולות העונות על ביקושים אלה הפרו את החוקים שנחקקו ונאכפו כדי למונעם, בהצלחה מועטה שהובילה לביטולם.

כך, ניתן להרחיב ולהשליך על מופרכות הוצאה מהחוק של יחסים הומוסקסואליים, איסור קבלת תשלום על מין – מנעד הטובין תמורת מין הוא כה נרחב שהיכולת להציב גבול- בעייתית, איסור הפלות, הימורים, ניתנים למניעה? יש הגורסים שאף חומות וגדרות מוחשיים לא מונעים מעבר של אנשים ופעפוע של תרבויות.

כך, הנטייה, ההתניה לקרוא להתבטאות עויינת כ’אלימות/ תוקפנות מילולית’, ניסיונות למניעתה מופרכים, בלתי ניתנים ליישום ואכיפה. פעולות מנע מעודדים ביטוי מוגבר ומועצם בעילום שם במרחבי רשתות חברתיות, ובעצם מועצמים בשל היותם נתפשים כרדיקליים וככחתרניים, גם אם האינדיבידואל אליו מוכוונים תכנים שאינם לרוחו, מרגיש מותקף, מושפל, נחות ומופחת ערך, מבקש את ההגנה האישית והמגזרית. ובכל זאת- יש לזכור, עם כל אי-הנעימות שחש, אובייקטיבית, פיזית לא הותקף.

פרטים החשים אי-נוחות בשל זיהוי באחרים כמפחיתים בערכם, השואבים לגיטימציה, סופחים אנרגיה וכוח בהזדהותם עם מגזר מונחת, גם לא מקבלים את מבוקשם להערכה, וגם מנציחים את נחיתותם.

נ.ב.,

תופעות של אי-נוחות פרטים מביטויים מופני מגזר, התכנסויות מגזריות הן בבחינת ‘אנושיות’, ‘רווחות’, ‘נורמטיביות’, ‘מקובלות’. במקרים רבים כוח היחד נתפש ככוח נאצל, עיסוק בזהות פרט-קולקטיב נחשבת התעלות אינטלקטואלית על פרקטיקת השרדותית נמוכה.
לא כותב כשוחט פרות משרת מציאות, ולא כרפתן ממנחם ומטפייח הממליץ על שינוי.
ממלמל כפרה טמאה, חסרת אמונה ונטולת אינטליגנציה רגשית, הצופה מהטריבונה הווירטואלית על המצב ברפת של השכיין.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share