השתכרתי

משך קריאה כ־ 2 דקות

שלוש פעמים

לראשונה

1972, בבת מצווה של בת כיתתי רויטל מנחם, בן 12.

יואב מתתיהו, כבר אז היה נשמה, שאני זוכר שתמך בי בשכרותי, הזכיר במפגש כיתתי ב- 2021 שאמרתי לו ש’לעולם זה לא יקרה לי שוב’.
ולא שאני מערער על כך, זכרוני, שמזה שנים יחד עם אלמנטים נוספים לבריאותי כבר לא משהו, לא מאשר את אמירתי זו, אבל בהחלט מסתדר איתה.
עם זאת, האתוס המנחה נמצא שם, אין לי הערכה לאחרים משתכרים, מחליא את עצמי אם קורה, יקרה לי.

ואז

כ-35 שנה אחרי, בערב עם חבריי החולונים אצל רוני ארביב, אלי מנו השקה אותנו בסוג של אילוץ חברתי, יותר מכפי יכולתי. נהגתי הבייתה. אין השלכות ותוצרים נוספים על אלה שרושם לעצמי – ‘פיחס, לא מתאים, לא כייף, לא מצחיק. לא נכון לי’.

פעם אחרונה

ב- 2010, עם ברק גזית ולובה לוגובינה במוסקבה, Шинок, מסעדה אוקראינית מופרכת, ניתן לצפות באתר, קומה שנייה משקיפה מסביב על שחזור כפר אוקראיני על חיות הבית ואיכרות מבוגרות מטפלות בהן. בהתאם למיתוס של שותים עד מעבר ליכולת השקו אותנו.
למחרת חשתי שעברנו פיגוע.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: