אני יודע מה מצפה לי

משך הקריאה: 4 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אופטימיות או פסימיות?

נעורים – לחוות משהו בפעם הראשונה.
זיקנה – בפעם האחרונה.

אם לא נהנה למה נשאר?

נזכר באלון מרמות מנשה, או שהיה זה מעלה אפרים.

1985, דרום אמריקה, הטיול הראשון והחשוב. “6 דולר עד לכאן” המוצ’ילרים היו אומרים ומחווים עם היד בתנועת כף־יד לרוחב מצח. בתרגום, חיים ומטיילים בשבעה שמונה דולר ליום. אני עליתי לעצמי יותר משלושה עשר, ולא שאכלתי או ישנתי במקומות שונים מהם. אני חוגג היום את הֲבָנתי אז, שהפנמתי את תפישות אבי, שהכסף שמוציא בהווה של בן 24-5, הוא לא רלוונטי, בטל בששים ליטראלי, לתקציבי חיים, ביחס לחוויות שחווה בהווה כלשהו שילוו אותי בהמשך. לכן הייתי בגלפגוס – שבועיים שם שקולים לחדשיים טיול, שכרתי מטוס מעל נאסקה לצפייה ממעוף מטוס בציורי הקרקע מטורפים, ארגנתי ג’יפ ומדריך ללגונה קולורדה לראות ימה תכולה מתחלפת לאדומה, רכשתי כשני תריסרי פלדה (ברבים), אופייניות לכפרים שונים, טעות אגב, שעד היום מכונסות בשק מצחין חסרות שימוש, ייעוד או אור יום, וכיוצא באלה הוצאת.

היו קיבוצניקים – למעשה רובם המכריע של המטיילים, שהפליאו לחיות בחמישה וארבעה דולראת. ‘מתכלבים’ קראו להם. איתי, להלן ץ’, ממעלה ספתא, אולי מגבעת דודה, היה מבאר באוחזו בתפריט, ש’כמה שהמספר מימין לשם המנה נמוך יותר כך היא טובה יותר’.

השיא, מבחינתי, היה אלון. הוא שרד בפחות מ- 4 ליום. חודשים.
אני, שהתפעלתי מהיכולת שאלתי אותו, “אלון, תגיד תגיד, איך אתה עושה את זה, זה שווה את זה?”

אלון ענה – “צ’מע, בקיבוץ אני בלול. אני יודע לאן אני חוזר. תן למשוך בחוץ כמה שאני יכול. התרנגולות יחכו לי.”

בשונה מאלון, אינני מתייחס לאלטרנטיבה, אלא למהות:
אני מבין שאפריקה, במתכונת זו,
זו הפעם האחרונה. לא יהיו עוד כאלה –
תביא למשוך.

ולמה הם מחזיקים אותי?

אני רחוק מלהיות מושלם להם.
יכול להיות, סביר מאד, שהם מאוכזבים מרמת ההקפדה על פרטים – אינני נמצא היכן שהיו רוצים, הרקע הטכני שלי לא מספק, אין לי ניסיון בפרוייקטים, מכך שאינני קשוח מספיק עם סביבתי, על כך שמרבה לטעות.
כלומר בתחום התְכָנִי של העיסוק אני 0.7 של מה שהם רוצים.
הם רואים שאני בא מטוב. מנסה, משתדל, לוקח הכל עלי, לא נמנע מדבר, לא מפיל על אחר, בעולם של משאבים מוגבלים הם רואים שאני צורך מעט, ומוכן לתת הרבה, מצד אחד,
ומצד שני מציק להם (מאד) בתחום הערכי – הם אוהבים את זה, אם זה במינון הנכון. שגם אותו אני מפר לא פעם, במודע, ובעיקר שלא.
ועם זאת זה צוללת פה.
ממד ההתערות מאד חשוב.
הם בולעים אינסטינקטיבית את חסרונותיי, חוששים מחסרונות האלטרנטיבה.
חוץ מזה, ישנו אותו ממד רך, שהזכרתי אותו כמה וכמה פעמים, ידידי הנערץ, חבר נוסף צורך אותו, רוב האנשים לא מודעים לו:
הם רוצים אנשים שנתפשים כאיכותיים במחיצתם. מחמיא להם. נותן להם להרגיש איכותיים.
זה כמובן לא בכל מחיר או תנאי,
ובהינתן משבר, פאשלה מאז’ורית,
זה נשכח, או סתם לא נחשב,
אבל קיים. בינתיים.

Share

One thought on “אני יודע מה מצפה לי”

הערות? אשמח לתגובתך

Share