ירון לונדון: הערבים פראי אדם

הערכת משך קריאה כ- 5 דקות

גאולה ולונדון


אני צופה בעת כתיבת הפוסט אדוק בתוכניות ‘גאולה ולונדון‘.

הקדמה

את ירון לונדון אני כמעט מעריץ. את סט יכולותיו. סט היכולות עושות לי את זה, במיוחד, כשהייתי רוצה להיות בעליהן, ולדעת ש’אני לא שם’: רהיטות, שפתיות, חדות, עומק, יצירתיות, פעילות תקשורתית מולטי מדיה, כתיבה ויכולת טיפול בטקסטים באשר הם, בקריאת חומר מודפס, שאני מאתר שיש לו. גם הזיכרון שלי, ההולך ונחלש, הרץ ונקלש, רחוק מלאצור את מה שהוא זוכר. יכולת הפניה לזיכרון, דליית המידע, קישורו לסוגיה על הפרק, מרשימה אותי. מאד.

קיצור, אם אני צריך לבחור בינו לבין הקונקורנט להערצתי – מג’יק ג’ונסון, מה להיות לכשאהיה גדול –

  • עד גיל 20 לונדון.
  • 20 עד 32, מג’יק, בנוק אוט.
  • 32 ואילך לונדון, בנקודות.

הרעש שהעלה עם ה’ערבים הם פראי אדם’ העלה כמה נקודות:

הערבים הם פראי אדם

זו אמירתו של לונדון. ככזו, ראויה להיאמר. אם תגובה זו אינה עומדת בכללי התקינות הפוליטית fuck the takinut politit.

כמאפיין תרבותי, התרבות הישראלית עברית רעשנית, היפנית מסוגרת, אמריקאית צרכנית, גרמנים חסרי הומור, בריטית אנדרסטייטמנט, הרוסית נוקשה, התרבות הערבית, להבנתי, כתמהיל כולל, מחצינה ‘אלימות נורמטיבית‘ יותר מתרבויות אחרות, וככזו – היא אלימה. אין הדבר אומר, לא ניתן להסיק, שכל הערבים הם ‘אלימים’, גם בסטנדרטים של בריטים מנומסים.

גדעון לוי: ישראל רצחנית פי 18

לגדעון לוי שורף עניין העוולות שישראל עושה בפלסטינים.

במידה פחותה, בתחושת אי־נוחות, גם אם מופחתת משלו, במידה רבה הרבה פחות של ידע ומעורבות רגשית גם אני חש כך.

אני לא נמנע מהמחשבה שהתייחסותו של לוי, מיתוג עצמו לנושא, אינם מקצינים את ענייניות התבטאויותיו. ובכל כמובן אני מעיד על עצמי, לא עליו.

תפסתי לה בשד ואמרתי…

אינני יודע אם הסיפור אמיתי,
ואם יש בו מין המציאות, לא הייתי נשבע שכך אירע,
ובכל מקרה לא מצאתי בו מין.

זהו סיפור, כאילו תוסס, לח, שבא להעביר נקודה ולהיות מעניין בשל חפינת הסיפור שד.

הפער בין מהות ה’סיפור’ לבין לאן שלקחו אותו – כל מי שלקח, לאן שלקח, בעיקר מעיד על הלוקחים, לא על לונדון, על הסיפור, על האליגוריה או על השד שהוחפץ.

גאולה ולונדון

גאולה ולונדון

הצמד, גאולה סער אבן וירון לונדון הם צמד, לטעמי, לא מוצלח; תרומתה של אבן מִתמצתת בקלסיקה של הזבוב המסייג את הפיל התכני:

אצל גאולה אבן, מתבטא בקונקרטיזציה מולקולרית, בעיקר בסיוג שאלת לונדון או בתשובת העונה לשאלה בנוסח –
מה שענית הוא לא אפס נקודה משהו ממה שהתכוונת או שאני יכולה לחיות איתו?

במחיצת ירון לונדון, כשהיא נטולת העומק, הרוחב, נעומר – הנפח התרבותי,
תרומתה מצטמצמת לסיוג עוצמת התוכן הניתך על שמרנותה.

הסינתזה ביניהם לא נכונה; השילוב מפחית את יכולת ההתייחסות של לונדון לסוגיה נידונה, שלעתים אף חשובה יותר מהשאלה, ועל פי רוב גם מהמענה. עבורי, התשובה מהווה בכלל פוסט טריגר לשאלת ההתייחסות המקדימה.

בהסתופפות קונסרבטיבית פרקטו קונקרטית כאבן [תרתי משמע], בהחצנתה את התמוגגותה מביטויים מקדמי אג’נדה קונסרבטיבית, גברת אבן סער נמשחת בדוק אינטלקטואלי, לא לה – בואו(!), אינטלקטואלית היא לא – כשאבן סער עצמה, לונדון – לאבחנתי הייתכן שגויה, ואני כצופה, חשים אי-נוחות ממשיחה כוזבת זו.

הייתי מותיר את לונדון עם תוכנית, לבד, ללא קביים תומכים או אבנים בכיסים, ויכול להבין שבאטמוספרה הקונסרבטיבית השורה כיום – לא יקרה.

לי, חבל

Share

הערות? אשמח לתגובתך