מינורי בטאטוּלוגיה הקלילותית

רפאל, מהצבא, ניו יורק ושוב בישראל, חבר וותיק, מהנבונים רחבי הדעת והתודעה שפגשתי. בחיי. באקסטרים. בריבוי מובנים; מוכשר באמת, אינטרדיסציפלינרית, לומד – תמיד – אקדמית, וגם לא, מלמד, מתמלל, מתפתח, בתנועה.
הומור מפותח ומתוחכם בגרסה היהודיסטית אשכנזיסטית מזרח אירופאיסטית מעודכן למילניום השלישי.

עוסק בטיפוח מיומנויות פיזיות מגוונות. יישותו שם. בדיסהרמוניה מהרקע שהגיע- עיר קודש ודת.

לא מתנזר מהנאות הבסיסיות. כלומר, צורך אותן.

מבחינתו המיר את הדת בחילוניות.

לדידי, ההתקשרות עם המיסטיקה, הרבדים הבלתי מוסברים רציונלית, חיפוש יסוד מארגן ברמות הגבוהות/ העמוקות, טבוע בו.

השכלה כלכלית עמוקה וניסיון עסקי אינטנסיבי.

פקחים ממני הרביתי לפגוש.
האיש, ברור לי, גם נבון וגם אינטליגנט ממני.
בשיח שלנו, אני נהנה להכיר בכך.

פוגש אותו. מבחין בטאטו המפאר את החלק הפונה לפְנים כף רגלו. עץ ירקרק מנצנץ.

איזה יופי! אני נלהב, הזדמנות ללמוד מאינטליגנט על הנושא, על הסְמָלות כוונות וכאלה. סוגיות שמרתקות אותי, לא מובנות לי.

שואל אותו. מבקש לדעת, מה הביא אותו לקעקע. אומר לו, שבאמת רוצה להבין, לא בקטע שיפוטי –

• שכן שיפוטיותי, שוללת, אינהרנטית, קיימת, יש האומרים – מדכאה מכבה עד מסרסת, עניין לדיון מאוחר יותר,
• בתבונתו, אולי בקהותי, אינני מאבחן אפולוגטיקה. הוא לא נמצא במחוזות הסתייגות המתגוננת משיפוטיות, כמתקשים להתמודד עם חיווי נגטיבי, החלשים יותר והמיומנים פחות. אינו מסתרס משיפוטיותי הגלוייה, הערכית, נגטיבית.

הוא מספר ששקל להטביע מנדלה. אני לא מכיר את המושג. מסביר לי.

החליט להימנע מכל סממן דתי.

"מניפסטציה של הקלילות"

עונה לי.
הוא שאמרתי- האיש גאון.

אני שואייל, קלילות מה,

• המסר?
• הפלטפורמה?

מבחינתו גם וכן קלילות ההתייחסות לפרמננטיות.

שואל אותו למה דחוף לו לעשות 'מניפסטציה'. איש מחשבה, מלים, למה בחר להצהיר באופן כזה? למי? מה דחוף לו להצהיר? מה הקשר בין קעקוע פרפר של מישהו לבין תחושת חופש?

ברור שהקדיש תשומות ל-מה להטביע, היכן.

מספר לו על עמית עם שם משפחה שלא אהב, שרצה לעברת.
בהתייעצות הצעתי לו 'מואב', ראשי תיבות של שמו הפרטי, שם אשתו האהובה, ושם משפחתו הקודם. אהב את זה.
כשחזר ממשרד הפנים הראה לי עִבְרות שונה מזה שאמר שיאמץ.
לשאלתי הסביר, שבדרך נכנסו לרשת מזון מהיר לשתות משהו, והחליטו שהשם העברי הראשון שייקרא ברמקול אותו יאמצו.

כשהעמית חזר מתאילנד עם גרפיקה גיאומטרית על כתף שמאל, לשאלה איך בחר, ענה, שבפתיחה אקראית של אלבום הדוגמאות.

לא יודע אם הסיפור שכך סופר לי אכן כך קרה במדוייק.
עם זאת, בספרו אותם לי, האיש מבהיר לי שיש בו חתירה אותנטית, מובהקת, חוזרת על עצמה של 'קלילות', אקראיות כערך.

בתקשורת עם אישיותו המורכבת,

• תמיד
• חבוי
• זמנית,
• (לפחות) ממד נוסף אחד,
• שייצא לאור בהמשך:

בתזמון מאוחר, ומפתיע משהו, מעדכן אותי שיש לו טאטו נוסף.
בעודו מצטט את מילות 'אני מאמין' של שאול טשרניחובסקי, בניגון מלעיילי מאובחן, מפשיל את חולצתו ומראה על צידה הימנית של בטנו השרירית את:

כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז.

בשורה הזו, אני מזכיר לעצמי משהו- את האמונה בבני אדם, את התהליך הפנימי
בעשייה זו, אני מסמן לי, לסביבתי, שאני בַּקלילות."

"אבל רפי" אני מחרב, "חוץ מאשר משקלך, אין בך דבר קליל."