קטגוריה: מינורי

הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

למדה אתי ביסודי.
דמות חשובה, משמעותית. אהבתי אותה; לא רומנטית. אהבתי הלא ממומשת מכמירת הלב – מכמירה את לבי שלי, כן? – נתונה לאחרת. הייתה שותפה לפעילותי החברתית בילדותי ול’חברה’ שהקמנו בכיתה שכללה תמהיל משתנה של ילדים.

לא יודע אם ‘נחשב’ ל’נאמנות’, ולא ממש חשוב שמייחס לכך נאמנות לעצמי,
אני מכיר ומוקיר דמויות משמעותיות לי, מציין באזניהן את חשיבותן בחיי. לפעמים זה מעיק לעיתים מעיק.

הוקרתי, הערכתי. ועדיין היום. ‘רכשנו את השפה יחד’.
(– ביטוי שניפק הבנשלי על אינטימיות שפתית, מנטלית, סביבתית, ערכית, חווייתית בגילאים מעצבים.)
[מתי לאחרונה ציינת באוזני אחר, על היות דמות משמעותית לך?]
חדה, עוקצנית. למתחילים.
יש מי שיבחינו בהתגוננות, במבוכה בחרדה שלא תוכחש.

נבונה, מהזן הדיסציפלינרי, כלומר מוכשרת בדיסציפלינות של לימוד.
יותר חשוב, ניחנה ביכולת לבקר עצמה, לדָמות הסתכלות בוחנת מהחוץ פנימה. אני מייחס לה יכולת להכיל מורכבות.
ועם זאת, הכי חשוב – היא באה מטוב. מחמלה.

לימדה אותי כמה דברים משמעותיים, בעיקר בתחומים ה’סוציולוגיים’, שבהם אני מרבה לבחוש.

בצבא מודיעין – הגיעה באיתור ואני באילוץ כמעט מקרי – נפגשנו שוב, לא משמעותית.

בקיץ 2021 נוצר מפגש כתתי שערכו מעצם קיומו. אדוותיו הניבו חידוש קשרים איתה ועם עוד שלוש בנות איתן אני בקשר.

אנחנו בתקשורת; אני משער שהיא מבינה שעל אף חוסר הנעימות שהיא חשה על מה שאני כותב לה,
אני רוחש לה הערכה וחיבה רבים, ואולי גם עמדותיי לא מופרכות לגמרי להבנתה, כלומר לא מסכימה להן, אך לא מפתיעות אותה.

‘התובנות הסוציולוגיות’ שלי הן “חיצים כואבים” לה, התנסחה.

אני באמת שלא מתכוון לפגוע, בטח שלא בה.
ופוגע.
משתף אותה בתפישותיי על סביבת ההתייחסות שלה, על השקפות עולמה, ערכיה.
לתפישתי, אני ‘מאפשר’ לא פוסל שכמותה. אכן, לא מכבד מדגמני תפישות קונסרבטיביות מסורתיות באשר הן, ומתוך כך גם את שלה.
אני מכבד אותה במובן שמדבר אליה כמו אל עצמי – היא נבונה. לא מעדן, לא מתנסח כלפיה כמתנחתת שעלי לחוס על רגשותיה.

מבין לי שהיא תמאס בהמשך בהפחתת הערך שהיא חשה מכיווני.
רק כחתרן בלתי נלאה לתקשורת משמעותית – טקסים, חילופי מילים מתוקות וגיפים לא עושים לי את זה.

חשפתי – הוי האינטימיות – בפני הבנות את העובדה המצערת, שלא לומר ‘מביכה’, שאת מנת החמין הראשונה שלי אכלתי בצבא.
שאני בחסך תרבותי קולינרי בנושא.
הבנות הרחומות, שחוסדות זכר נעורים, התנדבו לפעול למלא את פנכת החסך החמינאי הצבור.

הזמנתי אותה להצטרף לצ’ולענט עם האחרות.
סרבה.
לגיטימי, כמובן. ממש לא חייבת. כמי שחיי החברה שלו חשובים לו מאד, יכול להבין מי ששתמהיל חברתי לא מתאים לו. [מאידך, מי שפונה אלי ברמת כוונה כמו שפניתי אליה להשתתף במפגש, לא נוטה לסרב, ולפחות לא זוכר שסירבתי.]
חבל.

הודעתי על כשלוני למארחת, שפנתה והזמינה אותה.
סירבה בנחישות.
תחת לחץ אמרה ש – ‘אם אצ’ו פצ’ו וסימצ’ו יוזמנו אז תגיע.’
אנשים טובים, כן? רק לא בתמהיל.

הייתי משתף אותה בנכתב, רק חושש שהיא תקבל כעלבון ולא כ’תובנה’ –
‘ציפורה חביבתי” הייתי אומר לה “המצפנים החברתיים שלך משובשים;
היו לא תקינים בילדותנו,
התקלקלו בבגרותך,
והחלידו בזקנתנו.’