מינורי בהוכחה לקיומו של האל, או, בגרידיות

הערכת משך קריאה כ- 3 דקות

התחלתי ללמוד באוניברסיטה.
שומע, שהתאחדות הסטודנטים מפנקת במתנה.

למה? מהכסף של מי?
אני זקן דיִי כדי להבין ש-המתנות הן על חשבוני, ואני הייתי רוכש לעצמי משהו אחר.

שוין.

תופס את עצמי יוצא חצי שעה קודם ללימודים, כדי לקחת את המתנה- לא, לא לשם שום סיבה אחרת.

נכנס בשערי האוניברסיטה, חותר לרחבה של לפני הספריה שם מתקיימות הילולות הפתיחה, נטמע בין הסטודנטים הצעירים והתוססים כמגדלור יבש בים חשוך וגועש.

מאתר את דוכן ההגרלה על חניית רכב במתחם האוניברסיטה, מתלבט בין להירשם להגרלת ‘בוקר’- כל היום חנייה, סיכויים קטנים, לבין ‘אחר הצהריים’- סיכויים משופרים. מחליט להמר על ‘אחר הצהריים’. מנסייח אסטרטגיה שאם אזכה, כשאכנס בבוקר אפעיל לחץ טקטי על השומר. נראה.

הולך למתחם קבלת שוברי המתנה. עומד בתור קצר, מגיע לנציגת השרות, שואל אם כאן מקבלים את המתנה, נענה שכן.
הנציגה אוספת במיומנות שקית נייר, לתוכה מכניסה כתריסר ברושורים וקופונים שלעולם לא אצרוך, מצביעה על אחד אפרפר – ‘זה שובר המתנה, לך לבניין מיצ’ל לקבל את המתנה, שמור עליו’ היא מנחה. ‘מה שווה?’ שואל–>, והיא עונה ‘הסוללה לסלולר’.<–

אז אני הולייך. כמה עשרות מטרים מהבניין שם ממוקמים משרדי אגודת הסטודנטים עושה סדר בין הברושורים – לא מוצא את השובר. מחפש, –>מפשפש שנית, ושלישית- נאדה, וכבר הגעתי לאשנב במודיעין. שואל את הנציגה מה הוא השובר בניירת – לא פה, חורצת.<–

מתרגז. חוזר במעלה הגבעה את 200 המטרים לנציגה שנתנה לי את השובר, בדרך ממתג מחשבות בין מה אומר לה לבין לאן מותח את התאווה הירודה, את החמדנות, מבכה את בזבוז הזמן.
חולף בין מאות סטודנטים. 10 מטרים לפני דוכן הנציגה מביט מטה ורואה שובר מפוצ’פץ’, מלוכך שנדרך מסוליות סטודנטים.

מרים אותו, רואה מספר סידורי- לא יודע טם משוייך אלי, ופונה למורד משרדי התאחדות הסטודנטים.
בדרך רואה שיש לבחור בין תיק גב, תיק גב למחשב, בקבוק מים ספורטיבי וסוללה.

בבניין מיצ’ל, אוסף את הסוללה ותוהה האם צריך הוכחה נוספת לקיומו.

Share

הערות? אשמח לתגובתך