מינורי בשפם

משך קריאה כ־ 10 דקות

למה להציק? למען השם

בהמשך לתקלה טכנית בבניין, נכנס למשרדנו מבוגר מאיתנו בכמה שנים; כיפה סרוגה גדולה, בלורית לבנה מקלישה, פנים מחורצות צרובות שמש, שפם לבן מהוקצע, חולצת משבצות בורדו כחול, מכנסיים מהוהות בצבע חציל דהוי, וסנדלי שורש חושפי בהונות עליזות.

לאחר שדנו בסיבה בגינה הגיע, השתלט עלי הדחף לפצ’פץ’ לו ב־being – אני מציק למחייתי לא לפרנסתי – אני שואל “תגיד תגיד, איפה אתה גר?”

אחרי לעלוע קצר לישירות שלא חזה אותה מגיעה – הוא טרם, תיכף יקרה, נחשף לחודרנות – נקב בשם אחד מיישובי ההארד קור ליד יצהר, בית השחי של שֶכם.

קריאה על אחריותך

ההתפתחות האנושית נעה על ציר זמן מהתכנסות הזדהותית לכיוון השלת סממנים ציביוניים, כחלק מצבירת ידע וחתירה לרציונליות.

פיזיקלית ⇐ אנטרופיה.

אנושית תודעתית, מארגון להתבדרות; האנושות, כשרידה וכהתפתחות, מימשה פרקטיקה אבולוציונית של שרירות, אמוניות שאיפה להתכנסות הזדהותית והחלת צביון קהילתי. על ציר זמן מואץ באופן הולך ומתבדר.

לאורך התפתחותה, בהווה מתמיד, פרטים מסירים ביטויים משותפים כְּאֶלה – עניין של פרקטיקה ונוחות אישית, במאבק כוחות מתמיד עם הקהילה האופפת. סינתזה של פרטים עם ערכים ורצונות מגוונים מול פרטים אחרים וקהילות שלמנהיגיהן עניין בשימור צביון.

תהליך החתירה לרציונליות, לחופש הפרט, לאינדיבידואליות מיטיבה רמת חיים, מתעצם ומואץ.

פרטים, ברובם המכריע, שומרים אינסטינקט שמרני, על מידת אמוניות אופיינית יציבה במהלך חייהם. עם זאת, על ציר זמן, מדור לדור, האנושות משילה אמוניות ואינסטרומנטים של צביון.

טבען של מסורות להפרם. בהתחככותן עם גירויים סביבתיים הן מיטשטשות בהתממשקותן עם גירויים סביבתיים (– ‘סינתוז’).

התהליך מתרחש בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

וכן, עם (רוב) התמוססות מסורות, בשוליהן תנוץ ותלבלב אידאה רומנטית רדיקלית, של שמרנים היונקים מהורתה הרעיונית עם קומץ שמרנים רדיקלים שדחוף להם שימורה, רווים מכך ערך. ד”ש לדיאלקטיקה ההגליאנית.

התהליך, כמו הפיזיקה, קורה גם אם אין תודעה מודעת לו, או אינסטרומנט שמודד אותו.
בשונה מפיזיקה, מכיוון שהתהליך מתרחש בתודעות אנושיות בלתי מסונכרנות הוא אינו יציב, לא ליניארית, נטול רצף וללא סנכרון.

אנחנו יותר רציונליים, צורכים פחות ציביוניות קהילתית ואמוניות מה שהורינו צרכו.
הורינו צרכו פחות שרירות ציביונית מסבתותינו.
ילדינו צורכים פחות מאיתנו,
ונכדינו יחתרו עוד יותר להסרת מסורות וצביון מהוריהם.

ההליך פועם כמגמה גם אם מולקולות סוררות, נעות הפוך

cool

לזרם, כשבשטחיות אבחנותינו, מסתירות לנו את מכלול התופעה.

התנועה ההפוכה לזרם היא במסגרת התכנסות לנורמטיביות קהילתית או בשל טראומה אישית משפיעה.

ר’ בעל ניסיון. מכיר. יודע שזה לא יסתיים כאן, בטח כשאני מעודד מהפגיעה בול. הוא, שכל תשומותיו מכוונות למשימה המשותפת שלנו, תולש את השערות (שנותרו במקומות בהם השמש לא זורחת) על בזבוז הזמן שאני מחולל. ובגישת ה- whataboutism הרווחת – לפגיעה שאני מעולל ברווחת בן־השיח הוא אדיש, הסציופת.

“אז תגיד” אני דוחק באורח “אתה סמוטריץ’?”

ר’ישל’ה, מתעוות, כלומר פוכר את אצבעותיו כשהוא במוד של לחץ.
רפאל – לצערי אינני בטוח בשמו של איש האלוהים – מאשש את הבערך עם ההסתייגות הבלתי נמנעת.
ואני נותן לירחמיאל לסיים את דבריו (כלומר ליצוק רציונל בסנטימנט – אוקסימורון), ואני נמנע מלבטא שיפוטיות – כאילו שחזותי, מהז’אנר האקספרסיבי של הילד הבוכה, יכולה (גם לו הייתי רוצה ומתאמייץ) להסתיר את סלידתי מתפישות עולם אמוניות לאומניות.

אז אני אומר למלכיאל “עד עכשיו פטפטנו. בוא נדבר. אני יכול לשאול אותך שאיילה אישית?” אני מבחין בזיק הסקרנות ניצת, או שסתם מדמיין, מה זה חשוב? ושואל, “תגיד, למה לך שפם?”

לדעתי, ואני בכלל לא משוחד, היה שווה לו להגיע לגילו, לעשות את הדרך ממעלה האל לגוש דן ולו כדי להישאל שאלה כזו, לא?

שבתיאל מפרכס לרגע, ועונה בכנות “לא יודע, לא חשבתי על זה”. וכמקובל במחוזותיו הוא סוטה לסיפורי כהנים ש’רק הם גלחו את הכל ו…’

“עזובת’ך מכוהנים” אני קוטע ועולה להצקה “מה זה ‘לא יודע’?” נועץ ומסובב “הרי בחרת. התכוונת, זה לא מקרה, אני מבחין בהשקעה, בגיזום בטיפוח.”

“כן” התנאה “היום יישרתי.”
נפרדנו. ר’ גוער בי שאני משחית זמן, מציק.
ואני מתגונן, שאני מלטייף להם ת’being, אולי עם מגהץ חלוד, מלובן, משוח גריז רותייח זְרוי רסיסי זכוכית, אבל עדיין, עוסק ‘בהם’. בגדול, אנשים רוצים שיחפרו להם. בטוב כמובן. נהנים מזה. כולנו.
והוא, ר’ דנן, מטיח בי שאני מטפל בעצמי תוך פגיעה באחרים.
חלוש אופי שכמוני, נטול חוט שדרה שאני, מתפשר ש’אני מגרד לעצמי באמצעות גירוי אחרים.’
ר’ מחקה אותי בלעג וקורא “שאיילות פתוחות! אתה צועק עלי לשאול שאלות משמעותיות פתוחות ואתה שואל אותו אם הצביע סמוטריץ’? למה כל כך ישיר?”
אני מכביר מלל תשובה, ור’ כמובן לא משתכנע,
ואני יודע, או לפחות חושד, שהוא צוחק גם אם יעדיף לגדל שפם על האשך ולגלייח את השני במריטות שעווה רותחת מאשר להודות שצְחוקים.

ו-רצה השם, אוזניאל חזר אלינו בדיוק למחרת – כלומר היום, עם עדכונים, ש’הבניין…’

“מחמדהאל” אני פונה אליו “עשית שיעורי־בית?”
ר’ נותן לי את הלוק, הוא כבר מכיר ויודע. ושבע. משלב אצבעות בתנוחת טרום פכירה.

אני נוקט בפעולת הסחה: “תגיד, כמה ילדים יש לך?” “ארבעה” ענה, ואז, ללא הקדמות נוספות חודר – “וכמה נטשו את הדת?” “שניים.”

וכאן נותן חזיתית, בין העיניים, כלומר בין החוטם לפה – “ובאשר לשיעורי הבית, ביררת למה שפם?”

“כן” עונה ירצהאל “שאלתי את אשתי.”
אני יחד עם השי לחג שלא אקבל, מגיע לי שכר מצווה, לא? אני משער ש, (בוא, נודה – אני בודה את ההתרחשות) מתנחאל חזר לביתו בגבעת השכינה, פתח את דלת הקרוואן – אני חותך ת’עיין, זו שעוד רואה משהו, לא העצלה המנחשת, אם גר 40 שנה בקרוואן – ורעייתו, נניח שפרה – במלרע – החסודה נוגעת לעצמה בשביס ושואיילת, ‘מאמי’ או המקבילה החרד”לית, ‘איך היה לך בעבודה?’ וחוסנהאל משיב ‘אפרסק בצפיחית שלי’ או המקבילה ל’מתוקתי’ המקובלת בפלך, מסתער כמוצא שלל רב על ההזדמנות לשוחח שיח שונה ‘היה שווה להגיע למרכז. נשאלתי ‘למה לי שפם?’. יש לך, למען השם, רעיון?’ עד כאן הבדיה.
“דברנו על זה, אשתי ואני, והגענו למסקנה” ענה לי בנחרצות “שאין ‘למה’, זה ככה. מהתחלה.”

ואני נותרתי תוהה, מילא אשתו אוהבת את הדגדוג,
אבל מההתחלה? של מה? ככה חזונהאל יצא מאימו? עם שפם?

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: