אלקלעי, שבת אחר צהריים קייצית נעימה. הקפה כמעט ריק, אני על המחשב.
שומע גברת בערך בגילי, שני שולחנות באלכסון מפתחת שיח עם גברת שולחן אחד ישר, בגיל אימהותנו, ששחררה את הפיליפינית.
זו באלכסון כמהה לשיח – לא שמעה על גרפיקה מרצדת סמי אנונימית – מספרת, שאחרי שנים רבות בפלורידה, חזרה לישראל אותה עזבה כילדה, בעקבות ילדיה.
עברית מלאה של מי שעיקר שנותיה חייתה בחוץ עם קשר אינטנסיבי רציף לעברית.
מתפעלת מתל-אביב, שמעידה על עצמה שאינה מכירה. מפלורידה. ובפרבר שינה.
אני משולב בשיחה, שואל 'היכן בפלורידה', נשאל מה אני מכיר, את פורט לאודרדייל שם למדתי טיסה, עשר שנים אחרי מחריבי התאומים. שכונת מגוריה, החזיקו ססנה 172 באקזקיוטיב אירפורט.
מתנשא שאני, מבהיר שחייתי בניו יורק, ואם כבר לבקר, אז בוסטון או סאן פרנסיסקו עושים לי את זה, לא מותנה אל. איי. או פלורידה.
היא כמובן מבינה את ההתנשאות, ו- "… כן, אין הייטק בפלורידה",
"ולא מי יודע מה השכלה" אני מוסיף,
"ובכל מקום יש ישראלים ש…" היא מבדלת.
אז אני משרטט את קו פרשת המים "הצבעת טראמפ?" שואל, "תראה" היא אומרת, לא צריכה להמשיך "הוא משוגע, אבל אם הילארי קלינטון הייתה נבחרת זה היה הסוף של אמריקה."
אני שכבר חוויתי כמה (ח"י תריסרי) שיחות כאלה בעבר, נוקט בגישה של 'לא נכנס לויכוח, וכן מחצין בוז, מסיט את הנושא. היא שואלת מה עשיתי בפלורידה לאחרונה, 'סיבוב בין לקוחות על אופנוע.' השווצתי.
היא אומרת שהייתה לה חבורה, במלעיל, שהיו נפגשים בשבתות בבוקר, כשעיקר הזמן היא, צוחקת, היה על ארגון סדר הרכיבה ממסעדת ארוחת הבוקר לרכיבה למסעדת ארוחת הצהריים.
הייתי שואל אם היו אלה אותן שתי מסעדות, אך גם למתנשא כמוני יש תקרה. אז הסתפקתי בשאלה המתבקשת לאור קו פרשת המים ששורטט קודם, "Harely Davidson?"
כן, היא מאשררת, ומראה לי הארלי מפלצתי.
