מינורי בתיק מלחמה

הערכת משך קריאה: 4 דקות, בערך 🙂

בחי אלוהיי, כך זה היה

לעיתים קרובות (מדיי) אני מקנן בפרלמנט בוקר בכת'ריליבק'ה. בין היושבים כמה אודים מוצלים, חצילים מאודים מבית קפה מיתולוגי שנפח את נשמותיו. רובנו ככולנו ישבני בתי קפה, שלא לומר בטלנים נטולי עבודה ומעש, ונחלקים לשניים בכל האמור לתהילה – מי שתהילתם מאחוריהם, והיתר שאִכזֶבה, איחרה, בוששה וככל הנראה כבר לא תגיע. בשונה ממני, להם לפחות יש 'תהצדקה – הם מעבר לגיל התעסוקה.

קיצור, ביום הארבעה עשר למלחמה (השניה) עם איראן, אחד המתוקים, אמן באמת חמוד ויש גם ערך ויקיפדיה עליו, מגיע כהרגלו לא רק באיחור אלא הפעם גם עם תיק גב. פיניתי לו מקום, ישב, קם והותיר את המוצ'ילה תלויה על מסעד מושבו.

הינוקא שלנו רכן לעברי באינטימיות ושיתף, ספק מכבודי – להכניס אותי לעניינים – ספק להלשין, ובכל מקרה בלחש – "זה תיק המלחמה שלו."

אוה, here’s something to chew on, התעוררה בי הציפורן החודרנית־לעומתית. זקפתי אצבע שואלת כלפי הנסיך, וכשנִכסתי את תשומת ליבו חיויתי על הפוזמק הסינתטי ותמהתי באי-אמון אותנטי – "האם זה תיק מלחמה?"

"מה, אתה לא יודע!" גער בי בשאלה עם סימן קריאה "בטח! לא היית כשדברתי על זה?" נטל את התיק, פרם את רוכסניו והחל לפרט את תכולתו ותכליתה.

הארטיסט התנאה בתרמיל הממותג אותו רכשו נכדיו, ושלה ממנו מספר יחידות זיכרון אלגנטיות שמכילות את קורפוס פעילותו התרבותית. לבירוריי הכביר, שאמנם קיימים העתקים במחשב בביתו וכן גיבוי ענני, אבל הוא "לא באמת סומך עליהם" ולכן נושא את הדאטה, אוצר כסף מזומן ונוצר את הדרכונים בתרמיל. א-קְלָיינֶע פּויטֶאקֶע, כמו שאמי הייתה אומרת.

"ו-לְמָה כל זה?" הקשיתי. הטאלנט גער בי שאינני מבין או שלא מודע לעוצם הצרה הרוגשת לפתחינו, ושֶבְּעֶת צורך הוא ייחלץ מכאן.

"איך?" נברתי בפרטי תוכניתו בניסיון להפוך את האסטרטגיה התיאורטית לטקטיקה אופרטיבית.
בעת צורך, ביאר באורך רוח, הוא ובת זוגו יגיעו למרינה – פאק. לא ביררתי איזו, הרצליה? אשדוד? תל אביב? – וימלטו דרך הים. לקפריסין.

האינטגרטור בינינו, הבחין בארשת התימהון הנסוכה על פני. הוא מתגולל עלי שהתגוננתי בעת אזעקות באמצעות המשך התנהלותי ביום ובכיסוי ראשי בסדין תוך סיבוב לצד השני בלילה. מבחינתו, זו כאילו הפגנת אומץ, ולמעשה פחדנות. עד היום לא קבלתי הסבר לתמרוניזציה הדיאלקטית הזו. ואני מציק ולוחץ בנחישות של מי שהשלים שלעולם לא אקבל ת'הסבר.
אני מ'כפת לי להעיק? בשביל מה יש פרלמנטרים? חבריי הוותיקים הולכים וכלים, רצים, נמוגים ומתמעטים, אז נציק לחדשים. ובכלל, לעיתים שאיילה חשובה מתשובתה.

המבוגר בפורום חגג לא מזמן שמונימושתיים, חד מבן שמונה־עשרה וסלף־סנטרד מבן שנתיים, שימש כמרצה למתמטיקה, לא סתם – בליגת הקיסוס! הוא חרץ, שסטטיסטית הסיכוי להיפגע מטיל נמוכה עד שואפת לאפס, ועם זאת ההתנהלות הנכונה היא להתגונן (בדיוק כמו, באופן ובמידה שהוא, הסוציופת עם הסטאף ההודי המתרחב שאיתו, מתמגן).

ניכר שהאמן באלמנט שלו, נהנה מהשואו. מיודענו שלף בחדווה עטיפה קטנה שנראתה כמכילה גאדג'ט אלקטרוני יקר־ערך עטוף, ושאל "מה זה?"

לנוכח בורותי הפרפורמר הסיר את המעטה, מטריה מיניאטורית נגלתה. האינסטרומנט נוגד הגשם, הסביר, נפתח לשלושה(!) מִפְרקים (לא לשניים, אם תהית.)

לאחר מיצוי ההתפעלות מהמטריה גיבורנו פער לרווחה את התיק, נבר מעט וליקט מתחתיתו טרנזיסטור. ממדי מקלט הרדיו הזכירו לבומר שאני את מלחמת ששת הימים, רק בלי ארומה משכרת של כיסוי העור וללא האוזניה הלבנה הבלתי נמנעת שהצהיבה מתחיבות לחורי־אוזן זרים. הוא המליץ בחום להיכנס, עכשיו וכעת, לחנות לידינו ולרכוש אחד – "למקומות ללא כיסוי סלולרי" הסביר.

בהסבריו עטה את חיוכו המקסים כך ש(לי) לא ברור להאם ולמה הוא מודע.

"תגיד" פעיתי "בספינת חילוץ, יש לכם קרם הגנה?"
"אצל רינה" חיווה כלפי בת זוגו, האומֶנֶת החומלת.

לאחר עוד בירורים כהנא וכהנא בהם התגלה שאין באמתחתו מצת או גפרורים ושיש להצטייד גם בפנס, כיוונתי ל- cut הסצנה: "ותגידתגיד, לאור ההתכוננות המרשימה הזו, מה אתה מעדיף, שתִצָרֶך לתרמיל כהצדקה לקיומו, או שתצא פראייר על עמל שווא ושלא יקרה דבר?"

ענה. רק שחרבן מסיבות שאני, עדיין אינני בטוח מה תכלית התיק, על מה הוא מגן.

מאז, מבוקר יום ששי עד עתה, אני מתלבט האם לחטוף רגשי אשם או ללקות בנחיתות, איך אלה יודעים לדאוג. לעצמם.
אז הרמתי תרומה להתכוננותו והענקתי לו מצת־שלוש־שקל. שלא יחסר.