הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
1984, נסעתי לארה”ב, לא ידעתי לכמה זמן. החזון היה אמריקה- ניו יורק, אחותי, לימוד טיסה, דרום אמריקה חיים בארה”ב- לא בהכרח בסדר הזה או בסדר בכלל.
גיסתי המצוינת השאילה לי את תרמיל המוטות, כך קראנו אז לקונספט המהפכני של תרמיל הגב ששמר על יציבות ומבנה התרמיל באמצעות מוטות חיצוניים.
התרמיל, תוצרת Karrimor, מהדגם שבתמונה, רק באדום ראה עולם עוד לפני שימושו אצל גיסתי, ומניח שהמשיך אחרי שחזר אליה, הכיל כ- 50 ליטר, 2/3 מהקיבולת המקובלת בפריג’ידרים העכשוויים.
ניו יורק-סבלות-סאן פרנסיסקו-ניו יורק, לא פתרתי את בעיית אשרת השהייה, עבודה, דיור, החלטתי לטפל בזה בחו”ל. 15/1/1985, הגעתי לריו דה ז’ניירו, לבד.
זוכייר, חש, את אושר הטיסה, הנחיתה, הלחות עם הריח המתוק של הדלק האורגני, הנסיעה באוטובוס משדה התעופה למרכז העיר בלי לדעת לאן, רק שב- Catete נמצאים עוד ישראלים.
הישראלי הראשון שפגשתי התפלא שלא ידעתי מה זה Rock In Rio, ושלא הגעתי לאירוע, ועוד יותר שלא הייתי מיודע לקיומו. אז קבענו ללכת.
מצאתי חדר מעופש במאורה בסמטאת Rua Santo Amaro, שירותים במסדרון, והפטנט הזה שמחמם את המים במתקן חשמל מעל הדוש – עד היום בתאילנד, יותר טוב מהפטנט של חימום דלי מים בכף חשמלית- אלמנט הם קוראים לזה בהודו, או כלל ללא מים חמים – בחדר ליד הישראלי, ומהצד השני בנות צעירות ממני ‘יפהפיות שובבות,ידידותיות, קלות דעת’, שלא הבנתי את להגן, ובהמשך השכלתי שהן עובדות במועדוני הלילה ה’בויצ’ה’ שבקופה קבנה, ופורשות מהמקומות היוקרתיים בגיל 20 בשל חוסר התאמה למקום העבודה- מבוגרות מדיי.
באתי לחודש. בעצם להוציא ויזה חזרה לארה”ב.
התפתח להיות הטיול הראשון והכי חשוב שעשיתי. דחוס. מפוצץ בחוויות.
התנהלות הציוד הייתה מוצ’ילה גדולה מאחור, ומוצ’ילה קטנה עם הנססיטיז המיידיים ובעלי הערך מלפנים, כסף בחגורת כסף.
לאחר כמה שבועות של הבנת קונספט הטיול, כולל הטיפול בציוד, הסיפורים על גניבות, סחיבות ושודים, הבנתי שצריך הערכות מחדש על שמירת הטובין.
את שטרות הכסף המזומן גלגלתי ותחבתי לטיובות מניילון שהלחמתי מדפי בבית דפוס מקומי, אותן הטמנתי בצינור הבד החלול, שמסתבר שיש לכל מכנסיים היכן שממוקמות ,חיצונית, לולאות החגורה.
בברזיל נגנבתי, נשדדתי וכויסתי 4 פעמים, ובשל ההתארגנות הזו- רק בקטנה.
הסתבר, שברחבי היבשת יש מין קטע כזה, שהמקומיים עוברים עם
- טינופת נוזלית,שופכים על המוצי’ילה, או
- עם מאצ’טה, חותכים את התיק,
וזאת במטרה שהמוצ’ילר יסיר את המוצ’ילה הקטנה כדי להוריד את הגדולה, ואז תיחטף הקטנה עם החפצים בעלי הערך.
כאמצעי שמירה והגנה, היו מי שהשיגו שק קפה שהגן גם מפני האבק והטינופת.
השגתי לעצמי שק.
התרומה שלי לטכנולוגיה ההגנתית הייתה שני שקים, הליכה לבית חולים מקומי, קבלה של צילומי רנטגן שנתחבו בין שני השקים. תצלומי הרנטגן – הצלולויד לא התוכן, כן? 🙄 – לא מאפשרים חיתוך סכין.
על משקל כל יום ניתך גשם ברכיבת האופנוע לאלסקה עד שרכשנו חליפות גשם ומאז יבש,
שידור חוזר: כל יום גשם ברכיבה מברלין לז’גד הונגריה, עד רכישת חליפת ההגנה, ומאז יובש,
התרמיל לא נפרץ. גם לא טונף מעבר לאורגניות הלכלוך המקומי במשאיות הובלה בחברת לשלשת תרנגולת וחרא חזירים, אבל למדתי את הפטנט של הרווח בן התרמיל לכיסוי, שם אפשר לאפסן עוד ציוד, ועוד יותר את הרווח של ההתאהבות במוצ’ילריות:
תכנון מקדים מחוץ למקום השהייה בעולם, מעולם לא היה הצד החזק שלי.
התגובתיות המקומית לגירויים, עושה לי את זה, כחלק אינטגרלי מהטיול, בעולם, מאז ומעולם- יותר.
