מכתב לאחיו

הערכת משך קריאה כ- 4 דקות

משה קסלר

אחי,

אני מתייחס לחושך כדימוי מטאפורי לאי־ודאות.

לתפישתי, בחיים יש יותר איזורי אי־ודאות מההפך.
ההבדל הוא בגישה לאותם איזורי אי־ודאות. כולנו פוחדים מהלא נודע.

זאת תכונה טבעית נפוצה בקרב מינים רבים של בעלי חיים, בין השאר גם בקרב בני־אדם. בעוד שיתר בעלי החיים אינם מסוגלים לעבד את תחושותיהם, בני אדם מסוגלים, לכן יש נטיה בקרבנו לתלות את חוסר הוודאות בגורם חיצוני בלתי ניתן לתצפית, הווי אומר, המציאות נשארת חסרת ודאות אך המחשבות מוסטות ממנה לגורם בלתי נודע המספק מענה רגשי נקודתי ובכך מאפשר בריחה מהתמודדות עם הלא נודע.

לעומת זאת אני נמנה עם האסכולה הביקורתית החותרת למחשבה רציונלית. ככזה, אני מעדיף להתעמת עם הלא נודע בלי משככי כאבים רגשיים המצמצמים את גבולות התודעה.

בסופו של דבר, רמת השליטה שיש לאינדיבידואל בקורות חייו היא מזערית. אני טוען שככל שאדם יסתכל על המציאות העירומה בלי להלביש לה סיפורי תכלית ומהות, כך יוכל להגדיל את שליטתו באיזורים הניתנים לכיוונון ויוכל ולהוביל עצמו לתוצאות רצויות וניתנות לתצפית.

לעומתך, אם יורשה לי, שבוחר לתלות את כל הקורה בכוח עליון בעל מטרות נסתרות ולא מובנות, המנסה להעביר אותנו תהליך לא ידוע שבסופו יש אור שגם הוא לא ידוע ולא ניתן לתצפית.

אני מוסיף להתיימר ולתלות את הבדלים אלה במבנה אישיות. זאת אומרת אני לא חושב שניתן לגרום לטיפוס א’ – הביקורתי ומטיל הספק, לשנות את דפוסי החשיבה שלו, ולטיפוס ב – האמוני, לתלות  מבטחו בכוח עליון נעלם. וכן להפך; לא ניתן לשנות את טיפוס ב’ ולגרום לו להתחיל להטיל ספק ולחשוב בצורה ביקורתית.

יש להבין בעניין זה את ההבדל בין סוגי התודעה של טיפוס א’ ו-ב’, אין לי מדגמים להוכיח ועם זאת לדעתי סביר להניח, שרוב האנושות דומה יותר לטיפוס ב’ – האמוני.

היסטורית, התודעה הביקורתית היא תולדה של התודעה המסגרתית האמונית, זאת אומרת, לא יכלה להיווצר מחשבה ביקורתית לולא המבנה החברתי האמוני והמסגרתי, שהלא הביקורת לא יכולה להתקיים ללא נשוא. הזרם הרציונלי הוא בעצם התפתחות של הארגון החברתי הכלל אנושי, ככזה, נהוג לכנותו הזרם הפרוגרסיבי – שהמילה פרוגרס היא ביטוי לתהליך, הווה אומר חותר לשינוי אליו הביקורת מובילה, לעומת טיפוס ב’ המכונה שמרן, הוא מעוניין לשמור על הערכים אותם קיבל במסורת מבלי למתוח עליהם ביקורת ומבלי להיות פתוח לשינויים שהמציאות ובהתאם החברה, עוברות.

לשיטת טיפוס א’ החיים הם אבסורד, אתה נולד לעולם בו אתה צריך לשרוד כדי למות, עבור טיפוס ב’ החיים הם תחנה זמנית לפני האור הלא נודע.

כך שעבורי האיחול לאור שיגיע הוא הסחה מהשינויים שהמציאות עוברת לאשלייה שלא תתרחש,
במקום להתעסק בתחזוק אשליות, אני מעדיף להסתכל לכאוס בלבן של העיניים ולפלס שם איזשהו מתווה סביר לתכנון העתיד.

Share

הערות? אשמח לתגובתך