של מי הקניין?

הקניין המוחשי – שייך לבעליו.
הקניין הרוחני – לא שייך לאיש.

נניח שמצאתי, שאם מערבבים תימין, כינין, ומעט (בלי לחשוף את הכמויות) אוזראעין, כותשים, מייבשים ויוצקים לתוך כמוסה ורדרדה – ניתן לחסן נשים מקורונה. ונניח שדוקטור ממוסד ידוע, מאשר את האפקטיביות, ואף ממליץ למתג אותה כ-Coroventi.

נניח.

ונאמר, שזורן אריף מצא, שאם לוקחים את גלולת  Coroventiשרכש בבית המרקחת, מערבבים לתוכה תנזולת מזגנים, אזי בנוסף לחיסון אנטי-קורונלי יצמח שיער, ירובעו צמיגי בטן ויולבנו שיני גברים. פרופסור מדיציני מוכר מאשר, וגורו שיווקי ממליץ לארוז את התערובת מחדש לגלולה כחולה ולמתג כ- Corocharger.

של מי המרשם? מהן הזכויות עליו? למי התמלוגים? על מי מגוננים? למה? האנושות עוסקת בכך שני מילניה וחצי, ועונה על כך תשובות רהוטות, מנומקות, נחרצות, חוקיות, ורעות.

הגנת ממסד על מחשבות כאמצעי רגולטורי נגד הציבור, היא אבסורד; שממציא ימקסם רווחים מתוצרים בני־קיימא, ושייזהר הוא לחשוף סודותיו. ככה, פשוט.

אבסורדים אנושיים התפתחו מהצדקות ‘נכונות לשעתן’; שילוב הטיות תודעתיות ורבותא כלכלית, משרתות זמנית מקומית בעלי עניין. ונעלמים. כך קרה עם עבדות, איסור הצבעת נשים, איסור הומוסקסואליות, עונש על ניסיון התאבדות, סגר קורונלי, ועוד. כך גם עיגון ההגנה וההצדקה של מונופול מסחרי על זכויות קניין רוחני.

‘קניין’ – משאב, טובין מוחשי, ניתן לבעלות.

‘בעלות’ הכרה של הסביבה בזכותו של גורם מובחן להחליט בלעדית על משאב הנתון לריבונותו.

בבעלות על טובין מוחשי שני מרכיבים: בעלים, וטובין, כשהחברה המקיפה מכירה ביחסים אלה.

בעבר טובין היו מזון ומשקה, תרופות, בני אנוש אחרים, שטח אדמה, כלי ייצור ועבודה, חיות משק, בגדים, תכשיטים תשמישי־דת ומותרות. ‘עשיר’ הוא בעל ריבוי טובין יחסית לסביבתו.

גם כעת, בהתאמות עכשוויות, טובין מוחשיים אלה נתפשים כמושאי רצון לבעלות, עם שתי התפתחויות: בעלות על אדם, בעלות על קניין שאינו מוחשי.

בעלות על אדם, ‘עבדות מסורתית’, אינה חוקית. גם אם יש גורסים ש’עבדות מודרנית’ משגשגת; עובדים משלמים בחירותם הנתבעת מספקי עבודה ושכר, במובן שרוב עתות עובד מודרני משועבדות להישרדות כלכלית.

בעלות על קניין רוחני כטובין שאינו מוחשי הוא תוצר תודעתי, מטפיזי. ככזה, רעיון הוא חסר ערך מוחשי עד כדי כך, שניתן לראות ב’קניין רוחני’ (סוג של) אוקסימורון.

מכתבי מלך עם חותמות, פתוחים, היוו זכיונות בלעדיוּת ששלטון ניפק. Patere, ‘להשאיר פתוח’, בלטינית. מכאן, פטנט.

החיווי ההיסטורי המוקדם ביותר לקניין רוחני מכוון לכ- 500 לפנה”ס. סיבריס, מדינה יוונית, הדוניסטית, בדרום איטליה היום. השתמשו באסלה. ניידת! חקקו הגנה לשנה על ‘שכלול מותרות חדש’, והעברת רווחים לתורם לרווחת כלל, בהשבחת תבשילים ממתכון מומצא.

המאה ה- 16, רבי משה איסרליש, הרמ”א, אסר קניית מהדורה מתחרה לספר משנה תורה לרמב”ם כהגנה על זכויות הרב מאיר קצנלנבוגן, מהר”ם פדובה.

1624, חוקק חוק המונופולים הבריטי, במטרה לפתח את הכלכלה, הגנה על ממציאים מפני גילדות שחישקו את השווקים. החוק היווה סלע מחלוקת בין המחוקקים שעתרו נגדו.

1839, ממשלת צרפת שילמה לדאגר ויורשי נייפס, ממציאי הליך הצילום, כדי להוציאו מחזקתם, ולהנגיש את הטכנולוגיה לכלל.

2013, בית המשפט העליון בארה”ב הכריע, שתיעוד הגנום האנושי, לטובת האנושות, לא יירשם פטנט.

2015, משרד הפטנטים האמריקאי דחה את בקשת אפל לפטנט על מתג עגול בסלולר.

1/5/2020, בעת כתיבת המאמר נעה מנהיים, הארץ, מתייחסת להפרת זכויות יוצרים “מציעים לכם ספר בחינם, לא תיקחו?

פרדוקס הגנה על קניין רוחני: שאיפה לקידום חברה, הן באמצעות הגנה על אידיאה, והן בהסרתה; פיזור טובין לרווחת כלל באמצעות מניעת ביזורו והיפוכו המבטל.

חוקי פטנטים, סימנים מסחריים וזכויות יוצרים נהיים מורכבים יותר. כוונתם נותרת זהה: טיפוח יצירתיות וגיוס הון, כדי לאפשר לממציאים לקצור תוצרי המצאותיהם.

במאות ה-18 וה-19 התפתחה הטכנולוגיה, תכנון רעיונות ומנגנונים מכניים. החל משלהי המאה העשרים, מטשטשת ההבחנה בין תוצר תודעתי למוחשי; קונסטרוקט מציאות רבודה, קונספטים, ידע–בדיה, מציאות–דמיון.

בשונה מקניין מוחשי המסתפק ב- ‘בעלים’ וב’טובין’, בקניין רוחני קיים אלמנט שלישי – הליך טרנספורמציה תפישתית, בו רעיון מופשט הופך ליישות מוחשית, ניתנת לבעלות.

להלן שלוש סיבות לביטול הכרה בקניין רוחני: טובת הכלל, הגנה על חלשים, הימנעות מחדירה למחוזות בעייתיים.

טובה מצרפית

ניתן לצפות, שפרט תבוני ישאף:

  • שלא תהיה עליו מגבלה לצריכת תוצר קניין רוחני של אחרים,
  • שטובין יהיה נגיש ומוזל בשל ריבוי שימוש,
  • שטובין יהיה נתון לשכלולים ולשיפורים,
  • שכדי למקסם את נכסיו, לפרט תהיה בלעדיות על תוצרי נכסיו שלו, גם הרוחניים.

בתמהיל ציפיות אלה, יש להותיר לכוחות השוק לתמחר את התוצר. אם להתערב – להנגיש, לא להגביל, זכויות.

טובת חזק–חלש, היפוך

חלק מ’חירות פרט’, הוא הכרת חברה בזכותו לבעלות קניינית. גו’ן לוק טבע את ‘הזכות הטבעית’ לקניין, כמשאב מוחשי בבעלות פרט. הגנה על ריבונות חלש מפני עושק חזק, לרווחת חלש.

קניין רוחני, מונופול, רגולציה, הוא העצמת יתרון החזק, התאגיד, עם יכולת היצירה וההגנה על תוצרתו, על חלש צורך, לרווחת החזק. ושלא במקרה בחסות חוק.

קניין רוחני מקנה יתרון מובנה לבעליו, שהוא, על־פי רוב, ה’חזק’. כדאי רציונלית, לא רק ‘מוסרית’, לטובת הכלל, להתיר ל’חלש’ לצרוך את הטובין. כך יקודמו הפיתוח והצריכה, והפגיעה ב’חזק’ תהיה מינורית.

Uncharted Areas

בעידן הייצוגים, התפתחה ‘מציאות רבודה’ – כאילו מציאות, קונסטרוקט שפתי מוסיף ממד בין מציאות, שחלוקות הדעות על הגדרתה, לבין לא־מציאות. האנושות נכנסת למחוזות תודעתיים בלתי מוכרים, מבואה לאינטליגנציה מלאכותית.

האנושות תזהר, תפעל, תתעה, תטעה, תמנע, ותתחבט בסוגיות רעיוניות המצריכות בחינת תכנים וכוונות מופשטים. עם ניסיונות נואלים ליישם ‘צדק’ עם טוענים לבעלות על קניין רוחני, ייעשה אי־צדק מובהק עם היתר, כולל חדירה לכוונות ותפישות מטפיזיות של טוענים לקניין רוחני ולצרכניו והאשמתם בהפרת זכויות.

בעלות על קניין רוחני, החלת רגולציה על רעיון מופשט, ובעקבותיה מניעה מוחשית על צריכתו היא עיוות. מוחשי, נוכָח. יש לשאוף לביטולה בשל אי־צדק הטמון בו, ולא יעצור יצירתיות או יזמות.

שאיפת קומיקאי לעגן את הלצותיו בזכויות יוצרים מובנת. חשש שהיעדר הגנה על קניין רוחני ידכא יצירתיות או יוזמה, הוא ביטוי מתגונן של בעל העניין, לא סיבה להותירה.

אי־צדק, בצער וצדק, אינו מהווה מניע מספיק לפעולה. ה’טובה החברתית המצרפית’ עם רציונל נוסח ‘המים הזורמים למקום הנמוך’, raison d’État גלובלי, נוגד הטבה שרירותית, מהווה סיבה לביטול הגנה על קניין רוחני.

בהימצא חיסון מקורונה יש לרוכשו במחיר ששווה בתחשיבי ממציאיו לתתו. כך, מחיר כל המצאה הוא שווי ביטויה המוחשי. אין להגביל איסור על חקר מרכיבי רעיון להבינו, לשפרו ולמוכרו.

השאיפה לביטול קניין רוחני אינה אקט סוציאליסטי משטֶח שונות בין פרטים. לדעתי, מניעת רגולציה רעיונית היא סוציאלית, פותחת הזדמנויות ליוזמות רוכבות על קיימות, צריכה, מיטיבה עם הכלל, לא תדכא יצירה גם אם תפגע בפריבליגיית מעטים.

אני מציע דיון בהסרת הגנה על רעיונות, שיפחית גניבה, פיראטיות שימוש בקניין רוחני, ויאיץ תהליך, שֶיִקרה.

בכל הנכתב כאן ניתן לעשות כל שימוש. אין חובה לשאול רשות, או אפילו ליידע אותי.

 

      Share

      3 thoughts on “של מי הקניין?”

      1. יפה,
        אני מוצא את הפסק של הרמ”א מעניין, ולא מתיישב עם סוגיות תלמודיות הדנות בנושא הקניין. בתלמוד בבלי מסכת גיטין דף י”ג מתקיים דיון לוהט בין האמוראים בקשר לקניית חוב, כהסתעפות לסוגיה זו, פוסקי הלכה רבים דנו בשאלת חלות הקניין – מתי הקניין חל.
        בגדול, ישנן שתי שיטות בנידון, אחת סוברת שקניין יכול לחול רק בשינוי רשות, על זה מסתעף דיון נרחב מתי שינוי הרשות מתבצע: האם כאשר ראובן שילם לשמעון, בפעולת התשלום בוצעה ‘טרזנקציית’ הטובין, או ששמעון נדרש להוציא את הטובין פיזית מרשותו של ראובן על מנת שהקניין יחול.
        בנוסף יש מחלוקת אמוראים האם קניין מן התורה (כידוע התורה היא לא רק אמת מטפיזית, אלא ‘הוראות יצרן’, מסבירות תפעולית את הקיום), או שמא תקנת חכמים – שזה עניין גמיש כמעט כמו הסכם קואליציוני.
        על בסיס זה נפתחת הסתעפות נוספת מה המקום של תקנת חכמים ואיזו משמעות יש לקניין. אם אני זוכר נכון, למעט רבי מאיר, כולם סבורים שלא ניתן למכור דבר שלא בא לעולם, ולכן כולם מסכימים שגם אם ניתן למכור חוב, לא ניתן למכור אותו לאדם שנולד אחרי שהחוב כבר קיים, מכיוון שבעת לקיחת החוב, המלווה לא יכל לקחת בחשבון את האפשרות בה הלווה מוכר את החוב לאדם שעוד לא נולד.
        מכאן מגיעה השאלה, איך ניתן לשייך רעיון, שהבסיס של רעיונות במציאות הוא לא פחות מהאפשרות הרעיונית שהמלווה צריך לקחת בחשבון שהילודה לא תיעצר אחרי אירוע ההלוואה. אם כך מתי הקניין הרוחני בא לעולם?

      השאר תגובה