הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
ב- 22/12/2013, בתכנית עובדה של אילנה דיין, הובא סיפור של ישי הדס, שאימץ נערה אתיופית.
האיש הטוב כרת איתה חוזה- תקבל תמיכה, תשלים לימודיה, תשנה במו ידיה את הגורל שנגזר עליה.
סיפור נפלא.
כשהייתי במוסקבה, במגעיי עם האנשים שם, שמתי לב, שלכל תיאור מציאות מתווכת על ידי אחר, לכל רצון, שיח, יש עוד ממד על זה הגלוי ראשונית לעין.
ייתכן שהממד הנוסף יתגלה בעתיד, ייתכן שלא. ראיתי כל כך הרבה הידן אג’נדה שהפציעה, שפיתחתי בטחון, שהעובדה שאינני רואה את הכוונה הגלויה לא משנה כהוא זה את עצם קיומה, כפי שלא שמעתי את רעש חבטת הקוקוס בחוף לא משנה את העובדה שהוא נפל, ואחרים היו שם לשומעו.
התופעה הייתה מאובחנת לי, נפוצה, ברורה.
קישרתי את קיומה לתרבות שרידה נוקשה, בתנאי ממשל ומזג אוויר קשים.
לצערי, לא הייתה לי את השפה כדי לבחון ביטויים שפתיים של ביטויי המציאות הרבים.
בשהיותיי בעולם שלישי, בדרום אמריקה ובאופן מובהק באפריקה נוכחתי שהמציאות שם כל כך פלואידית, צפה, לא סגורה על עצמה, שהפער בין אמת, לבדיה, למציאות, לרצון, הוא עניין של פרשנות, בלתי ניתנת לאחיזה.
ישי הופתע להתעדכן, שלסופי יש ילד. ושאין לה בעל. אבל כן חבר. שהוא האבא. ושלא היה לה זמן להתחתן.
ישי, אתה מקסים, מלא רצון טוב, ומעשה תואם.
קשה לי להאמין שמה שצולם הוא הוויית המציאות, גם אם ישי הדס לא יתעדכן ברבדיה הנוספים.
