שותות ומשטות ת'אשכנזי
בינואר 1985 ירדתי לדרום אמריקה. טיולים, עשיתי סיבוב נגד כיוון התנועה של הישראלים, נגד השעון; צפון ברזיל, אמזונס, קולומביה, אקוואדור, גלפגוס, בוליביה, א-ביסאלע צ'ילה, א-שטיקאלע צפון ארגנטינה, פראגוואיקאלע כניסה חוזרת לברזיל בספטמבר.
כבר הייתי די מיומן במה קורה ואיך להסתדר. כבר רכשתי, אני יודע…, שני תריסרי מילים בפורטוגזית.
הסתובבתי לי בחוף איפנמה, דרומית לקופקבנה. רכשתי עט bic, הוצאתי מחברת להתרשמויות ומכתבים, התיישבתי על ספסל לכתוב.
מעט אחרי הצטרפה אלי בחורה. יפהפיה מוחלטת. שחורה משחור, עור בוהק, החלה לדבר איתי. אני בן 25, מריה* סביב 20, קשקשנו. הם כל כך חמודים, נהנים מגרינגוס שמנסים לדבר איתם. אין תעוקה.
מריה הזמינה שאבוא לדירה בקופקבנה משהו, בערב. יהיו חברים, הבטיחה, נשתה.
אני כבר הייתי אמור להיות די מיומן כדי שנורות האזהרה ידלקו. ולא.
סביב שבע וחצי עליתי לאוניבוס, כבר לא זוכר האם מספר 570 מקטץ' או 571 יורד לקופקבנה. באוניבוסים בריו עולים מאחור, עוברים בקרסולה את הקופאי, כמו ב-דן בשנות ה- 60.
עברתי לקדמת הרכב, שינסתי את פירורי הכריזמה שגייסתי, ושיסיתי אותם בפורטוגזית בנהג, שהוא פילוטה, יעני טייס, ושהוא יכול לנסוע יותר מהר ועוד יותר מהר. הבחור, כמו ברזילאי מתוק, הראה לי שלא רק שהוא שם גז, הוא הפך את האוניבוס ללימוזינה אישית, שלי ולא עצר בתחנות.
איתרתי את הכתובת, עליתי לדירה, צלצלתי. צעיר ללא חולצה פתח, אמרתי שאני למריה, והורה לי להמתין בחדר האורחים, ההמתנה. סלון זה לא היה.
נזכרתי שברזילאיות מהוגנות יוצאות מבית הוריהן לבית חתניהן, לא מקובל לגור מחוץ לבית. ומה אם ישדדו?
המתנתי וכעבור כמה דקות הצטרפה אלינו מריה. ריחפה בשמלה לבנה שנראתה לי מסצנת חתונה של סרט בוליוודי מהפיפטיז. והיא יפה, באופן שלא ניתן להתדיין על זה בכלל.
מחליפים נישוקי לחי ומריה מורה לצאת.
בכניסה לבית המתינה לנו אנה*. יפהפיה. באמת. לבנה, בהירה, גבוהה ממני בראש. שלוש בסוס במתכונת הברזילאית. פנינו ימינה מריה, אני לשמאלה ואנה מעט מאחור.
מריה שאלה אם אני מכיר בויצ'ה. אישרתי שביקרתי במועדונים שהיו בהם הופעות חיות, בנות 18-20 יפות באופן מובהק. הבנות שהזדקנו, שהגיעו לגיל 20, יוצאות לפנסיה, כלומר, הופכות משחקניות במה למארחות, או להסבת מקצוע חמלתי אחר.
כמה מטר אחרי שנשאלתי, המתינה לנו ז'וליאנה, מולטית מוקה נמוכה. יפהפיה. לחצוצים, נישוקים, והיא מצטרפת למבנה לצד אנה, מאחורי מריה ואני לצידה.
עוד איזה 200 מטרָאת, פנינו שמאל־צפונה מקופקבנה לאוונידה פרינצסה איזבל שמובילה לקטץ'. מריה שאלה האם אני מכיר את ברזיניו (בר קטן) בשם לא-זוכר-מהו. לא הכרתי.
עוד כמה עשרות מטרים, נכנסנו לבר קטנטן ואפלולי עם פחות מחצי תריסר שולחנות, בשולחן המרכזי המתינה לנו פטריסיה. מולטית כהה. יפהפיה.
וכך חמשתנו – מריה, אנה, ז'וליאנה, פטריסיה והאשכנזי, יושבים במיזסצינה ( – איזו מילה מדליקה) הסבנו (מסבים? זו המילה?) בבר קטנטן, ריק.
מריה הציגה אותי, לא זכרה את השם.
"ז'יל קפירושקה", הצגתי עצמי. ז'יל זה נניח 'אבי', או 'מוישה', קפירושקה, קוקטייל אלכוהולי נפוץ, שאעיק עליהם עם יאיר דיקמן? – לשמע שמי, חברותיי החדשות צחקקו, מן הלצה שכזאת.
מריה הוסיפה ש'ז'יל הוא חבר אמריקאי עשיר'.
אוה.
והמשקאות זרמו. כמו ברז היידראנט בקיץ בברוקלין שהבויז מפוצצים כדי להצטנן. סחבק צפה בעיניים כלות איך השולחן מתמלא מיידית בבקבוקי קשאסה, רום, קאפירניה, באטידה דה… – קוקטיילים נפלאים שקרויים על שם הפרי שמשכשך באלכוהול – קפירושקה, בירות. במין פרקטיקה שכזו, מייד אחרי מזיגה מבקבוק הוא נלקח, מגיע אחר, והשולחן כולו מלא.
הבנתי.
והשיחה לא בדיוק קלחה – מה אני יכול לספר להן על התמורות האקונו-סוציולוגיות במזה"ת? – אבל בסבבה – לדעתי לפני 40 שנה לא הכרתי ת'מילה סבבה – על כלום, שתיקות בלתי מעיקות, הן מצחקקות, לא מעיק.
באיחור לא אופנתי הבנתי את שרשרת המזון. כלומר המשקאות; נערות עובדות. פיראניות. מריה שלנו הפיתיון. היא, אנה, ז'וליאנה, פטריסיה, ואני, אמצעי ייצור, שואבים את המשקאות, והבר – הוא המכרה, הבְּאֵר והמחייב.
הנקודה היא, שכבר הייתי בסוף הטיול, אולי לא הבנתי מיידית שהסיבוב עלי, אך מספיק מיומן כדי להבין שאני סוחב רק את הסכום שאני צופה שאצרוך כדי שלשודדים לא יהיה מה לחמוס.
בפשטוות – לסחבק, אינת'כסף לממן ת'פארטיה. גם אם אני הייתי שמח לשלם לא היה לי ממה ולא היה לי מאיפה.
היום הפראייר שלנו נראה לך, בצדק, כמי שניתן לעשות עליו סיבוב. אבל אז, אז הייתי קצת יותר… – יותר מה בעצם? פסיכולוג?
אז קודם כל הפסקתי לשתות. לא כדי לחסוך בהוצאות – הבנתי שאין לכך משמעות. לשמור על פעילות, לחסוך בבזבוז תשומות תודעתיות. כן כבר אז הייתי פלצפן.
כנראה שהייתי שיכור במידה כדי לתפקד, ולא לעשות במכנסיים מהנושא. גמלה בלב האבן שלי החלטה ללמד את חברותיי החדשות שיעור בפסיכולוגיה. בהתניה פאבלוביאנית, למען הדיוק – בבניית שגרה לרכישת אמון.
הבנתי שאני צריך literally לעוף משם. אז התחלתי את הטקס.
הוצאתי את עט ה- bic שרכשתי אך הבוקר, והנחתי אותו על כוס הבירה.
ביקשתי מאחת מהן סיגריה. ה- Time של ברזיל היה Holywood.
הצתתי, עישנתי.
אחרי כל שאכטה הסרתי את העט משפתי הכוס, לגמתי מעט, והחזרתי את העט. כך עד תום הסיגריה.
והמשקאות זרמו. והבקבוקים שבתוליהם נבתקו, לא התרוקנו, הוחלפו מיידית – מישהו ישב שם ורשם כל בקבוק יוצא וחוזר? 1985, עוד לא היה אקסל.
ושמתי לב לתנועת האוטובוסים. אוניבוס 571 המחזיר לקטץ', פונה שמאלה, כמונו, מקופקבנה לאוונידה פרינצסה איזבלה. ממול לפתח הבר, בהזחה קלה שמאלה היה קיוסק משקאות וסיגריות.
כשהבחנתי שה- 570 מגיע, הרמתי את העט, לגמתי, הנחתי את הכוס, והנחתי חזרה את העט על שפתי הכוס.
הצהרתי שאני הולך לרכוש סיגריות תוך חיווי על הקיוסק.
מי שנתנה לי סיגריה הציעה את החפיסה, שאקח עוד אחת.
"מרלבורו" התנשאתי על התוצרת המקומית.
יצאתי, תיאמתי את קצב הליכתי להגעת האוטובוס.
ה-571 עצר בתחנה ואיך שהחל לנוע, קפצתי לכניסתו האחורית נטולת הדלת, רכוב לעבר השקיעה.
ואני, קמצן שא ני, מבכה את העט שהותרתי שם,
ואפעס מתנחם שהבנות זונות בוגרות בויצ'ה אקדמי, שוטפות את הכלים עד עצם היום הזה, כתשלום.
*לא זוכר את שמותיהן. בחרתי את השמות הכי נפוצים.
