פיראניות בקופקבנה

שותים ומשטים באשכנזי

בינואר 1985 ירדתי לדרום אמריקה. טיולים. עשיתי סיבוב נגד כיוון התנועה של הישראלים, נגד השעון; צפון ברזיל, אמזונס, קולומביה, אקוואדור, גלפגוס, בוליביה, א-ביסאלע צ'ילה, א-שטיקאלע צפון ארגנטינה, פראגוואיקאלע כניסה חוזרת לברזיל בספטמבר.

כבר הייתי די מיומן במה קורה ואיך להסתדר. כבר רכשתי, אני יודע…, שני תריסרי מילים בפורטוגזית.

הסתובבתי בחוף איפנמה, דרומית לקופקבנה. רכשתי עט bic, הוצאתי מחברת להתרשמויות ומכתבים, התיישבתי על ספסל לכתוב.

מעט אחרי הצטרפה אלי בחורה. יפהפיה מוחלטת. שחורה משחור, עור בוהק, החלה לדבר איתי. אני בן 25, מריה* שלנו סביב 20, קשקשנו. הם כל כך חמודים, נהנים מגרינגוס שמנסים לדבר איתם. אין תעוקה.

מריה הזמינה שאבוא לדירה בקופקבנה ככה וככה, בערב. יהיו חברים, הבטיחה, נשתה.

אני כבר הייתי אמור להיות די מיומן כדי שנורות האזהרה ידלקו. ולא.

סביב שבע וחצי עליתי לאוניבוס, כבר לא זוכר האם מספר 570 מקטץ' או 571, ירדו לקופקבנה. באוניבוסים בריו עולים מאחור, עוברים בקרסולה את הקופאי כרטיסן, כמו ב-דן בשנות ה- 60.

עברתי לקדמת הרכב, שינסתי את פירורי הכריזמה שגייסתי, ושיסיתי אותם בפורטוגזית בנהג; שהוא פילוטה, יעני טייס, ושהוא יכול לנסוע יותר מהר ועוד יותר מהר. הבחור, כמו ברזילאי מתוק, הראה לי שלא רק שהוא שם גז, הוא הפך את האוניבוס ללימוזינה אישית, שלי, לא עצר בתחנות.

איתרתי את הכתובת, עליתי לדירה, צלצלתי. צעיר ללא חולצה פתח, אמרתי 'למריה', הורה לי להמתין בחדר האורחים, ההמתנה. סלון זה לא היה.

נזכרתי שברזילאיות מהוגנות יוצאות מבית הוריהן לבית חתניהן, לא מקובל לתחנות מחוץ לבית.
ומה אם ישדדו? הייתי מספיק מיומן כדי לדעת שעלי לסחוב רק את הסכום שאני צופה שאצרוך כדי שלשודדים לא יהיה מה לחמוס.

כעבור כמה דקות הצטרפה אלינו מריה. ריחפה בשמלה לבנה שנראתה לי מסצנת חתונה של סרט בוליוודי מהפיפטיז. והיא יפה, לא רק לטעמיי, באופן שלא ניתן להתדיין על כך בכלל.

מחליפים נישוקי לחי ומריה מורה לצאת.

בכניסה לבית המתינה לנו אנה*. יפהפיה. באמת. לבנה, בהירה, גבוהה ממני בראש. שלוש בסוס במתכונת הברזילאית. פנינו ימינה, מריה, אני לשמאלה ואנה מעט מאחור.

מריה שאלה אם אני מכיר בויצ'ה. אישרתי שביקרתי במועדוני חשפנות שהיו בהם הופעות חיות, בנות 18-20 יפות באופן מובהק. הבנות שהזדקנו, הגיעו לגיל 20, יוצאות לפנסיה, כלומר, הופכות משחקניות במה למארחות, או להסבת מקצוע חמלתי אחר.

כמה מטר אחרי שנשאלתי, המתינה לנו ז'וליאנה, מולטית מוקה נמוכה. יפהפיה. לחצוצים, נישוקים, והיא מצטרפת למבנה לצד אנה, מאחורי מריה שאני לצידה.

עוד איזה 200 מטרָאת, פנינו שמאל־צפונה מקופקבנה לאוונידה פרינצסה איזבל שמובילה לקטץ'. מריה שאלה האם אני מכיר את ברזיניו (בר קטן) בשם לא-זוכר-מה. לא הכרתי.

עוד כמה עשרות מטרים, נכנסנו לבר קטנטן ואפלולי עם פחות מחצי תריסר שולחנות. , בשולחן המרכזי המתינה לנו פטריסיה. מולטית כהה. יפהפיה. איזה תיאומים. טרום סלולר.

וכך חמשתנו – מריה, אנה, ז'וליאנה, פטריסיה והאשכנזי, יושבים במיזסצינה ( – איזו מילה מדליקה) הסבנו (מסבים? זו המילה?) אנחנו בבר קטנטן, ריק.

מריה רצתה להציגה את הרכש החדש, לא זכרה את השם.
"ז'יל קפירושקה", הצגתי את עצמי. ז'יל זה נניח 'אבי', או 'מוישה', קפירושקה – קוקטייל אלכוהולי נפוץ. שאעיק עליהם עם יאיר דיקמן? – לשמע שמי, חברותיי החדשות צחקקו, מן הלצה שכזאת.
מריה הוסיפה ש'ז'יל הוא חבר אמריקאי עשיר'.

אוה.

והמשקאות זרמו. כמו מים מברז היידראנט בקיץ בברוקלין שהבויז מפוצצים כדי להצטנן. סחבק צפה בעיניים כלות איך השולחן מתמלא מיידית בבקבוקי קשאסה, רום, קאפירניה, באטידה דה… – קוקטיילים נפלאים שקרויים על שם הפרי שמשכשך באלכוהול – קפירושקה, בירות. במין פרקטיקה שכזו, מייד אחרי מזיגה מבקבוק הוא נלקח, מגיע אחר, והשולחן כולו מלא. כל הזמן.

הבנתי.

והשיחה לא בדיוק קלחה – מה אני יכול לספר להן על התמורות האתנו-אקונו-סוציולוגיות במזה"ת? – אבל בסבבה – לדעתי לפני 40 שנה לא הכרתי ת'מילה סבבה – על כלום, שתיקות בלתי מעיקות, הן מצחקקות, לא מעיק.

באיחור לא אופנתי הפנמתי את שרשרת המזון. כלומר המשקאות; נערות עובדות. פיראניות טורפות. מריה שלנו הפיתיון. היא, אנה, ז'וליאנה, פטריסיה, ואני, המשאבות, אמצעי ייצור, שואבים את המשקאות, והבר – הוא המכרה המניב, הבְּאֵר המפכה, והמחייב.

הנקודה היא, שכבר הייתי בסוף הטיול, אולי לא הבנתי מיידית שהסיבוב עלי, אבל את ההמשך כן.

בפשטות – לסחבק שלנו, אינת'כסף לממן ת'פארטיה. גם אם הייתי שמח לשלם לא היה לי ממה, לא היה לי מהיכן.

היום הפראייר שלנו נראה לך, בצדק, כמי שניתן לעשות עליו סיבוב. אבל אז, אז הייתי קצת יותר… – יותר מה, בעצם? הבן של ריטה? פסיכולוג?

אז קודם כל הפסקתי לשתות. לא כדי לחסוך בהוצאות – הבנתי שאין לכך משמעות. לשמור על בהירות – אני לא יודע לשתות, אלא כדי לחסוך בבזבוז תשומות תודעתיות. כן כבר אז הייתי פלצפן.

כנראה שהייתי שיכור במידה כדי לתפקד, ולא לעשות במכנסיים מהנושא. גמלה בלב האבן שלי החלטה ללמד את חברותיי החדשות שיעור בפסיכולוגיה. בהתניה פאבלוביאנית, למען הדיוק – בבניית שגרה לרכישת אמון, וגם וריאציה מקומית של fight & flight, בלי or.

הבנתי שאני צריך literally לעוף משם. אז התחלתי את הטקס, לבנות ת'רוטינה;
הוצאתי את עט ה- bic שרכשתי אך הבוקר, והנחתי אותו על כוס הבירה.
ביקשתי מאחת מהן סיגריה. ה- Time של ברזיל היה Hollywood.
הצתתי, עישנתי.
אחרי כל שאכטה הסרתי את העט משפתי הכוס, לגמתי מעט, והחזרתי את העט. כך עד תום הסיגריה.

והמשקאות זרמו. והבקבוקים שבתוליהם נבתקו, שלא התרוקנו, הוחלפו מיידית – מישהו ישב שם ורשם כל בקבוק יוצא וחוזר? 1985, עוד לא היה אפילו לוטוס 123.

ושמתי לב לתנועת האוטובוסים. אוניבוס 571 המחזיר לקטץ' פנה שמאלה, כמונו, מקופקבנה לאוונידה פרינצסה איזבלה. ממול לפתח הבר, בהזחה קלה לשמאל היה קיוסק משקאות וסיגריות.

כשהבחנתי שה- 570 מגיע, הרמתי את העט, לגמתי, הנחתי את הכוס, והנחתי חזרה את העט על שפתי הכוס.
הצהרתי ש'הולך לרכוש סיגריות' תוך חיווי על הקיוסק.
מי שנתנה לי סיגריה הציעה את החפיסה, שאתכבד בעוד אחת.
"מרלבורו" סירבתי בהתנשאות על התוצרת המקומית.

יצאתי, תיאמתי את קצב ההליכה להגעת האוטובוס.
ה-571 עצר בתחנה ואיך שהחל לנוע, קפצתי לכניסתו האחורית נטולת הדלת, שועט לעבר השקיעה.

ואני, קמצן שאני, מבכה את העט שהותרתי שם,
ואפעס מתנחם שבנות הזונות בוגרות בויצ'ה אקָדֶמִי, שוטפות שם כלים, אני תקווה, עד עצם היום הזה.

*לא זוכר את שמותיהן. מניח שכבר בבר שכחתי או לא ידעתי. בחרתי את השמות הכי נפוצים בברזיל. היתר – לצערי, בחי אלוהים בספר התורה, אינלי ת'יכולת להמציא.