פיראניות בקופקבנה

שותים ומשטים באשכנזי

בינואר 1985 ירדתי לדרום אמריקה. עם מוצ'ילה. עשיתי סיבוב נגד כיוון התנועה של הישראלים, נגד השעון; צפון ברזיל, אמזונס, קולומביה, אקוואדור, גלפגוס, בוליביה, א-ביסאלע צ'ילה, א-שטיקאלע צפון ארגנטינה, פרגוואיקאלע כניסה חוזרת לברזיל בספטמבר.

כבר הייתי די מיומן במה קורה ואיך להסתדר, רכשתי, אני יודע…, שני תריסרי מילים בפורטוגזית.

הסתובבתי בחוף איפנמה, דרומית לקופקבנה. רכשתי עט bic, הוצאתי מחברת להתרשמויות ומכתבים, התיישבתי על ספסל לכתוב.

מעט אחרי הצטרפה אלי בחורה. יפהפיה באמת. שחורה משחור, עור בוהק, פנתה אלי. אני בן 25, מריה* שלנו בסביבות ה-20מים. קשקשנו. הם כל כך חמודים, נהנים מגרינגוס שמנסים לדבר איתם. אין לחץ.

מריה הזמינה שאבוא לדירה בקופקבנה ככה וככה, בערב. יהיו חברים, הבטיחה, כייף שתיה.

אני כבר הייתי אמור להיות די מיומן כדי שנורות האזהרה ידלקו. ולא.

סביב שבע וחצי עליתי לאוניבוס, כבר לא זוכר האם מספר 570 מקטץ' או 571 מי ירד לקופקבנה. באוניבוסים בריו עולים מאחור, עוברים בקרסולה את הקופאי כרטיסן, כמו ב-דן בשנות ה- 60 בתל אביב.

עברתי לקדמת האוטובוס, שינסתי את פירורי הכריזמה, גייסתי מעט פורטוגזית, ושיסיתי אותן בנהג; שהוא פילוטה, יעני טייס, ושהוא יכול לנסוע יותר מהר ועוד יותר רפידו. הבחור, כמו דולסה ברזילאי, הראה לי הכנסת אורחים, שלא רק שהוא שם גז, הוא הפך את האוניבוס ללימוזינה אישית, שלי, לא עצר בתחנות.

איתרתי את הכתובת, עליתי לדירה, צלצלתי. צעיר ללא חולצה פתח, אמרתי 'למריה', הורה להמתין בחדר האורחים, ההמתנה. סלון זה לא היה.

נזכרתי שברזילאיות מהוגנות יוצאות מבית הוריהן לבית חתניהן. לא מקובל לתחנות מחוץ לביתן.
ומה אם ישדדו? הייתי מספיק מיומן כדי לדעת שעלי לסחוב רק את הסכום שאני צופה שאצרוך, שלא יהיה מה לחמוס.

כעבור כמה דקות הצטרפה אלינו מריה. ריחפה בשמלה לבנה שנראתה לי מסצנת חתונה של סרט בוליוודי מהפיפטיז. והיא יפה, לא רק לטעמיי, אוניברסלית, באופן שלא ניתן להתדיין על כך בכלל.

מחליפים נישוקי לחי ומריה מורה לצאת.

בכניסה לבית המתינה לנו אנה*. יפהפיה. באמת. לבנה, בהירה, גבוהה ממני בראש. שלוש בסוס במתכונת ברזילאית. פנינו ימינה, מריה מובילה, אני לשמאלה ואנה מעט מאחור.

מריה שאלה אם אני מכיר בויצ'ה. אישרתי שביקרתי במועדוני חשפנות שהציגו הופעות חיות, בנות 18-20 יפות באופן מובהק. הבנות שהזדקנו, שהגיעו לגיל 20, יוצאות לפנסיה. כלומר, הופכות משחקניות במה למארחות, או מסבות למקצוע חמלתי אחר.

כמה מטר אחרי שנשאלתי, המתינה לנו ז'וליאנה, מולטית מוקה נמוכה. יפהפיה. לחצוצים, נישוקים, והיא מצטרפת למבנה לצד אנה, מאחורי מריה ושאני לצידה.

עוד איזה 200 מטרָאת, פנינו שמאל־צפונה מקופקבנה לאוונידה פרינצסה איזבל שמובילה לקטץ'. מריה שאלה האם אני מכיר את ברזיניו (בר קטן) בשם לא-זוכר-מה. לא הכרתי.

עוד כמה עשרות מטרים, נכנסנו לבר קטנטן ואפלולי עם פחות מחצי תריסר שולחנות. בשולחן המרכזי המתינה לנו פטריסיה. מולטית כהה. יפהפיה. איזה תיאומים. טרום סלולר.

וכך חמשתנו – מריה, אנה, ז'וליאנה, פטריסיה והאשכנזי, יושבים במיזסצינה ( – איזו מילה מדליקה) הסבנו (מסבים? זו המילה?) בבר קטנטן, חף מלקוחות נוספים.

מריה רצתה להציג את הרכש החדש, לא זכרה את השם.
"ז'יל קפירושקה", הצגתי את עצמי. ז'יל זה נניח 'אבי', או 'מוישה', קפירושקה – קוקטייל אלכוהולי נפוץ. שאעיק עליהם עם יאיר דיקמן? – לשמע שמי, חברותיי החדשות צחקקו, מן הלצה שכזאת.
מריה הוסיפה ש'ז'יל הוא חבר אמריקאי עשיר'.

אוה.

והמשקאות זרמו. כמו מים מהיידראנט בקיץ בברוקלין שהבויז פוצצו כדי לצנן. סחבק צפה בעיניים כלות איך השולחן מתמלא מיידית בבקבוקי קשאסה, רום, קאפירניה, באטידה דה… – קוקטיילים נפלאים שקרויים על שם הפרי שמשכשך באלכוהול – קפירושקה, בירות. המשקאות הושפרצו במין פרקטיקה שמייד אחרי מזיגה מבקבוק הוא נלקח, הגיע אחר, והשולחן כולו מלא. כל הזמן.

הבנתי.

והשיחה לא בדיוק קלחה – מה אני יכול לספר להן על התמורות האתנו-אקונו-סוציולוגיות במזה"ת? – אבל בסבבה – לדעתי לפני 40 שנה לא הכרתי ת'מילה סבבה – על כלום, שתיקות בלתי מעיקות, הן מצחקקות, לא מעיק.

באיחור לא אופנתי הפנמתי את שרשרת המזון. כלומר המשקאות; נערות עובדות. פיראניות טורפות. מריה שלנו הפיתיון. היא, אנה, ז'וליאנה, פטריסיה, ואני, המשאבות, אמצעי ייצור, שואבים את המשקאות, והבר – הוא המכרה המניב, הבְּאֵר המפכה, והמחייב.

הנקודה היא, שכבר הייתי בסוף הטיול, אולי לא הבנתי מיידית שהסיבוב עלי, אבל את ההמשך ואת סוף המחזה – כן.

בפשטות – לסחבק שלנו, אינת'כסף לממן ת'פארטיה. גם אם הייתי שמח לשלם לא היה לי ממה, לא היה לי מהיכן.

היום הפראייר שלנו נראה לך, בצדק, כמי שניתן לעשות עליו סיבוב. אבל אז, אז הייתי קצת יותר… – יותר מה, בעצם? הבן של ריטה? פסיכולוג?

אז קודם כל הפסקתי לשתות. לא כדי לחסוך בהוצאות – הבנתי שאין לכך משמעות. לשמור על בהירות? אני לא יודע לשתות – כדי לחסוך בבזבוז תשומות תודעתיות. כן כבר אז הייתי פלצפן.

כנראה שהייתי שיכור במידה כדי לתפקד ולא לעשות במכנסיים מהאירוע. גמלה בלב האבן שלי החלטה ללמד את חברותיי החדשות שיעור בפסיכולוגיה. בהתניה פאבלוביאנית, למען הדיוק – בבניית שגרה לרכישת אמון, ואולי גם וריאציה מקומית של fight & flight, בלי or.

הבנתי שאני צריך literally לעוף משם. אז התחלתי את הטקס, לבנות ת'רוטינה;
הוצאתי את עט ה- bic שרכשתי אך הבוקר, והנחתי אותו על כוס הבירה.
ביקשתי מאחת מהן סיגריה, Hollywood נקרא ה- Time של ברזיל.
הצתתי, עישנתי.
אחרי כל שאכטה הסרתי את העט משפתי הכוס, לגמתי מעט, והחזרתי את העט. כך עד תום הסיגריה.

והמשקאות זרמו. והבקבוקים שבתוליהם נבתקו, שלא התרוקנו, הוחלפו מיידית – מישהו ישב שם ורשם כל בקבוק יוצא וחוזר? 1985, עוד לא היה לוטוס 123.

ושמתי לב לתנועת האוטובוסים. אוניבוס 571 המחזיר לקטץ' פנה שמאלה, כמונו, מקופקבנה לאוונידה פרינצסה איזבלה. ממול לפתח הבר, בהזחה קלה לשמאל היה קיוסק משקאות וסיגריות.

כשהבחנתי שה- 571 מגיע, הרמתי את העט, לגמתי, הנחתי את הכוס, והנחתי חזרה את העט על שפתי הכוס.
הצהרתי ש'הולך לרכוש סיגריות' תוך חיווי על הקיוסק.
מי שנתנה לי סיגריה הציעה את החפיסה, שאתכבד בעוד אחת.
"מרלבורו" התנשאתי על התוצרת המקומית.

יצאתי, תיאמתי את קצב ההליכה להגעת האוטובוס.
ה-571 עצר בתחנה ואיך שהחל לנוע קפצתי לכניסתו האחורית נטולת הדלת, בשעטה לעבר השקיעה (כלומר למנהרה שבהמשך מסלולו.)

ואני, אשכנזי קמצן שאני, מבכה את העט שהותרתי,
ואפעס מתנחם שבנות הזונות בוגרות בויצ'ה אקָדֶמִי, שוטפות שם כלים, אני תקווה, עד עצם היום הזה.

*לא זוכר את שמותיהן. מניח שכבר בבר שכחתי או לא ידעתי. בחרתי את השמות הכי נפוצים בברזיל. היתר – לצערי, בחי אלוהים בספר התורה, אינלי ת'יכולת להמציא.