למה אני לא מדבר עם ביביסטים
דוקטור דיקמן, מחליא בריאים,
לא מדבר עם חשוכי מרפא ביביסטים.
הדיבור כעת
יש דיבור עכשווי שכדאי לדבר עם ימניים, לשכנע אותם.
אני לא שם.
לא רואה בכך לא טעם, לא ערך, ולא עניין להשביע את כמיהתם ללגיטימיות.
להבנתי, כל תומך נתניהו הוא ביביסט.
ההנחות, הסימנים והניואנסים שנותנים ביבי-לוגים זרים לי.
פניה לשיח
כשאני לבוש טי שירט מתחת לכובע עם תג מרצד טקסט שעויין את הממשלה,פונים אלי אנשי ימין מזדמנים וידועני רחוב מוכרים.
הפניה תמיד בשאלה.
שאלות אלה מופנות מהצד הימני של המפה הפוליטית לשמאלי.
אלה פחים יקושים ללכוד את תשומת הלב של מפגין,
כשבעצם מבטאים מורת רוח מהמחאה של פונה.
אני לא פונה ומעולם לא הבחנתי באיש שמאל פונה לשיח עם איש ימין.
עכשיו יש טרנד חדש שכזה.
למה, כחיווי
פניה לשיח נפתחת ב'למה'. תמיד 'למה':
למה ההפגנה? על מה?
כאילו שאלת בירור, מתעניינת, סקרנית, מזמינה שיח.
בכאילו מתק שפה, או בגרסה הנפוצה יותר בטון ניחר, כועס, מתחתית הסרעפת.
'אם אינך יודע על מה אני מפגין', אני עונה 'אז אין לנו שיח'.
ואני לא מוסיף שאם הוא כן יודע, גם אין שיח
ומשלח אותו לדרכו בברכה 'תתקדם ביביסט, תתקדם' תוך הסבת ראש ונפנוף יד מבטל.
זה לא שיח.
יש כאן משהו אחר.
נעתרים לשיח
יש מפגיני שמאל, שעטים על ההזדמנות לדבר. לשכנע. מניח שחלקם עושים זאת כדי לנסוך משמעות חיובית להיותם ברחוב, נושמים פיח אוטובוסים והבל פה ביביסטי.
אותם שמאלנים תאבי הסברה חמושים בגישה 'שלו רק יתנו להם לסיים ת'פסקה הביביסט יהפוך לליברל חותר רציונליות, שיוויון וחופש הפרט.'
אז זהו, שלא. לתפישתי, זה לא עובד כך.
מכניקה תודעתית
מערכת תפישות עולם, להלן 'מכניקה תודעתית', אינה תוצר שפרטים מפתחים עצמאית, במזגן.
דעות מוטמעות על מצע סנטימנטים מוטבעים באמצעות סביבת גידול, סוכני חינוך וחיברות. מושפעות, מתעצבות ומתמצקות בבגרות.
במאמר מוסגר –
יש מי שגורס שתפיסות קונסרבטיביות ריאקציונריות הן רציונליות?
האם יתכן שסימבה, שגדל בג'ונגל, יפתח באופן עצמוני רציונל שיקדש כשרות, שמירת שבת, או ברית מילה באופן רציונלי, עצמאית?
האם אפשרי שבילבי, פופאי, נוריקו סאן וירון זהבי יפתחו תחושות לאומניות ושייכות גאה ללאומיות הוטן טוטית אם לא יהיו מוקפים בדמויות דומיננטיות שישפיעו עליהן?
על אבחנה בין תפישות עולם, אופן היווצרותן, אראה, אולי בהזדמנות אחרת.
מערכת תפישות אמוניות לאומניות נסמכת על קונסטרוקטים שאינם ניתנים לניתוץ או לבחינה.
הקונסטרוקטים מוטמעים ומתוחזקים קהילתית.
יש מי, מעטים אגב, שמפעילים על ערכים שהוטמעו בהם בקרה ערכית.
אנחנו סאחים קונפורמים קונסרבטיבים מתכנסים אינסטינקטיבית לנורמטיביות קונצנזוסיאלית, מאמצים ומזדהים בנון שלאנטיות אגבית תפישות עולם של סביבתנו.
על אבחנה בין ימין לשמאל פוליטי אולי בסרטון אחר, אחרי החגים.
מכיוון שתפיסות אמוניות לאומניות נבנות על קונסטרוקטים שרירותית מוטמעים מינקות,
או ממשבר אישי, אין אפשרות רציונלית לפתח תפישות אמוניות.
שינוי מערכת ערכים ממעט לקרות, ואם כן, לרוב בעקבות טראומה.
פרדוקסים
אצל מתכנסים הזדהותית לקונסטרוקטים רעיוניים, להלן ימנים,
אבל גם לרבים שמדגמנים ערכי שמאל, למעשה זהו שמאל מתכנס סוציולוגית,
מתקיים פרדוקס מובנה:
– בוז לרפיסות הימני שתפישתית נמצא לשמאלו
– אימה מאדיקות המוקצנת של הימני שלימינו.
בה בעת, אצל אותם ימניים, רוחשת תחושת כבוד, רצון אותנטי לספוח הכרה, מהדמות הליברלית, המשכילה ואולי גם נתפשת אצלו כמתנשאת של בן השיח שמולו.
כאן מובלע פרדוקס נוסף – עם הרצון בשיח ובהכרה של השמאלן, מפעם גם החשש המובנה מהתנשאות כלפי מי שמראש חש מודר, קורבני או נחות.
ועדיין, מפעמת כמיהה אנושית להכרה ממי שנתפש כ'גבוה ממני'.
אידיוט שימושי
הטוויסט בעלילה – הפיקח באירוע של ימני חותר שיח עם שמאלן אקראי מולו, הוא… surprise surprise, דווקא מיודענו הימני.
השמאלן שלנו בטוח שהדו-שיח מעצם היותו – חשוב. הם מקיימים דיאלוג ובטוח שישכנע ב'צדקתו'.
הביביסט מבין, יודע, ריאלי בהיבט זה, שהם לא ישכנעו אחד את השני.
המוטיבציה – לגיטימציה
אז למה דחוף לימני לקיים שיח?
כדי שהימני ירוויח את ההכרה, הלגיטימציה הנכספת.
התוצר – דיעותנו 'שקולות'.
אנחנו שנינו מכבדים האחד את השני.
חותר רציונליות, ליברלית ושיוויון לא נזקק ללגיטימציה. לא משמרן.
תפישות שמרניות נסמכות על הסכמה, על התכנסות הזדהותית, על חתירה נורמטיביות. לא על סבירות.
אם יש לתפישה אמונית כלשהי, לקונסטרוקט רעיוני כמו מצווה או טקס דתי, די תומכים – היא מתנרמלת.
השיח נוסך בימניסט הכשר, רובד נוסף של נורמטיביות.
בעצם קיום השיח הימני מקבל את הטובין אליו הוא מייחל את תעודת הכשרות:
הוא מסמן לשמאלן, ויותר חשוב – לעצמו, שדיעותיהם שקולות אחת לשניה.
הטובין
הפרדוקס שלא הבנו:
ימני רוצה אישרור מהשמאלן על היותו סביר, שוחר חופש ודמוקרטיה.
גם אם אלה טובין מוגבלים לעצמו ולקהילתו לא למיעוטים אחרים.
הביביסט הוא הרי בא מטוב; הוא מתנאה בבתו של בת דודתו – "תאמין לי, היא שמאלנית יותר ממך",
"כמה מחברי הכי טובים ערבים, יש להם אחלה חומוס",
ו"בכלל לא חשוב לי לסקול הומואים."
אז מגיעה לו, מבחינתו, לגיטימציה.
בתפישתו הקורבנית הוא גורר את השמאלן למחילת הארנב:
"תכיר בזה שאתה מתנשא עליי
אני קורבן בבון חשוך שלך
אני לא מתכוון להניח לך,
ולא לעצמי,
עד שתסכים עם פגיעותי."
"ואז ברגע שתסכים לפגיעותי לא אניח לך, לעולם, עד שלא תגמור לפצות אותי."
אני המתנשא
הקולות שלנו אכן שווים בקלפי: קול אחד.
עם זאת ערכית אני לא מוכן לתת את הלגיטימציה ואת האישרור שהימני תובע ממני.
בכל מקרה זה loose loose situation.
אני לא עוסק בכלכלת מודרות, קורבנות ונחיתות.
אני כן יודע שמעולם לא ראיתי מי שנרפא מתחושת מודרות, הבריא מתפישת קורבנות או שהחלים מרגשי נחיתות.
