ממש לפני היציאה מהודו קראתי מייל מאורית, אחת ממי שהסעירו אותי על המקום.
שאלה אם חוויתי את Light Of The Present.
לא. לא חוויתי.
לצערי, אינני יכול לומר שחוויתי את חוויית ההווה המוקצן כפי שיש מי שמעיד על עצמו, ואין כאן הטלת ספק בעדות, בתקפותה או באמינותה.
- ראיתי אנשים באפס מעשה, בוהים, חולמים, חושבים, חסרי תנועה, יושבים, ללא תזוזה, מהרהרים, מחכים, מחשבים את קיצם לאחור, מאחרים חישובים בהקיץ, מקיצים לחשוב מאוחר, ממתינים, מתבטלים, מתנהלים, נחים, עומדים, רובצים, שוכבים, ובשלל תנוחות שהיו חדשות לי. ובאיזה עוצמה.
- חוויתי רכבות שיוצאות בזמן, כאלה שמגיעות בזמן, כאלה שמתנהלות בזמן, מאחרות, לא מגיעות, שאף עובד רשות לא מסתכן בניחוש מתי תגענה, ואלה שמנחשים, מכריזים הרבה מדיי על תחזית ההגעה, גם לאחר שהזמן עבר ולא התממשה.
- עמדתי בתורים. את הדחיפות השקטות, את הפלישה למרחב העומד לפניהם. אבל ללא קול או הפגנת רגשות.
- נחשפתי לנהג אוטובוס, שבכלי תודעתי המצומצמים נראה מוזנח ונבער, אך שליטתו באוטובוס העצום המיושן עם עיצוב מעוות של אניה יבשתית, כמעט שלחה אותי להשתפך בפניו על כישוריו, כפי שעשיתי למפעיל מחפר Komatsu ב1986 באוסטין טקסס. שם נתתי לו ממרכולת האוטו גלידה כהערכה על איך עיצב את תעלות הביוב עם כף הדחפור. כאן לא עשיתי זאת – חשתי חוסר ביטחון ביכולתי להעביר את הרעיון, והערבוב של תחושת מבוכתי האותנטית עם תחושת ההתנשאות (שאולי) תיוחס לי, מנעה ממני את המימוש, הורידה אותי מהרעיון.
- פגשתי מוכר שתייה בשוק של ורנסי, אינטליגנט נקי ורהוט, עוף מוזר – מהביטאט אחר, לא שייך לזוהמת השוק, שאיתר את חיכוך דעתי, מה לעשות עם בקבוק השתייה שזה עתה מכר לי. בנחישות של בורים, או שמא היתה זו בורות של נחושים ובכל מקרה בנדיבותו הורה לי לזרוק מתחת לדוכן. שלו, שכן לאשפה אין מקום אחר.
- ראיתי אנטיתזה לקידוש ההווה, בפונה, שבה מוצמד לרמזורים מד שניות שעוזר לנהגי הריקשה לחשב האם כדאי להם לכבות את המנוע.
- במסעדה באנג'ונה, גואה, דברתי עם ע', מתכנת עם מראה של כוכב קולנוע, או לפחות התנהלות של עוזר מקליט הוליוודי, שאמר שכעת הוא מבין את תורת היחסות ברמה הרגשית. ויש לו את היכולת להוכיח היבטים נוספים שלה – הוסיף.
וכן, יש לו רעיון שהוא חייב לשתף בו את הדלאי למה. מה שהפחיד אותי, שאם היה מדבר על נושא אחר, הרהיטות והאינטונציה היו סבירים. לחלוטין.
בהמשך, א' הצטרף לשולחן. אצלו התכנים שתמלל היו סבירים לגמרי, אבל הרהיטות והאינטונציה מפחידים. יומיים לאחר מכן, בנסיעה משותפת א' ואני דברנו על כך. הוא סיפר על מה שהערה לעצמו – השכלתי הפרמקולוגית לא הספיקה כדי להבין מה. זוכר שנקב ב- mdma, למי שאומר משהו, כאחד מהדברים שהלעיט עצמו. יותר ממה שהתפעל מה'מה', התלהב מה'כמה'. - נחשפתי לסחיטות רגשיות ברמות ובכמות שהעיקו עלי. מאוד.
בפניה, הנחישות שבה פנו, הן כמות האנשים, והן משך הפניה, אי-קבלת הסירוב כתגובה תקשורתית לגיטימית העיקה בעוצמתה. אצל הסינים, כך שמעתי, מסוכם המחיר ואחר כך מה משא ומתן על מה ייכלל בעסקה. נראה לי שאצל ההודים, כאילו שההסכמה על קיום העסקה נעשתה בעת הפנייה. הפרטים, התמורה והתשלום – עניין זניח שייפתר בהמשך. בהסכמה. ואם החלטת שאין עניין – מבחינתם, הפרת הסכם.
בהתנהלותי, שהושפעה מהסביבה, והיתה חשדנית ועצורה מכפי שהייתי רוצה. - בפושקר הפצירו בי ילדים מצחצחי נעליים לצחצח את נעליי והתעלמו מהצורך שלי, או מהעדרו, וזאת בפיתוי שזה מאוד זול – 5 רופי – 50 אגורות. 'לא' איננה תשובה קבילה. גם העובדה שמסע השיווק האגרסיבי כוון ל- סנדליי, שורש, בד, לא שינה על הכמיהה להשלמת עסקה. או לפחות לקבל תמורה. 'אחר כך', מין דחייה ממותנת, נתקלת בתביעה לתחימה בזמן והתחייבות להשתמש בשירותיו שלו. השאנטי בגרסתו הקונקרטית.
- קבלתי תנועות ראש, הודיות, שעל פניו, מפני שלי ומפני המנענעים, נראות כנוגדות את הפיזיולוגיה האנושית; הראש מטולטל ימינה שמאלה, כאילו שהמצח ולא הצוואר משמש כציר. וזה לא 'כן', וגם לא 'לא'. זה אולי, אי-וודאות, אולי בכלל, השאנטי כהווה אורטופדי.
- בחודשיים טיול בהודו ממין זה ישנן מאות טרנזקציות ועסקאות קטנות. כלכליות ברובן. לא רומיתי ולא נתקלתי ולוא בניסיון אחד להפר הסכמה שהושגה. מעריך את זה. נוגד נחרצות מסעות קודמים בדרום ומרכז אמריקה.
- בהכללה גורפת עם הבעייתיות שבכך, הם נבונים. מאד נבונים.
- למילוי רצון המבקש יש ערך, רב. קיימת הכוונה לרצות. מאוד. הם רגישים לתגובות אי-נוחות של מי שבא איתם במגע.
- לשאלה מאיפה אני, עניתי Belgium, נראה לי שלאף אחד אין עמדה כלפי בלגיה, נראה אירופאי, כאשר כל אחד חושב שאני ממדינה שאיננה שלו, וההודים משיבים ב- nice country. פעם נשאלתי אם דובר פלמית. בפעם הבאה אגיד בולגריה. מה, דחוף לי להשתרבב להעדפות הפוליטיות? גם אף פעם לא הבנתעי 'גאווה לאומית' של מישהו, תמיד נראה לי כתמהיל נחיתות אינטלקטואלית עם פוטנציאל אלימות פאשיסטי.
- לא פוסל את האפשרות שמי שחשף את המערב לנפלאות ההווה, נחשף למי שחי אותו, הבין שיש מי שמצוקתו תניע אותו לצרוך את דרך החיים, ואף היה מי שהצליח לשווק כדרך חיים. ובמלים פשוטות: היו אושו(אים) כאלה, שהבינו ומימשו את פוטנציאל השיווק של פרשנותם על דרך חיים הודית.
- נראה לי שמי שמקדש את ההווה בצורה קיצונית חש, שהעבר היה כל כך מחורבן, שהעתיד חסר תקווה לשינוי.
- האם הנוירוטיות המערבית, תגובתיות היתר, הריצוד התודעתי, העלאת מצוקה אישית רגעית למצוקה קיומית אוניברסלית, עדיפה?
- האם הביטחון הבסיסי בקיום הפיזי והכלכלי, מותר ועודף תשומות כלכליות, פנאי ואינטליגנציה, המיומנות של החלוקה לזמנים ותתיהם לרמותיהם כפי שאנחנו מיומנים בהם מאפשרת לנו לתעל את האנרגיות לעיסוק עצמי בבירור התחושות והתגובות התואמות, מנפקת אבחנה דקה יותר בין מצבי רוח, רגשות, רגישויות ומביאה לתוצאות חיוביות יותר?
- ראיתי אנשים רבים ומעט מאוד חיוך. לקח לי שבועיים לאבחן, ולאחר הניסוח עוד שבועיים לבחון את זה. דכא אותי.
- ידידי הנערץ אמר על היפנים הם passive aggressive.
ההודים הם passive offensive. - נעתי על ציר מהחום, יובש, אור, רווחה, צבעוניות, מערב, קלות, אופוריה בריאותית, ועיסוק באני הפרטי של פונה, גואה– אנג'ונה וארמבול, המפי, מומבי, אודיפור, פושקר, ניו–דלהי, אגרה, ורנסי, כלכתה ובקלי לקרירות, לחות, חשיכה, צפיפות, קדרות, מזרח, קושי, שלשולים, שיעולים וחום ועיסוק בסביבה.
מי שקורא את הטקסט ומייחס עוינות או חוסר הנאה – שוגה. איך אמרה לי סופי, מטיילת צרפתיה ב- Agra בדרך ל- Varanasi, כבר תשע שנים היא שלושה חודשים בשנה מוכרת בפריס, ששה חודשים מטיילת, ועוד שלושה קונה סחורה במזרח אסיה: It is traveling, it is a way of life, it is not fun. היתה כאן תנועה, חופשית בקצבים מהירים ובסדר אקראי, תקשורת קצרה ואפקטיבית עם רבים, קבלת החלטות במציאות משתנה, שמשפיעה על בניית המציאות הבאה, צבירה ושימוש בניסיון עבר, בחינת אופן התגובתיות והאפקטיביות שלה, מאמץ רגשי, נפשי, פיסי ואינטלקטואלי, מעבר בין מצבי רוח, בחינה וניסיון שליטה בהם. במצבים. במצבי הרוח. לא ברוח. התחככתי במגבלותיי ובכישוריי. השקעתי בעצמי. הלוואי והייתי יודע מתי אעשה זאת שוב. אם ה'לאן' אסתדר כשהשאלה תעלה.
איריס שואלת אם את הודו לא צריך לקחת בקצב אחר, איטי. השאלה היא האם אני צריך לקחת את המסע לאט. ואם היה לי יותר זמן, היה מקום שהייתי נשאר בו יותר ממה שנשארתי? מניח שהייתי רואה עוד מקומות ושומר על הקצב שנוח לי אתו, מהירות השיוט שלי – לא יודע להתנהל בקצב אחר. ואולי, בכל זאת, זמן נוסף היה מביא לי תובנות שהיו לוקחות אותי למחוזות כלליים אחרים.
ואולי, אמצא בעתיד את אור ההווה במסע אחר לעברה של הודו.
ולא מזכיר כאן את תאילנד ויפן, שהיו צמודים להודו על ציר הזמן – מסע אחר.
2004