טרמינל בינלאומי, International
מנחת פרטי, בהנהלת ידידי האמן
מנחת לתפישות פרטיות, ווריאציות על התפישה האווירית, כ-
הגיג החודש – תמונות משעת לילה מאוחרת דוקטור אורלי אדלר.
לנחיתה במנחת, יש לשלוח את תנוחתך ל – contentnfun@gmail.com.
הסתייגות נחמתית מנחתית, אנטי מלחמתית
מנחת זה – פרייבט, עוסק במתיחת קונצפט ה'מנחת';
מחיוך מקומי, הגחכה עצמית, משחק עם אנשים ועם גוגל,
נמתח למחוזות אחרים – יוטִילִיִים פרקטיים, נרתם לתחזוקות מנטליות, למיסוז' מיסוד וייצוב סטייט אוף מיינד, לטרנספורמציה של מהות אובייקטיבית אחת לסובייקטיבית, מסמלת אחרת, טקסיאדה, טריטוריה בה אמונה פרדיגמטית שאינה יכולה לעמוד במבחן הפרכה – 'פותחן כ-…' אפשרית עם כיבוי ביקורת, והומור.
אלה מחוזות אחלה וסבבה וגם עלא כייף כיופאק וכמו כן עליצות,
רק שאני לכך- לא התכוונתי; אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית, בעל תודעה צרה מאובקת ועבישה,
שכמותי,
לא נמצא בהם,
נכשל בשיקוף הבטחוני,
ושמייח לארחם.
השראה
את הרעיון לתנוחה שאבתי מאיזה בחורצ'יק – לא זוכר את העדה ולא הלאום, אליו נחשפתי במצגת או סרטון יוטיוב – לא זוכייר, כשצילם עצמו בתנוחה זו בכל מני מקומות בעולם.
פאק, איך אני לא חשבתי על זה.
צילומים
התנוחה הראשונה צולמה במוסקבה כשכפיר כהן מצלם אותי. מאז, ברמות אדיקות משתנות, מצטלם במקומות שווים, בעודי מתחרייט, שלא התחלתי להצטליים מעת שיכולתי לעמוד על רגל אחת. בדרך כלל מבקייש ממי שנלווה אלי לצלם. או ממקומיים.
קרדיט
ידיד נערץ, שהגיע לתמונות במקרה כשחיפש משהו אחד ונחשף לאחת מהן,
טען, שהתנוחה בהשראתו;
כשהיה קלאבר, כשנחה עליו – הקורא יחליט לבד מה נח עליו –
חתר למרכז הרחבה,
בנון-שלנטיות מודעת נעמד על רגל אחת,
מכפיף גוו,
מניף את רגלו האחרת, לכדי קו אופקי הנמתח מכף הראש עד קודקוד הרגל,
שולייח את ידו השמאלית, ניצבת לקו הרגל והגב, אופקית אף היא,
את הימנית מניף כאֶxטֶנְצְיָה של הקו האופקי,
זוקייר את האמה, אותה סובב באגרוף קפוץ, זוקף רְשולוֺת את האצבע,
כל זאת בעודו סב על ציר רגלו באופן תואם את סיבוב כדור הארץ על צירו.
צפיתי בו עושה את הנאמבר כמה שניות, נניח 1400 מעלות, במועדון זערורי בטוקיו ב- 6 בבוקר –
אכן, קרע – אותי, וגרם לפעירת פיות הילידים המשתאים ולפעיות הילידיות.
אז, לא יודייע אם זו ההשראה – מ'כפת לי, שיהיה, הִשְרָא.
מטרה
לחייך, לצחוק, לגרום חיוך לאחר.
במודע, בכוונה.
המתלוננים על הדרישה לאווירון – "משביעהו-רעב, מרעיבהו-שבע" – יפ, הם מחייכים?
באמת מחייכים?
בשל מה הם מחייכים?
ממה, מהרמת רגל מגוחייכת?
מה הניע אותם לכלום פעולה שתוצאתה חיוך?
מה הניא אותם מהמעשה?
האין זה כיף?
אתיופיה, מחוז גומז, 200 קילומטר מהכביש הסלול הקרוב למקום מגוריהם. הם מסתלבטים עלי. אחר כך עשרות ילדים עושים את זה. לבקייש מאחרים מצחיק עוד יותייר. במיוחד את אלה שלא ברור אם ייעתרו או לא – בחינת יכולת הפנייה.
האמת, כמעט באמת?
לקבל תמונה כזו מאחרים זה כיף. התחושה שלי ש
- בשלב הבקשה מישהו מחייך,
- במקום העשייה אדרנלין החיוך נמתח,
- הקהל צוחייק,
היא כייף. התהליך שבו מישהו שולייח לי, 'כי הוא ביקש' והוא נהנה מזה – נהדר. באותם מקומות שהבקשה הופכת ליותר מבקשה קטנטנה –
- בחיובי, הם נהנים מזה, זה נפלא,
- אלה שטורח עליהם – בקטנה. חיים קשים. חבל. לאף אחד זה לא באמת נורא.
האמת, באמת?
צחוק צחוק, מנסה להשתלט על המילה 'אווירון'. בחיפוש SEO של גוגל – נמצא הרחק למטה בתמונות. עוד לא אבדה תקוותנו. צירוף מלה מוספת לאווירון, נניח 'אווירון דיקמן' כבר עושה את הקסם, אבל לא אלגנטי. צירוף עם מלה מוספת אחרת, 'אווירון מוסקבה', 'אווירון סין', 'אווירון גולן', 'אווירון אילת', 'אוירון ידידי האמן', 'אווירון רונן רודיק', 'אוירון קטיה', כאלה, כבר משתפר.
