איזור נוחות וסף כניסה

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

חבר מוטרד מהתנהלות דור ה-Y. בהיבט התעסוקתי.

לא, הוא לא בתפקיד המשיק לאחריות כלכלית תעסוקתית כלשהי-
יש לו שלושה ילדים בגילאי הדור.

האיש המתוק אמר, המליץ-

“עליהם לצאת מהקומפורט זון שלהם.”

ולא שהאמירה בלתי נכונה.

ועם זאת, מי שיוצא מהקומפורט זון שלו, עדיין לא מקדם את עצמו ביחס לסובביו.

והסיבה להיותם בקומפורט זון היא תוצר חברתי, כלכלי, התפתחותי גלובלי עמוק יותר, מאשר תביעה מפרט להוציא את אצבעו התחובה מישבנו סוציולוגי, ויפנה אותה לטובת קידומו הכלכלי תעסוקתי.

אני הייתי מציע ניסוח מעט שונה-

זהו דור שרבים ממנו מנתבים את תשומותיהם התעסוקתיות למקומות נעדרי או נמוכי סף כניסה.

כך רבים מבני הדור, כמאפיין התנהלותי, מסתפחים למקומות בהם

  • אין סף כניסה, או היותו נמוך,
  • פטרון ידידותי גייס, על בסיס היכרות ואהדה,
  • התקדמות ממשית לא תהיה,
  • שכן
    • אין מיומנות אמיתית, שכן אין סף כניסה למשרה,
    • אין סיבה כלכלית להעלאת שכר- האלטרנטיבה לעובד קיימת בהישג יד או מסך,
    • משך העסקת העובד תלויה באהדת הפטרון, והאהבה עלולה להיות מתועלת כלפי ‘זאת עם הציצים הגדולים’, אם דרישות השכר שלה, נמוכות יותר והציפיות לגביה גבוהות יותר.

הליכים גלובליים

הלום

מה שהביא לעד הלום, בין היתר, בנוסף לנו ההורים-
אנחנו דור שירא את הוריו ופוחד מילדיו‘,
זו העובדה שהטכנולוגיה התקדמה באופן, שסף הכניסה לרכישת מיומנות צנח. משמעותית.

בצד היופי שכולם יכולים לחפש, להגיע למידע, להדפיס, ליצור מצגות, לצלם, לערוך תמונות, לעשות סרטים, לבנות אתרים, לנווט והכל…
גם, מושג סף הכניסה נשחק,
אין מי שמוכן לשלם על המיומנויות שבעבר היה מחיר לשימוש בהן לבעליהן.

מכיוון שהידע נגיש לכולם, אין צורך לשלם עליו, המחזיק בו איבד את יתרונו.
ערכה של ההשכלה ירד,
היא מקסימום, מינימום הכרחי לכניסה למועדון, לערב- לתקופה קצרה.

הדור שגדל לתוך מציאות זו, מבין שהתמחות לא מעניינת, משעממת, מבאסת, קצרת מועד, לא רלוונטית- ‘תן לקפוץ לדבר הבא יותר טוב מהנוכחי או בפחות מאמץ או ביותר תגמול מיידי’.

מה שכן מעניין- את מי אני מכיר שיעדיף לקחת אותי במקום את האנונימי האחר שיודע כמוני, יתמחה תוך חודש, ויוחלף על ידי אחר, זול יותר, תוך שנתיים. ואני במצב תחילי רק זקן יותר, אטרקטיבי פחות.

משמעויות התופעה גלובליות, ברבע האחרון של המאה העשרים עובדים מיומנים עברו מטקסס לוורמונט בשל מקום עבודה- אין צורך, פחת משמעותית, אין מיומנויות, ניתן להתגבר בטכנולוגיה על המרחק.
והמגמה תתחזק.

יתרון

נגישות לידע, הפחיתה את הצורך ומכאן את ההערכה לידע נצבר אצל אינדיבידואל בשל כשרונו או , הליך ההנגשה הניב פירות משמעותיים, רובו המכריע של הדור הזה- בכל העוולם, וויתר על ההתמחות.
בצדק.
מקום עבודה, כתא מכיל עובד ומהווה ממשק מורכב לפריון, כמו שאנחנו מכירים, זו התפתחות של מצאה של ה-180 שנים האחרונות.
הליך השינוי שלו מואץ.

בתוך הדור הזה,
מי שהולך להיות עצמאי, תלוי במוטיבציה שלו וברעיון שהלך עליו (כבכל דור),
כאשר עם עושר האפשרויות גם התחרות השתכללה ממקומית לגלובלית.

השכירים,
אלה שירוויחו היטב יהיו, כמובן בעלי המזל (כבכל דור),
בעלי הקשרים עם המיטיבים (כמו בכל דור, וכן, ר’ סעיף קודם),
וכן,
להערכתי-
מי שינתב את עצמו למקומות שיש בהם ‘סף כניסה’ גבוה.

אפשר לומר שסף כניסה הוא סוג של ‘מומחיות’,
רק שהמומחיות נעה מקצה הקריירה לתחילתה.

מכיוון שהכל הוא בר תחליף,
והתחליף הוא צעיר יותר,
מתוק יותר,
מסתפק בפחות,
לא מעיק עם הרגליו הנרכשים (- ‘מה זה ניסיון? צבר ההרגלים הרעים שלך?’)
מקומות פרנסה שמחייבים סף כניסה גבוה, ‘לא כל אחד יכול להתחרות’, יאפשרו עיסוק ארוך יותר, מתגמל יותר, ופחות תלות ב’טוב ליבו’ של המעסיק מהמקומות בהם סף הכניסה נמוך.

השכלה כבר לא רלוונטית, כמעט לכולם יש, היא מקסימום גורם עוצר- אם איננה.

אישית

אמרתי על עצמי ש-

אני מתפרנס מאופיי

שם קוד שמדמה את מה שמייחס למאפייני דור Y.

הביקוש לתרומתי הייחודית משול לצעיף בחוף ים באוגוסט לוהט ולח. גם ההנאה מהתרומה דומה.
הביקוש לתרומתי הייחודית משול לצעיף בחוף ים באוגוסט לוהט ולח. גם ההנאה מהתרומה דומה.

לא רק שלא יצאתי מהקמפורט זון שלי,
בכל שלב סירבתי לשקול להכנס למחוזות לא נוחים.

(גם) לכך, אני מייחס את ה’חיים המאד הטובים, אם גם הלא מושלמים’
בצד הלוזריות שמיוחסת למי שלא מימש פוטנציאל או ציפיות מיוחסות,
הצדק או לא- לא ניתן לקבוע, זה היופי בציפיות.

התנהלותי המקצועית התפרנסותית התאפיינה כקפיצותיו של טרזן מחבל מוכר לחבל ידוע אחר בג’ונגלים שונים ביבשות שונות, כשסף הכניסה המקצועי-מיומנותי לכל עיסוק היה נמוך ולא הצריך מקצוע או עיסוק שלא רכשתי.

עם זאת, במודע,
הקפדתי,
תמיד,
לכוון לכך,
שהתרומה, הערך המוסף, הטובין, שאני מנפק,
יהיו בלתי תחליפיים.

כלומר- זה שיחליף אותי,
שיעשה את המטלה במקומי,
וכך התבטאתי מילולית,
יהיה-
צעיר, יפה, מוכשר, יעיל וזול ממני-
את מה שאני מביא- לא יוכל להביא.

על מקבלי ההחלטות היה להחליט מה הם רוצים או מעדיפים.

ואכן, בהרבה (מדי) מקרים הועדפו על פני,
הצעירים, יפים, מוכשרים, יעילים וזולים ממני.
בחלק מהמקרים, מקבלי ההחלטות, מבחינתם, קבלו את ההחלטה הנכונה.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share