פרק א: הפטחתי ונבחתי

הנסיעה החלה בצחוקים.אני מתוכנן לנסוע יום אחרי ההופעה של גיל, 21/10 לקָייט טורבינות, שואה, פאן ושופינג בפולין וברלין.

שבוע לפני, יה מתקשר אלי. כמו ברק. מופיע, מבריק, מרעיש, נעלם, אין מה לחפש. לא יימצא.
ב- 2009 שלח אותי לפנמה, הרחבתי לקובה. ב- 2012 סדר לי חוויית חיים במלאווי. כעת מברר על מוכנותי- רישיון לוטרי ב-צ'ונגקינג. סתם העיר הגדולה בעולם, שלא שמעו עליה.

הפעם, התנאים, התכנית, לא סגורים. לא פרומים- אינם:
"יה" משתווק עליו, מנצל את ה- usp– ייחוסי לעצמי נידפות אישיותית שפחות נזקקת לקונטרול, קשירה, תכנון, מעקות, וודאות ושליטה בגרפיקה אנושית מרצדת. "אני לא אהיה לכם אבנים בכיסים. אבוא איתכם. אם אין דיל- שלמו רק את ההוצאות. יש- אני זמין מיידית."
Win win, מתאים. מתאם, ויזה.
לגיל יש הופעה ב- 21/10, לא מוותר "אצטרף אליכם למחרת". הם נוסעים לשבוע, דרך הונג קונג, אני מזמין גם, אבל לחודש. אני כבר שם, לא?

יום חמישי, ארבעה ימים לפני המועד בהינף מייל מודיעים לי שהתבטל.
מתבאס. רצח. זמן פירעון להיעדר המעקה, לא? שוקע במרה שחורה, לעומק מילימטר, למשך דקה. חוזר לתכנית המקורית: תנני ננה, פולין,
חודש אחרי, הברק מבזיק. האם "יכול עוד כמה ימים?"
– "רוצה גם יכול!"

שעתיים לפני הטיסה שואל את יה היכן ניפגש- הרי אלה, מעדת היזמים, סחופי החזון, פרומי הסדר, נטולי יכולת הארגון על ציר זמן, עד שלא שומעים שקליק החגורה נקלק, לא נדע שהם על המטוס.
קובע איתי שעה וחצי לפני, בדלפקי הביזנס. מכיוון שזוכר שנעדר יחס ערך לזמן בכלל ובמיוחד לזה של האחר, לתפוס אותו זה כמו את הרוח, אני אחושק, הוא לא, מעדיף לא לקבוע. ניפגש. מבחינתי הונג קונג, זה אחלה מקום מפגש.

מגיע בזמן, בנחת, הליך חלק.

בשער מקבל מייל מיה- פרוורדתי לאיריס את כל השיחות, אסתדר על דאטה מקומית – שיכניס אותי ללאונג' אל על. עניין של מעמד. תודה, לא תודה, יש לי עדיין את הזכות, לא מנצל. לא אוהב את הביחדness שם, ואוהב את הגרפיקה האנושית המרצדת בניאוניאדה בחוץ.

נכנס מהראשונים למטוס. הביל. כמו להיכנס לתנור אפייה. הדיילים מסבירים 'אפקט החממה' בשבת. מתמקם. כולם נכנסים, שני המקומות לידי, באמצע ובחלון לא מיושבים.

יה מגיע. מנשק אותו. אני בתלבושת אלמר הצייד- ר' תמונה מצורפת, הוא בטי-שירט שחור, מכנסי מטיילים וג'יבוטים- נעלי אצבע. 8 שנים צעיר ממני. תימני, פסנתרן וחסר גבולות. cool כקוביית קרח בכוס טקילה.

שם לב שעל אף אזהרותיה החמורות של הפטרונית שתקרא להלן 'שרון ענן', המשקיעה העיקרית, לא לחשוב להופיע בפחות מחליפה ובשום אופן לא עם עגילים, וחרף השגות יה שהעגיל הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו, הגברת המזדהה כ- 'גברת הקרח@משחקי הקרח דוט קום', מגיבה בחוסר עדינות, העדר סבלנות או הומור בהתכתבויותינו.

מסתלבט עליו ש'נראה אם העגיל יוותר נעוץ על מקומו גם בסין', מעריך לאור אזהרות קודמות, שייאלץ להיפרד ממנו.
"מוכן שרק מישהי בת 20 תוריד לי אותו עם הלשון" מתהלל עונד כמסיר.

מבחין בעיניו האדומות. "יה, יש לך עיניים אדומות" משקף לו. הוא צוחק, ואומר "ג'וינט אחי" ומספר לי תוך צחוק, איך אחרי הצ'ק-אין יצא מהטרמינל לעשן, רצה לחזור ואשת הביטחון "היא ממש פצצה, אחי" שואלת אותו למה יצא והוא הסביר לה "לעשן ג'וינט."

– "אני מתנצל שיושב בקצה הלא נכון של המטוס".
– "אח שלו" הוא לא שלי, כן? "אני ממש בסדר ושמייח בקצה הלא טוב של המטוס ליד השירותים, המקום המועדף עלי", אגב זה ממש נכון, "וזה ממש בסדר" עושה לו רגשי, שמרטיב אותו עכשיו כשלג השנה הבאה.
"אחי" הוא מבטיח לי, בעצם לעצמו "בטיסה הבאה תשב לידי. או בביזנס. או ששנינו מאחור, או בכלל לא." וצוחק "בוא לבקר אותי, אני שורה 10 בביזנס, נתפנק."
"יופי, בכיף, תיהנה, אני אעבור שם אאסוף אותך, נרד לאספרסו בזוריק."
דיילת מפצירה בו לחזור למקומו, הוא נעלם.

ואז, כשהמטוס נעול ונצור, אני מתוודע לידידיי האמיצים החדשים.
היושבים לצדי מופיעים. כיפות שחורות, כבני 32, עם ספרי קודש, מכנסיים שחורות, חולצות כהות של מי שבעניינים, מפולפלים.
אני קם. הנמוך נתחב לחלון. הגבוה, יושב במקומי במושב המעבר, מחווה לי על הכסא האמצעי ומסמן לי באדנות 'בכבוד, כנס לאמצע'.

או, מצא לו עם מי להתעסק. אני חנאנה ידוע, אבל בקומפורט זון הגיאוגרפי, מנטלי, סוציולוגי, סיטואציוני שלי.
"נשמה", אני מדבר בז'רגון לא לי ובהטעמה של אוקראינית שמדברת כמו צ'חצ'חית, "בעזרת שם, עבור באמצע."
"אחי, הוא עומד על המקח, מה יש לו להפסיד, "אני אחרי ניתוח, אתה מוכן לפנות לי את המקום?"
הוא עושה לי לא נעימים, לסרב לאדם במצוקה.
אני מתגבר, ומייעץ לו "עזוב אותך מהמקום," כאן מנמיך את קולי כמו אמי לפני החלק שהטעימה במשפט, ובלחישה מסריח לו "אני מפליץ בטיסות שחבל לך על זמן" משתף אותו באינטימיות.

"וואו, וואו, וואו" הם מפטירים ושלושת הקדמיים והאחורים מצטרפים לשיח פאסיבית, "אתה חולה?" הוא מנסה לפענח דיאגנוזה, בטח רוצה לדעת אם מדבק, אולי צריך להכניס אותי להסגר, אולי אפילו לשקול דפורטציה.
"לא," משיב בפתיחות "כשאני עולה בסערה השמיימה אני מקבל השראה, נחה עלי הרוח, ונהנה מזה."

הקטן אומר לי שאני לא מכיר את עמיתו הוא לא יישב באמצע.
אמירה זו הפיגה את שאריות אדי אי-הנעימות שהיו לי על התעמרותי בחולה חסר ישע.
אני ש-ישיבת מעבר עבורי זה deal breaker, נזכר שבצ'ק-אין המוקדם שערכתי למניעת ישיבות אמצע, מפת מושבי הנוסעים במטוס ציינה במו גרפיותה שהמטוס מפוצץ ולא מאפשר שינוי.
אני מבטיח לו, ש'אשכנזי נטול אמונה שכמוני ישקול מחדש את קיומו של האל אם יצליח'.
הוא, בחדות, הודף את התנשאותי הלועגת ומסביר ש'זה בכלל לא קשור לאל'.
מסכים. מה ליושב במרומים ולישבנים, אם לא מסייע ליושבי המושבים האמצעיים?

בינתיים, מיואש מערלות לבי, חברו לא חוסך בתשומות ומצדיק את המוניטין שהוציא הקטן. באסרטיביות של בן זכר בכור קורא לדיילת, ומסביר לה ב-דְרָש באופן שלא מצריך פרש, שהוא אישית חייב לשבת במקום אחר, ובנוסף על כך יש בעיה אתי, אבל 'הדרת פני זקן נמנע מלשון הרע' ומפנה אותה אליי שאחשוף את צפונותיי עצמונית, לאזניה.
אני שהייתה לי איתה שיחה מקרבת קודם, רוכן אליה ומעדכן אותה "אמרתי לו שאני מפליץ להנאתי בטיסות." היא פורצת בצחוק ומתגייסת לפתרון.

באותה עת, העומד שבמרומים, כלומר הנחוש הגבוה, לא מסתפק בְּלשׂים מבטחו ביושב במרומים, וגם לא בלהפקיד בטחונו בדיילת, קורא לדייל נוסף, מפנה אותו אלי כדי שיהיה שותף נאד. ואני, בצייתנות לא אופיינית, משתף גם אותו בנביחות אחורי. הוא מחייך בהבנה. הוא נמוג בקדמת המטוס, הפרסר מגיע, ומבהיר לי במנאד רוש שגם הוא בעניינים.

שתי הנוז ג'ובז היושבות במושב האחרון, כשהמעבר מפריד ביניהן, שוקלות לחבור האחת לשנייה ולְפנות כסא מעֲבר. אני מוכן לשקול דילוג רק אם המושב האחרון מאפשר הטייה, (ב- 737 הוא לא) ב- 777 מאפשר.
הן מגחכות, שותפות סוד למעיי.
הקטן מתהלל כמפתח, אבל הן מתחרטות. פוף, העסק נופח. אולי חוששות שענני יבקיעו את את המרקם העדין של תעלות האף החדשות? תוהה אם להרגיע אותן, שככל הידוע לי תפרוחתיי הן כמזור לאפן, מרפא לחוטמן. אבל מתחתי את זה טו מאץ'.
חזרנו איש איש למושבו.

הם פיקחים. מנתניה וראשון. ביניהם דנים בפרסית. על הדרך כמה פעמים בשנה, רוכשים שמאטעס, שם קוד לבגדים מסין.
מעסיקים את הדיילים בלקבל בירה, כרית, וויסקי, שמיכה, קולה, מים, תה. סוכר. מפולפלים.
אוהבים עצמם פיזיולוגית.

הקטן ואני עומדים ליד הגאליי, המטבחון והשירותים, מדברים מעט על סין ועל ארגון הטיסות. הוא מבכה שהסידור שהם עשו, שהוא יזמין ליד החלון, וחברו במעבר, אולי יאפשר להם שהמושב האמצעי יישאר ריק. אחלה סידור, רק שהפעם לא עבד להם- על האקספרס צ'ק-אין שמע אבל מעדיף לעבוד עם סוכנת הנסיעות, שהיא תעשה את העבודה. משתף אותו. לטיסה הבאה ישס"ה את סוכניו במחשב.

לקראת הבוקר, כלומר זמן מקומי בארץ המוצא (ישראל) 4:15, וזמן מקומי ביעד (הונג קונג) 10:30, מעיר אותי הגדול; מתארגן על סידוריזציית התפילות, מוריד טרולי, ובמתק שפתיים של זאבוש לכיפל'ה אדומק'לה מפתה אותי ב- "אולי תכנס לשעה ליד החלון, רק לזמן התפילה?"
ואני באמביוולנטיות של לא רוצה להגיד 'לא' לבקשה, ולא מוכן להיכלא בסד החלון או בבקשת מי שמיומן יותר ממני, וגבולותיו רחוקים משלי בלדאוג לנוחות שלו, עונה בתוקפנות גבוהה מזו שהייתי רוצה להתנאות בה: "עשה מה שאתה צריך, אני נשאר במקומי."

כעבור 5 דקות הדיילים מושיבים את כולם בשל טלטלות וכיסי אוויר. מגיע הקטן, שמייעץ לי "אולי תיכנס, זה לטובתך, אנחנו מתפללים, לך יהיה נוח."
– "אין בעיה", אני מרגיע "התפללו, אצא ואכנס כמה שצריך, מהמושב הזה."

יה בא לבקר, מתלונן על התנאים. "אי אפשר לישון בביזנס, הזוית לא טובה. ה-777 חרא מטוס." האמת, גם אני אמרתי לעצמי שה-777, כמו טכנולוגיית ה- cdma בסלולר, הוא מטוס של מפעילים ולא מוטה צרכנים. לכן ה- cdma ברשתות זולות ונעלמות.

"כמה שילמת?" מתעניין.
"לא יודע, למעלה מ- $3,000, מחלקה ראשונה זה עוד 2 ס"מ כל צד, והמשוגעים לוקחים למעלה מ- 6,000$. אפילו באיבריה יותר טוב מאל על."
מכיר את הז'אנר, 'מפותחים רגשית', לא שואלים כמה עולה טיסה, אחרת יתבאסו. אחת ל… מגיע החשבון, מתבאסים, מקימים צעקה, ניתנת הנחה וחולל חזירה.

הוא בוחן את מרווח רגליי הקצרות, ומשתתף "סובל בשקט?"
"האמת," אני מבאס את הסיטואציה "לא מתעסק עם זה, לא נהנה מהביזנס או הראשונה, ולא מתבאס מהתיירים."

מתפעל מדבקות שכניי, במיוחד מהקטן – הגדול מחפף – איך שאורז את התפילין, מהמיומנות, בסוף מנשק ותוחב לתיק התשמישים הקטיפתי.

ואני? אני עמדתי, ישבנתי, בדיבוריי. חשוב לי. לעמוד בדיבורי פי. בעדינות, חן, בטוב טעם, נתתי בטוסיק. הפטחתי ונבחתי.
עניין של תחזוק המוניטין.