פרק ז: בייג'ינג, אובדים

יום חמישי

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

בצהריים, מעיר את יה בחדרנו המשותף. אין באמת תכנית. החדר אמנם מדהים, מעוצב נפלא. יש שם

• בידה, כמה אפשר לחרבן?
• דוש rain fall, כמה אפשר לחפוף שיער?
• נספרסו, כמה אפשר לשתות קפה?
• נוף, כמה אפשר לבהות?

פוגש את פאטריק, טרבור, אנטון וצ'ארלס בלובי, קומה 63, קובעים לרדת למטה לאכול, במול שבתחנת הרכבת התחתית מתחתנו. 

אז מתחילה סאגה; יה מתבאס שלא מחכים לו, שכן,

• צריך לעשות את רוטינת התפילין,
• יוגה,
• התחברות לעצמו,
• וזה שעשיתי לו קפה בבוקר שיבש לו את הרוטינה.
• לגמרי.

אז כשגומרים לאכול צהריים הוא מופיע. 
מחכים עד שיאכל. 
וסוף סוף יוצאים החוצה. 
ונורא קר. 
אז חוזרים לפתח המלון שיסדרו לנו שתי מוניות, 
ואחרי 20 דקות שאין מונית אני מאבד סבלנות ורוצה לצאת לרחוב. 

יוצאים, ואחרי שוטטות עקרה שלא תופסים מונית, יה שלנו אומר שהוא לא עומד בקור הזה, רגיש מדיי, יחזור למלון, ואנחנו בין כעס של 'בשביל מה חיכינו לך', לבין 'יותר טוב, נסתדר לבד' מתקדמים לכיוון העיר האסורה וכיכר טיאנמן. 

אז זהו, שקָר ואין מוניות. אנטון וצ'ארלס שהגיעו אתמול בבוקר בילו זמנם בשוק ענק מקורה, שחולפים דרכו. 
מתאפסים על מונית, מביא אותנו לעיר האסורה. 
15:30. כבר לא מאפשרים כניסה. פספסנו בדקות. 

מתבאסים. פונים לראות את כיכר טיאנמן. סין, מבחינתי. ענק. תעמולה מקומית על מסכי ענק, המון נוכחות משטרתית. לא טעם לא רייח ולא לב שמייח. 

מחליטים לרדת לרכבת התחתית, בין מחשבה האלגוריתמית של אנטון וצ'ארלס לאינטואיציה שלי, מסתדרים עם לרכוש 4 כרטיסים. 

יורדים ליד השוק, מגיעים לשמטעיאדה. המקומות האלה לא עושים לי את זה, שלא לומר דוחים אותי. זה מערה של עלי באבא, של חרא בזול. 

יה מבקש מטרבור להגיד לי רכוש לו טרולי. 
שמייח. הזדמנות לא להחזיר לו על נדיבותו, אבל לציין אותה. 

בערב המועדון. חוזר חלילה.

יום ששי

אוכלים צהריים מול הבניין המדהים ביותר שראיתי. גם מחירי המנות במלון, 80-130$ מנה. משוגעים. 

בצהריים נפגשים עם שני סינים צעירים. נציגי המפלגה לענייני הלוטרי. 
הם מאד מתרגשים. אני פחות. משום מה משהו לא מסתדר לי. לא נראה לי רציני, אבל אולי שבוי בפרדיגמות שלי.

הם מאוששים מהפגישה. הסינים הקשיבו בנימוס. 
אני יודע שהסינים לא אומרים לא. 
הם מעודדים. מעודדים את עצמם. לדעתי זה דרג זוטר. 

בסביבות 5 יה ואני נוסעים לבדנו ל-village, אותו מרכז מסחרי תוסס, מפואר עמוס במותגיאדה מערבית ובסינים אשכנזים. 

נוסעים לשם in-purpose, כמו שאומרים אנגלו-סקסים. יה רוצה לרכוש לבנשלו אייפוד. אם ימצא גם את האייפון 5 שזה עתה יצא, ישקול רכישה לעצמו. 

במונית שנבלעת בפקק פוסט סובייטי טיפוסי, בו מעמד הביניים התנפח ביותר מכוניות ממה שהתשתית המוטורית יכולה להכיל, נחשף ארוכות לשידור ישיר מאוסף השיקוליאדה של יה ברכישה. 
כלומר, אם אתנמך, שמעתי מנעד של מלל סטריאוטיפי שרגלו האחת צריכת מותגיאה בלתי מבוקרת נוסח רמת אביב ג', ושיקולי חיסכון עדתיים ששחר חסון עושה מהם קריירה. 

רואים חנויות ענק, שמשרתות את העשירים החדשים ונותנות השראה, או לפחות צוהר הצצה, לעניים הוותיקים. כל טוב המערב. כלומר, כל טוב התוצרת המיוצרת בסין תחת מותגים מערביים. אותנטיים. 
מחוץ לחנות אפל, עומדים חאפערים שמציעים אפלים מזוייפים. 

נכנסים לחנות- אכן נראה כמו מקדש אפל כמו בכל עיר בירה מערבית. 
התענוג של להשתכשך באופרציה עסקית שמישהו עבד בה נכון. 

יה רוכש את האייפוד, מחמיא לאחד הזבנים שהיה לו נוח להחליט שהוא מנהל החנות, והוא לא, כמעשה עמיתים לאותה קהילה על עבודה מצויינת שהם עושים בסין, שכן "ראיתי עשרות חנויות אפל ואתם עומדים בסטנדרט". 

עושים סיבוב, קר לו. 
נכנסים לסטארבאקס הענקית והעמוסה; שירותים לא בחנות- למטה, רחוק באופן שמפתיע אותי, ואם אחבוש כובע מתיימר- כ'צרכן מערבי'. 

יה מפליא להזמין קפה. 
משתמש במבטא של ישראלים מוזיקליים שחשוב להם להישמע כמי שהאמריקנית הוטמעה לחכם, אף ספחו חיוויים המשבחים ומחמיאים להם על המאמץ וההצלחה.
לאזני הערלות והבלתי נחשבות בעליל, נשמע כסוג של חריקה מלאכותית.
הפעם משתמש על המקומי גם בטרמינולוגיה שאני לא מכיר, Grande, skim וכאן השוס semi dry capuchino לתאר את תצורת הקפה המבוקש, שאולי מקובל במחוזות המונטריאולים שלו. כשמקבל את הקפה המחורבן, נוכח שגם הסיני לא הבין את הדיאלקט.

מציע לשתי הצעירות שלימינו לחלוק את המָאפִין ואת דְלִי הקפה שרכש. 
מתבאס מחוסר שיתוף הפעולה שלהן, מה שלא מונע ממנו לחזור על ביטויי נדיבותו. 

חוזרים במונית למלון.