פרק ב: הונג קונג, חבירה

פרק א', הפטחתי ונבחתי

חוברים בהונג קונג לשאר.

יום ראשון

חוברים לשאר החפיירים.
איך שיורדים מהטיסה מחכה לנו נהג למלון W. יה שונא את הונג קונג. "אי אפשר לנשום פה", מתלונן. 
מבין מה אומר. גם מסכים. לא כל הנוצץ זהב, לא כל הגבוה מרשים, לא בכל דָחָס יש חיים.
במבחן ה'חזרה', האם רוצה לחזור להונג קונג אחרי הפעם השלישית שהייתי שם- התשובה לא השתנתה מהפעם הראשונה.

אנחנו למדים שהמלון ב-Kowloon, לא באי הנכון. משקיף על העניינים, כמו הילד עם האדמת שמשקיף על חבריו מהמרפסת. באסוש. 
"לא יודע מי גילה ראשון שהמיים רטובים" אני מתפלצף "מה שבטוח זה לא הדגים, הם נמצאים בתוכם." כלומר מבחוץ הונג קונג נראית מדהים. במיוחד בלילה. 

הרגשתו משתפרת, כשאנחנו מגיחים לקומה 6, שם הלובי מדהים, וחוברים ל

  1. שרון ענן מדרום אפריקה היזמית והמחוללת,
  2. טרבור אחיינה, רואה חשבון שותף ומשקיע,
  3. אנטון, דרום אפריקה מנהל פיתוח התוכנות,נראה שתי טיפות זיעה, וודקה כמו נדב הנפלד,
  4. צ'ארלס מפתח נראה ועם מניירות של גאון, אין לי סימוכין עצמאיים,
  5. פטריק, ה'לך-תביא-לי' ההונג קונגי, סיני צעיר ומהודר עם גינונים של איש עסקים מערבי, מי-שממש-כמעט עשה את זה בעסקי הלופט גשעפט, ברור שיש מוטיבציה בשמיים, ואם לא ימעד בשיקול דעת מוטעה שימיט עליו אסון, ירווה את רעבונו להצלחה, ישביע את צמאונו לכסף, שנולד בבלפסט אירלנד,

שכבר הגיעו יום קודם, יה ואני.

מתארגנים על החדרים. קומה ארבעים ושלוש.
לא זה העניין. גם לא המראה. זה החדר. כזה- לא ראיתי. 'בטוב טעם'.

יורדים אחרי התארגנות 20 דקות, אני עדיין אלמר הצייד, מסבים על פטיפורי זהב וקפה חרא,
מתעדכן בעיקרי התכנית:

  • שרון עובדת עליה 3 שנים, בהם
  • גייסה 900,000 פאונד, רובו מהונה האישי, שהולך ומצטמק באופן מדאיג מאד ביותר,
  • 200,000 פאונד הועברו (מאוחר מדיי, לכן נדחתה הנסיעה מהחודש הקודם) למאכערים בצ'ונגקינג, כדי
  • להוציא רישיון להפעלת חנויות שם
  • – עסק שלא באמת מעניין אותם; יה הצהיר שמצא מי שידביק לו את האופרציה הזו, אלא
  • רוצים את הרישיון לכלל סין.
  • הם יסעו לבייג'ינג להיפגש עם המאכערים המקומיים ורשויות הלוטרי,
  • ישאירו אותי למצוא חנויות ולהקים את הרשת.

אחלה תוכנית. באמת.

אישית, אני יאירי, בנם של ריטה ודוד מחולון, לפני שהייתי מוכר לסינים לוטרי הייתי משקיע

  • בלימוד מכירת קרח לאסקימוסים,
  • בטירונות שיווק חול לאלג'יראים,
  • בהמשך הייתי עושה סטאז' התמחות בשיווק גשם לבריטים, אולי הייתי מתמקד ב-טל,

לאחר מכן, אם הייתי צולח מטלות אלה, הייתי מתפנה למכירת לוטו לסינים. אולי.
אבל כזכור, לא הביאו אותי לסין שאחבוש את מצנפת הטבחים, לא את קסדת החשמלאים, ולא את ירמולקת היזמים.

קובעים להחליף בגדים וללכת לאכול ערב. כולם חמים על אוכל סיני. פטריק בתבונתו מייעץ ש'לא כדאי, יהיה לכם מספיק מזה', ומתמקדים במסעדת בשרים. פצצה.

מצטרף אל שבעתינו ד"ר ג'וני הו, הונג קונגי עם השכלה בריטית, ד"ר לפסיכולוגיה, שהשקיע מעט כסף ביוזמה, ואמור לקשור את הקצוות מול היוזמה הלאומית.

הם, שרון, טרבור, יה, פטריק וג'וני דנים ביישום היבטי התוכנית.
כשאני מבין שהם פחות תפעוליים ויותר מזינים תודעתית מטעינים עצמם באנרגיה חיובית, האשכנזי חסר האמונה נטול האינטליגנציה רגשית שלי מפנה תשומותיי לאנטון המתכנת, שבהומור האנגלו-סקסי האינטליגנטי הזה מפרק אותי, ואני מתוסכל שאת חלקו בכלל אני לא מבין הן בשל מגבלות הבנת ניואנסי השפה והן בשל מבטאו הדרום אפריקאי.

בהליכתי לשירותים, פטריק ההונג קונגי הנאה והאלגנטי נכנס אחריי, כמו בסרטים, ומבהיר לי שאין לי סיבה להישאר חודש בצ'ונגקינג, חבל לי על הזמן.
מבין שאני מהווה לו סוג של איום, שהוא לא צריך אותי שם. רואה בזה מעניין, המשך יבוא.

שלט כניסה
כניסה

ג'וני מלמד אותנו את עקרונות הכתב הסיני. שפת סימנים. משרטט כמה סימנים. אייקונים. כמו כתב מערות. מסביר שיש למעלה מ- 3,000 סימנים, וכן ייצרו סימנים פונֶטים לביטוי צלילים כדי לתעד שמות.
רואה את השלטים, אדם נכנס. ואדם נכנס דרך פתח.

בתרבות המערבית, ייצרו כתב שמחייב סף כניסה גבוה, הבנת קונספט מופשט ראשוני ואז פשוט לייצוג ביטויי תפישות מציאות.
בכתב הסיני, פנו מיידית לביטוי ישיר של המציאות בציורים, 
סטיב ג'ובס, אדונינו מלכינו, טרף את העולם, הפיל את הייקום בהתפעלות על יישום אוקסימורון הרגרסיה המקדמת הזו. 
כך, בהורדת סף הכניסה הקוגנטיבי, הצליח להכניס לחיק המשתמשים בטכנולוגיות מחשוב ותקשורת מתקדמות אוכלוסיות המעדיפות להתרחק מטיפול קוגניטיבי בטכנולוגיה, וחותרות לתוצאות נתפשות מיידית. 
להערכתי, הקונספט פשוט, ישיר, מיידי ונמוך מדי מכדי לשרת רעיונות גדולים שיתפתחו בהמשך.
ואולי שבוי בהתניות שסיגלתי.
מניח לא אהיה פה כדי לראות האם הטרנד המהופך הזה ייעלם.

בסיום הארוחה נפרדים משרון, פטריק וג'וני, וחמשתנו נוסעים לאיזור הבילויים של העיר.
יה נוטל את ההובלה, וכולנו נשרכים אחריו בחיפש מועדון Spicy Fingers, שהותיר בו זכרונות מתוקים. לא מוצאים. אבל הוא נחוש, רצון הנחושים, כמו ה' בקובה, הנחוש למצוא קפה מחוץ להוואנה, רק שבקובה לא זכינו לאספרסו, ויה לבסוף מוצא את המקום. ואכן יש שם להקה שמקאברת היטב, לפחות לאוזני הערלות.

מיצינו שם. יה רוצה לממש, ללכת לעוד מועדון. לא נעים לו מהאחרים, מנער אותם בנחרצות מעודנת. גם אני רוצה לחזור לישון, אבל הוא מבקש שאשאר. מגייס. נשאר.

מחפש איתו, סחור סחור, מקום מסוים. רואה מדרגות, למקום ללא שלט, יורד ומוצא. מועדון שבאופן מפתיע הבאים בשעריו נחלקים לשניים:

  1. בנים בנות (ברור),
  2. הבנים לְבָנים, הבנות מקומיות.

איך שנכנסים רואה מישהי בעלטה.
"לך עליה" ממליץ לו, מביית אותו לכיוונה, "נראה לי שיש בה חמלה." 
הוא פונה אליה, מדבר איתה לוקח אותה לבר, גם הגוף גבוה ונאה. מדברים. הוא מזמין להם משקאות, ועוד סיבוב, ועוד. 
ואני תוהה, בתחילה לעצמי ובהמשך בצרחות לאזניו כדי להתגבר על רעשי המוזיקה, מה לוקח לו כל כך הרבה זמן- הוא אומר שהוא 'נהנה מהחיזור'. חיזור!? מ'המשא ומתן', אני מתרגם. לעצמי.

חוזרים במונית. מתרסק על המיטה במלון המדהים. 
למחרת, יום ב', הוא מעיר אותי טלפונית, קובעים שאאסוף אותו, דופק לו בדלת. 
סורפרייז, פותח לי ת'דלת עטוף טלית.
"מופתע??" שואל אותי.
"מה פתאום?" אני משקר, מנסה לגלות אינטליגנציה רגשית נדירה,"איך היה?" שואל אותו. "איך היה?" שואל אותו. 
"בסדר", משיב, "לא ישנתי כל הלילה, לא הרגשתי טוב וגם לא נעים מאשתי", ושיתף שאורח חייו הוביל אותו ל"התהוללות" שפה שלו, טיפול זוגי, פסיכולוג לו ולאשתו, ועכשיו הוא "בסדר, עם נפילות קלות".

מתארגנים על נסיעה לשדה התעופה לטיסה לצ'ונגקינג, מתעקשים לסוע במוניות מפוארות ולא במטרו דור טו דור, ומגיעים על הקשקש.
שרון, טרבור, פטריק, יה ואני במחלקה הראשונה, אנטון וצ'ארלס – שהתעקשו לסוע ברכבת ולכן הגיעו לפנינו – לא יודע למה ייחלו, שיצדקו ואנחנו נאחר, או שלא – בתיירים.

לפני העלייה למטוס, יה מצהיר באוזני באופן שלא ניתן לפרשנות, שהוא צריך לחרבן. עכשיו.

מזכיר לי את שרוליק שכן הילדות מחולון. הלה פחד מאֶרנה אימו, שתגיד לרודי, אביו, שהעיר אותה מתנומת הצהריים רק כי בני מעיו לא מסונכרנים עם תנומתה, ואז רודי יפרק אותו במכות רצח. 
בתושייתו, ישראל, שבאופן כללי היה די אידיוט למען האמת, היה דופק בצהריים אצלנו בדלת, מעיר את אמי – סמך על כך שלא תספר לרודי – ואומר לה בתחינה מנומסת "אני צריך קיבה."

מבקש שאשאר איתו. אני תוהה האם רוצה שאחתוך את הנייר לקוביות או שהעניין הוא שאם ייאחר לטיסה שלא יישאר לבד. נשאר איתו.

דלת המטוס נסגרת עלינו, מהצד הנכון.

Share

השאר תגובה