הסלפי הראשון שלי

Minolta Uniomat

דיקמן מינולטה Minoltaעם התעניינותי בצילום, כילד בחולון עם המינולטה של אבי – צליל התריס tsik מנגן לי באוזן, ריח העור החום עולה באפי.
מודרנה יפנית.
לא זוכר את רכישתה. בחיפוש מסתבר שהיא מודל 1960, כלומר טרום תודעתי.
אבי צילם, בעיקר שקופיות ואותי לא מעט.

Pentax Spotmatic

 

דיקמן פנטקס PENTAX_SPOTMATICהחל מספטמבר 1974, עת קנו לי את ה- Pentax Spotmatic המשומשת, המיתולוגית כללית ופרטיקולרית המצלמה המעצבת והחשובה ביותר שלי, עסקתי בצילום, בעיקר של אחרים.
הדרתי את נוכחותי מצילומי באופן אולי לא נחרץ, אך די נחוש. אין לי כמעט תמונות החל מגיל העשרה, עד עידן הסלפיז.

Minox 35 EL

ב- 1984, רכשתי את המינוקס, מצלמת 35 מילימטר הקטנה בעולם. התאהבתי בקוטן, בסנאפ שוט האיכותי.דיקמן מצלמה מינוקס Minox EL

בוודאות צלמתי עצמי עם ה- Minox, סלפיס, בדרום אמריקה 1985.
כעת מחלידה את עצמה מטר ממני.
תוצריה מתאדים ב- 800 שקופיות מעל המקרר.

ב1986 נרשמתי עם ר', ר'ישל'ה, רונן רודיק – כבר אז הדיח אותי – לקורס צניחה חופשית בקצה פנסילבניה.
יצאנו אט חיוור היה הליל, על ההונדה סייבר שלי, והוא, אופנוען טבעי, טוב ממני, הורכב. הפגנתי לו רכיבה ב 95 מייל לשעה, לא ממוצע, מיוצב, כל הדרך מניו ג'רזי היציאה ממנהטן עד בואכה היעד.

הגענו בכמה דקות איחור.
המדריך, בנשלזונה, לא אישר לי ללכת להשתין עד שלא יסיים את ההדרכה, שאם לא כן- לא ייתן לנו לצנוח.
רציתי למות. כואב לי כשנזכר.

עלינו לצסנה קטנה שפרט למושב הטייס קורחה משאר מושביה.
בהגיע תורי, נדחקתי מהעדר-הדלת-הימנית החוצה.
הנחתי את הרגל הימנית על תמוכת הגלגל והדפתי עצמי החוצה.

הרגשה משונה, מוזרה, הזמן עובר לאט לאט. שקט.

שליתי את המינוקס שהוכנה ואובטחה מבעוד מועד, צילמתי עצמי פעמיים, והחזרתי לכיס.

במקביל, אני שומייע במכשיר הרדיו החד-כיווני שהוצמד לכל אחד לחזה, את המדריך מנחה למשוך א-ביסאלע ברתמה הימנית, א-שטיקאלע בשמאלית כדי לכוון אותי לצלב שעל הקרקע.

כשהמדריך נוכח שלא בצעתי, הנחה אותי לפסק ולסגור את רגליי לאישור שאכן אני שומע את ההוראות.

בטפשותי – לר'של'ה זה לא היה קורה – פיסקתי.

חבטת הפגישה עם הקרקע הפתיעה אותי בעוצמתה, צלעתי אחרי,
וכשלעצמה הייתה כאיין וכאפס לחרדה שאחזה בי למראה המדריך השועט אלי, צורייח ותובייע לדעת למה לא בצעתי את ההוראות אם שמעתי אותן.
Sorry, עניתי I was busy taking shots.

הרד נק איבד את עשתונותיו, ליטרלי זרק אותי, ואסר עלי להכנס למתחם.
כבר מהבוקר ידעתי, שאיתו, בטוב- זה לא ייגמר.

בהמשך היו עוד מצלמות, אחת פילם, היתר דיגיטליות- כבר לא חשובות.

My First Selfie

לקראת סוף המילניום החלו המצלמות הדיגיטליות לתפוס את מקומן של הפילם.

זוכר אותי מתנבא ב- 2000 לאלי גרין, שרכש לעצמו מצלמה דיגיטלית, שבתהליך חילופי הטכנולוגיות, כמות התמונות תעלה דרמטית, כמות התמונות המודפסות תפחת, ואיכות התוצר הכוללת תרד.
למה?

מפני שבשונה מהפילם, לקליק אין יותר מחיר. אז יצלמו הרבה יותר.
מכיוון שיצלמו הרבה יותר, ויהיה נוח דיגיטלית להציג על צג, הניר יפחת. ומכיוון שאין עלות קליק, ולא הדפסה, התוצר ירוד באיכותו, זמנית, בשל רזולוציה נמוכה מזו של פילם – ברור שבהמשך הרזולוציה תעלה, מה שאכן קרה.
דרמטי מכך ואופייני לצילום הדיגיטלי ההמוני- בהליך הצילום לא מוקדשת מחשבה ל-מה קורה בפריים. במקום זאת, יוקלקו עוד כמה פריימים בשיטת- 'בטח אחד לפחות יהיה ממש טוב'. השימוש הזמין בתכנות עריכת תמונות עוזר לחיתוך, תיקוני צבעים ושאר שיפורים לתמונה הבסיסית, ואין כח, סבלנות או ידע לשיפורים. הסנאפ שוט קיבל בוסט.דיקמן נוקיה Nokia-7250

ב- 2003 שמתי את ידי על הטלפון הסלולרי הראשון עם מצלמה. חושב שזה היה נוקיה 7250.

הטלפון לא אפשר הדפסת תמונות. ג'ינג'י, ידידי הנבוןץ' השמרןץ', שלזכותו ייאמר שהוא מכיר בשמרנותו חרץ – "צעצוע, אין סיכוי שיתפוס."

מבחינתי שהמינוקס שתמיד בכיס, חוזרת. בגדול, ויותר חזק, גם לסרטים וגם למסמכים, ככלי לא רק מצלם מסורתית.

התוצאה באמת? הערכים האסתטיים, האיכותיים השתנו מהמסורתיים.

את ה- 7250 לקחתי בינואר 2004, יחד עם המצלמה הדיגיטלית הלפני האחרונה שהייתה לי, להודו.
דיקמן סלפי ראשון
במצלמה צילמתי מאות תמונות, רכשתי זיכרון של 1 גי'גה, ב- $300 טרום הטיול. לשאלה למה קניתי אותו, עניתי שלא היה בנמצא כרטיס זיכרון יותר גדול.
רק מה, עם המצלמה אי-אפשר היה לעשות סלפי.

כאן אני אחרי המדיטציה של 5 בבוקר ביציאה מהאשראם של אושו בפונה. בין יתר שלל הרגולציות אסור להכניס מצלמות.
הכנסתי, צפנתי בגלימה, טלפונים עוד היה ניתן, גבולית.

היו סלפיז קודמים- אין לי אותם.

Share

השאר תגובה