טיירי וידר – הללויה, לאונרד כהן

לחן המנוני

לפני כמה ימים זמזמתי לי בראש את 'הללויה' של ליאונרד כהן. שיר יפה, לא? כן! מאוד מוצלח. לא סתם עבד עליו 5 שנים וכתב לו איזה 60 בתים… שילוב של פשטות ועוצמה שקטה, קולע, מלהיב, מאחד, מגייס. סוג של 'המנון'. שאלתי את עצמי מה עושה את הלחן הזה להמנוני עוצמתי באופיו, מאיפה הקסם הזה? הינה הניחוש-גישוש ה(כמובן)לא מדעי שלי:

בשיר יש בסך הכל 3 משפטים מוזיקאלים, 3 מלודיות. כל אחד מהשלושה נמשך לאורך 4 תיבות*.

המשפט הראשון עשוי 2-3 צלילים בלבד (תלוי בביצועים שלו), שומעים אותם פעמיים בעליה, פעם בירידה, משהו מאוד בסיסי, יסודי וצנוע, מעט קלפים והם פתוחים על השולחן. מיד אחרי זה, פתאום, משום מקום חוץ מלחישת ההתחלה, מזדקר לו המשפט השני בדמות קו מלודי שמטפס ושואף למעלה, ללא היסוס, ללא פיתולים, ללא מורא למוזיקה, חד, נחוש להגיע, לכבוש ומהר. זה קו מאוד מפתיע. בעוד 4 התיבות הראשונות של השיר התבססו על 3 צלילים ובישרו רוגע, שביל נוח להליכה לכל המשפחה, יום בחיק הטבע לאורך הנחל עם פיקניק בסוף המסלול… 4 התיבות הבאות, שגם הן מתחילות באותם 3 צלילים ששמענו במשפט הראשון, הן פרופר ביזנס, תכליתיות במהותן, מאפס עד מאה תוך ניד עפעף. השיר רק התחיל וכבר אנחנו בשיאו ועברו רק 8 תיבות! איך? האוזניים עוד לא וכבר הכל נאמר, כבר יש עשן לבן והצהרה? נוצר מתח והעם דורש פורקן. ומיד. "לה בסטיליה, לה בסטיליה" הם צועקים… ממש מינימליזם בהתגלמותו, כמה שפחות כדי להגיע לכמה שיותר.

מוזיקה מתמרנת הרבה בין מתח והרפיה, זה מגרש המשחקים שלה, אקורדים צורמים שנפתרים למקום הרמוני ושליו, דינמיקות חזקות ומהירות המובילות לצלילים ארוכים או לשקט מהדהד… ליאונרד כהן מכיר את זה, הוא לא מתמהמה. הוא משחרר את המשפט השלישי: "הללויה", אותה הרפיה שכבר אין דרך למנוע או להימנע ממנה, אין גם רצון כזה, להיפך, רוצים ישר לווריד ואם אפשר במנות יתר בלתי סבירות או מבוקרות, רוצים לחוות רגע נדיר וחזק ומושלם ועכשיו (כי אין מחר כאילו?).

כשמקשיבים, בלי לחתוך בצל תוך כדי, מזהים בקלות את בנית המשפט השני ומבינים לקראת מה הוא הולך. הוא בנוי באופן שיטתי להגעה לפסגת ההר, המילה האחרונה בו לאורך כל השיר היא תמיד "הללויה", המיקום האידיאלי לשמש קרש קפיצה להללויות של ה'פזמון'. גם התופים לקראת הסוף תורמים משלהם לבנית נקודת השיא… המשפט השלישי יכול להיכנס כמו המלך ג'ורג'. גם השירה של ליאונרד כהן במשפט השני לכל האורך היא מעניינת, לא שקטה-שלווה כמו במשפט הראשון ולא הרמונית, כנסייתית ומפויסת כמו במשפט השלישי. היא מלאת כוח, כמעט מעבר למה שכל צליל יכול לשאת, הוא לעתים קרובות שר כמעט גבוה מהצליל המדויק, הוא לא מזייף אבל הוא דוחף את הצלילים לקצה, הוא לא מודע לזה אולי, אבל זה תורם לתחושה הכללית והרצון לכבוש את ההר.

ממה מורכב אותו 'פזמון', אותו חלק שלישי בשיר? גם הוא נמשך לאורך 4 תיבות, כמו שני החלקים הקודמים, והצלילים שמחזיקים את ה"הללויות" הם…..נכון, אותם 3 צלילים שהיו גם בתחילת השיר וגם בתחילת המשפט השני "המטפס", רק שהפעם הם מושרים אוקטבה גבוה יותר, פעם בעליה, פעם בירידה, פעם בעליה, פעם בירידה… בדיוק אותם צלילים, אבל שעברו משהו בדרך, טרנספורמציה, מטמורפוזה, תהליך, טיול להודו אחרי צבא… אותם הצלילים שהם כבר לא אותם צלילים כי נטענו בינתיים בתוכן וערך וחוויה: טעמו מהפרי והתבגרו. הם בעצם אותם צלילים אבל ההתייחסות שלנו אליהם השתנתה עד כדי כך שלא מזהים שהם אותם צלילים.

אני רק לפני כמה ימים שמתי לב לזה… – מה, אני האחרון לגלות את זה? ממממ, אפשר לדחות את השיחה הזו לכשנגיע הביתה אולי…? –. תמיד מעניין לראות איך פרשנות משנה תפישת הדברים או האירועים סביבנו… אתה מרים אבן בטבע, זו סתם אבן, אתה זורק אותה, דורך עליה… אותה אבן כחלק מהכותל המערבי ופתאום יש לה משמעות אחרת לגמרי למי שהכותל חשוב בעיניו, אתה נוגע בה ומתפלפל שיש אלוהים… אותו הדבר קרה ל- 3 הצלילים "שלנו", בהתחלה לא שמנו אליהם לב במיוחד, מוסתרים תחת השירה המתלחשת והנמוכה של ליאונרד כהן. בפעם השנייה גם לא כי פתאום נחטפנו למקום בלתי ידוע וצפוי וזה משך את רוב הפוקוס. בפעם השלישית 3 הצלילים נשמעים כמו צלילים שמימיים בעלי משמעות מיוחדת, הם לא נשמעים כמו אותם הצלילים ששמענו פעמיים לפני רגע. כמובן שהמילה "הללויה" גם גורמת לדמיון לפנטז ותורמת לא מעט לאווירת החג, מוסיפה לקסם הזה ולהעצמת הצלילים. וואו, איזה שיר.

מבחינת המבנה הכללי של השיר, הוא מזכיר לי מבנה של בלוז. גם הבלוז הקלאסי בנוי על 3 משפטים של 4 תיבות כל אחד. לרוב, המנגינה המושרת או המנוגנת חוזרת באופן מאוד דומה שלוש פעמים והיא מקבלת פרשנות שונה בכל פעם משום שההרמוניה – הליווי, האקורדים – משתנית ברקע. כמו כשאתה רואה נוף בשעות שונות של היום, עם זווית שונה של השמש כל פעם, או אור הירח, והוא נראה לך כל פעם אחר. (אנחנו ביום של פרשנויות שונות אני שם לב…).

אז לבלוז יש 12 תיבות לרוב, ל"הללויה" יש 12 תיבות… רק שבסוף ליאונרד כהן מוסיף עוד תיבה, כדי למשוך את ה"הללויה" האחרון כמה וכמו שצריך ונחוץ לטעמו. ולטעמינו. לשיר הזה 13 תיבות. לא שזה מוזר או אסור, זה סתם יוצא דופן בנוף השירים או המוזיקה הקלה בתרבויות המערב בהן נמצא הרבה מאוד שירים עם מספר תיבות קבוע (12, 16, 32….). ממש מענין, בלוז עם עוד תיבה…השיר הללויה הוא לא בלוז, גם אם המבנה מתקרב, אבל הפזמון שלו בהחלט גוספל בלחן וההרמוניות הקוליות שלו.

מה שבעיני הופך את השיר הזה להמנון הוא שכשאתה מגיע לסופו, יש לך רק חשק אחד: שיתחיל שוב, ואחרי זה שוב, ושוב, ושוב, ושלא יגמר לעולם, כמו החול והים.

אני משתמש כאן במילה 'המנון', אבל עם ההמנונים הלאומיים זה לא קורה, פעם אחת מספיקה בהחלט. בינתיים…עוד לא עבדה תקוותינו…

ואם כבר ליאונרד כהן, אז קליק קטן לסרטון בו לא אתעייף לעולם לצפות. ב-2011, ליאונרד כהם מקבל את פרס הספרות של נסיכת ספרד, ונושא נאום מרגש ועמוק ואנושי ביותר.

* תיבה, למי שנרדם בשיעורי החלילית בכיתה ד', היא חלוקה שרירותית של שיר או לחן כלשהו. כמו שמחלקים שעות לדקות ואלו לשניות, מחלקים שירים לתיבות ותיבות לפעימות (ספירות). יש שירים בהם למשל אנחנו סופרים עד 3 לאורך כל השיר, כמו בדוגמה של "הימים חולפים":

כל פעם שאנחנו מגיעים לספרה 1, אנחנו מתחילים תיבה חדשה. והדגשתי את הספרה 1 עצמה כי גם הצליל היושב עליה מודגש. תבדוק….

יש שירים בהם אנחנו סופרים עד 4 לאורך כל השיר, כמו "יונתן הקטן":

גם כאן כל התיבות מתחילות מ- 1 וגם פה ההברה והצליל היושבים עליה הם מודגשים.

יש גם תיבות באורך 5, 6, 7 פעמות ויותר, העקרון זהה].

1. טיירי וידר – מיילס דייויס
2. טיירי וידר – ביל אוואנס
3. טיירי וידר – ג'אז
4. טיירי וידר – Mariza
5. טיירי וידר – Barbara
6. טיירי וידר – Tose Proeski
7. טיירי וידר – Ibrahim Maalouf, Juliette Greco
8. טיירי וידר – קול ללא סווינג
9. טיירי וידר – Yamandú Costa
10. טיירי וידר – אין לי מושג
11. טיירי וידר – ואן היילן
12. טיירי וידר – טקסים טריו
13. טיירי וידר – מריזה ומיגואל פובדה
14. טיירי וידר – Caetano Veloso