בצקות אינטרקונטיננטליות

ותודה לרונצ’יק שהיה הראשון לנסח עוד בוורשא, כלומר בניו יורק, כבר בשמונימים, את ה”דיקמן אתה מלאה” ושתרם את הפנינה הלשונית הבלתי נשכחת – ‘בצקות אינטר-קונטיננטליות’.

מתכוון להתעלות על עצמי, ויום אחד לייצק צלרות או לייצר צלקות, לא רק בצקות.

בכל אופן ומקרה השמיים התכולים של בלאנטייר, אם אתחיל בניסוח מתיימר, לא העידו על הדרמה שתתחולל בהמשך.
ומכיוון שיש התופשים אותנו- אותי ואת טחוריי, כאנשים מינוריים ששואפים להיות מאז’וריים, וכל מה שאנחנו רוצים זה להיות מינוריים בקנקן ומאז’וריים במה שיש בו, אז אעביר את המאורעות כפשוטם ללא כחל סרק או הגזמה:

בשבוע שעבר הגיעו שלושה למשרד Malawi National Lottery, הזדהו כמחפשים סיפורים למדיה, שלציבור יש עניין בהם, ושאלו האם אנחנו מחזיקים גנרטור ודלק.

ווידאתי מטעם מי הם.
‘פרטיים’ אמרו.
נו קומנט“, השבתי והוריתי להם את הדרך החוצה.
תוך כדי יציאה הרימו טלפון.
כעבור כארבע שעות הגיע המפקח מטעם משרד האנרגיה.
שאל שוב.
עניתי “לא למיטב ידיעתי“.
יצא לחצר.
מצא 700 ליטר סולר שנשארו מה-1,700 שבטפשותינו הפושעת העברנו לוילת המגורים בין לבין.
ואת הגנרטור, החף מרישיון.

למחרת שניים מאנשיי התייצבו במשרד האנרגיה. שם התעדכנו שהקנס על החזקת 20 ליטר דלק במדינה נטולת תאורת רחוב, שסובלת ממחסור כרוני בדלק ולכן אך טבעי לאגור, הוא $3,000.
בכמויות שאנחנו החזקנו, – עשר שנות מאסר עם עבודת פרך ו- $20,000. בחוק. כתוב.

רואה החשבון, הישראלי האידיוט שהיה אתי, מהז’אנר של ביצועיסט יתר, שגילה יוזמה בעת שהייתי עסוק עם נציגי השלטון, הציע לשפוך את הדלק.
כשנגער שאין לאן לשפוך, הבעיר (את חמתי) בהפציצו רעיון להבעיר את הדלק,
ובמקביל, ברר על טיסות מילוט מיידיות החוצה ממלאווי.
כשנואש מהאופציה הרחוקה מדי, שם פניו לגבול עם מוזמביק.

מכרתי בטיק וטק (טיק זה 4%- וטק זה 6%- או להיפך לא זוכר, אבל יחד זה 10% הפסד ביחס לכמה שרכשנו) את הדלק, המתנתי, בסבלנות, לפרק הבא.
ברור שמישהו הלשין. החיוויים ריאליים, החשדות מוצקים.

ממשיכים עם השמיים והבולשיט התכול הזה…,
הגעתי למשרד. ה- HR – למה תמיד הן ביצ’יות? זה מין קטע אוניברסלי כזה? – מעדכנת אותי שמשטרת ההגירה פה.
אהלן וסהלן. “צריכים אותי?” שאלתי אותה.
לא, מישהו מלשין עלינו.”
שתי פגישות שכל אחת שווה סיפור – אשמור אותן לאחרי שאגמור לקרוא את האנציקלופדיה העברית ומדריך הטלפונים של חיפה והצפון, ונקראתי לחדר הישיבות.

בחור (אינסטינקטיבית מתבקש לשכנז אותו ב’בחורצ’יק’) צעיר, נאה בחולצת אפרסק ומעונב – מה יש להם אלה באפריקה מהעניבות? זוהי הגרסה הביורו-אפריקאית שכל פקיד רוסי עורג אליה? – מקדם את פני.
צ’ארלס, הסיני המתמחה בעסקי ההימורים, בפנים מכורכמות ועורכת הדין בפנים רציניות מכונסים בסיטואציה.

נציג השלטונות ביקש את הדרכון, עיין בו בעניין רב, והכריז בעליצות כמוצא שלל רב- ‘אתם עובדים ללא
אישורי עבודה‘- יעני אי-ליגאליים.

בזחיחות של יהירים, שלא לומר ביהירות של זחוחים, השתלחתי בו באחריותו הכוללת, בחלקו הישיר וההרסני לכלכלתה הבלתי מתרוממת ואטרקטיביותה הצונחת של מלאווי להשקעות זרות אליה היא כה משוועת.

הנ”ל אכן התרשם מאד ביותר, אך הורה לי להחזיר את הדרכון שבאדנותי חפנתי, ולעלות לאוטובוס, המרושת שחנה בחוץ זה מכבר. You’ve come a long way baby. אני יאירי, הבן של ריטה, הגעתי לאפריקה כדי לעלות לזינזנה.

מזכר ברונן, ר’ישל’ה, שנתחב אל המושב האחורי של הניידת בהיי ווי 495, Long Island Expressway, כשהרכיב אותי ממנהטן ב- 190 קמ”ש על הנינג’ה הלבנה-אדומה-כחולה שלו לרכוש את השחורה שלי מקצה האי.
לא שמענו את הניידת צופרת, השריף צעק עלינו שהוא “מסכן את חיי כדי לרדוף אחריכם ב- 115 מייל לשעה”, ואני מייעץ לו ש”באמת לא שווה לסכן את חייו בשביל זה”, דוחק אותנו לניידת, בואכה משרדו.

בכל זאת, על אף הזיכרון המתוק, ובנטילת הסיכון שאתפש כמתנשא, ביכרתי לסוע עם גראנט הנהג, צ’ארלס ועורכת הדין שלנו.

במתקן האימיגריישן שנראה כבניין מועצת מגדיאל בין מלחמת הקוממיות למבצע קדש, במשרד מכמיר, ממתין הפקיד השני, במקטורן חרדל כהה, כותונת חרדל בוהק, ובעניבה הממצעת בין הגוונים.
דגלון מלאווי מרשים על השולחן השרה השראת רשמיות משומרת.

בינתיים, הצטרפה אופווה, עורכת הדין של רשות ההימורים המלאווית, הפטרון שלנו – עם כאלה הורים עדיף להיות יתום. היא ועורכת הדין שלנו נתונות לזעמו של פקיד על אחריותן השילוחית (?) לסוגיה.

ואני עלבתי. בשני הפקידים. העלבות דיקמן – תחיבת האגרוף בתפר שבין מה שכל אחד מהם היה רוצה להיתפש על ידי סביבתו, לבין מה שלא היה מסכים בשום אופן שיתפשו אותו, לאור תפישת הערך העצמי מקצועי שלו – לדחוק את הפיסט השני, לפרוש את הידיים, ולפסק לרווחה. באחת, בכח.
מה אמרתי? לא ממש דברים שאני גאה בהם, ואולי אפילו קצת מתבייש, משפטים שמתחילים ב- “עד כה ביקרתי ב…” ו-“מעולם לא… ” הייתי זחוח, שכן עורכות הדין נעו בין רצונן לפרוץ בצחוק לאימה מהפקיד שכינה אותי בזעמו ובגרון ניחר “rude“.
“?Am I rude” תבעתי את עלבוני, ‘לא התבלבלנו משהו? לא התחלפו היוצרות

צ’ארלס לא צוחק. הוא נע באי נוחות, עוד מההצקה הקודמת הוא נח באי-נעימות; מה למען הבודהה, הטייפונים, ציקלונים, הדרקונים והרוחות, גרם לו להיקלע בין הכריש לדיקמן? הוא מקליד במרץ באייפונו לקיסר הסיני שבהונג-קונג, מדווח במלל, מנציח בצילום ומתעד בוידאו את ההשתלשלויות המשתוללות.

עורכות הדין מבקשות להסות אותי. גראנט, הנהג עומד במפתן הדלת, פוכר את ידיו ומביט בי בתחינה. הן מקוננות בצ’צ’אווה, השפה המקומית, מתובלת באנגלית, שיאות לשחרר אותי.

ואני חמוש בידיעה, הייתכן מופרכת אך נחרצת, שלא ייתכן שאנחנו ניעצר על דבר כזה. אז נותן בסטנד-אפ. מעודד מזה שיומיים קודם, בהנהלת הדואר הראשי זה עבד והחזירו לנו הרבה כסף.
באזני שמעתי את אמי ‘יאירי- אתה מתגרה.’ ואת ‘שוב נכנס בך השד.’

הפקיד הבכיר נענה. בהזכירו בצצ’אווית תוך מחווה אלי שאני “רוד” אני בועט בדלי, ופותח שוב, בהכרזה ש’יעשה לי דפורטציה’, ‘לא נפרד מהדרכון’, כי אני ללא דרכון זה כמו פיצה בלי גבינה צהובה.

ועורכות הדין מגדפות את אימותיהן שלא הכריחו אותן ללמוד ראיית חשבון או ביולוגיה; למה הן צריכות להיות מקושרות אליי? ועוד אחרי שהגיעו לפשרה מחוץ לכתלים.

והוא, קצין ההגירה, נשבע לי, שברגע שארצה לצאת יוחזר לי הדרכון – זה עד שאצא.
אני מתרצה.

הוא כותב על נייר עם שני נייירות קופי (זוכרים? כמו פעם, ניירות פחם. ‘אניה’).
צ’ארלס חותם, אני אחריו.

אני פונה לפקיד אפרסק, לוחץ לו בחמימות את היד, נפנה לחרדל שנרתע, לופת אותו בחן של דובי, בעדינות של פילים ומאמץ אותו אלי בכוח, כשעורכות הדין וגראנט צורחים מצחוק, אפרסקסקי מנופף בידיו, וחרדלוביץ’ מצטרף לאורגיה.

אז יצאנו. נטולי דרכון.
המשך יבוא.

אבל אם הגעתם עד לפה, לא ממש לשם כך התכנסנו, אלא לשם הבְּצֶקה הבאה:
שעה אחרי, צ’ארלס שרישום המאורעות ניכר על מופנומותו, ואני חוזרים מפגישה עם מנכ”ל רשת סופרמרקטים ופיסקאני, האחראית על ה- key accounts.

פיסקאני זו, שקטה ונבונה, הופיעה אתי שלשום ב-גוד מורנינג מלאווי, שחורה מאד ושמנמנה. כמו שאבי ביטר שמנמן. היא יותר שמנמנה משחורה ביותר. יושבת מאחור, צ’ארלס מקדים בשמאל, ואני נוהג. בימין. וזאת בניגוד לבעל המניות הסיני, להלן ה’קיסר’, החרד לבטיחותו, שהזהיר אותי לא לנהוג בשל הנהיגה בימין, ואחר, ישראלי, החרד לכבודו, שלא יראו אותי הלבן, יושב מקדימה, נוהג כשמאחור שחור. שלא לומר על הזהירות של מישהו שייכנס מתחת לגלגלים וכל השבט יעשה בנהג לינץ’.

פיסקאני” אני פותח את תנועות אי-הנוחות של צ’ארלס על מושבו, “את בחורה נבונה” אני מגרז, “רוצה לשאול אותך שאלה סנסיטיבית.” וצ’ארלס בעל הניסיון מצהיב.
“תני לי פסקה על מידת כהות העור. מה האדם השחור רוצה להיות, האם כמה שיותר בהיר, או כמה שיותר כהה, או לא משנה?” צ’ארלס מלבין.
פיסקאני מחרישה.

אני משנה נושא. מעט. לא הרבה, עשר מעלות צידוד; “פיסקאני, שאלתי שאלה טו סנסיטיב?”

אענה לך” היא משיבה “האדם הלבן נתפש כ-סופריור. לכן כמה שהעור יותר בהיר, כך זה יותר טוב. ילדים יכולים לצחוק על מי שעורו שחור יותר. כשהיינו ילדות היינו שרות BB, בלאק איז ביוטי.”
צ’ארלס צוחק, לא ברור לי אם מהומור או ממצוקה ומרכך “זה כמו איש נמוך שצוחק על נמוכים ממנו.”

“אז אספר לכם משהו” אני ממשיך “לפני חודשיים פגשתי שותף וחבר שעלה מאתיופיה בילדותו לישראל, חי בה עד גיל שלושים ולפני ארבע שנים חזר לאתיופיה. בשל פקחותו, יזמותו, כשרונו והאמביציה שלו, זכה לממש הזדמנויות שיוצאי אתיופיה רבים אחרים לא זכו. הוא חש שכשחור, ההזדמנויות שלו בישראל פחותות.
ספרתי לו שפגשתי איש עסקים שחור שהרשים אותי.
כמה שחור?” שאל.
מה יותר טוב, כמה שיותר כהה או בהיר?”
כמה שיותר בהיר” חרץ.

5/07/2012

פרקים נוספים:

  1. חוויות
  2. תובנות מקומיות
  3. הסינים
  4. מיילים, מלים ומלמולים סדנאת תקשורת רב תרבותית
    1. לקח, שיעור, למידה והפנמה
Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *