בצקות אינטרקונטיננטליות

ותודה לרונצ'יק שהיה הראשון לנסח עוד בוורשא, כלומר בניו יורק, כבר בשמונימים, את ה"דיקמן אתה מלאה" שתרם את הפנינה הלשונית הבלתי נשכחת – 'בצקות אינטר-קונטיננטליות'. 

מתכוון להתעלות על עצמי, ויום אחד לייצק צלרות או לייצר צלקות. 

בכל אופן ומקרה השמיים התכולים של בלאנטייר, אם אתחיל בניסוח מתיימר, לא העידו על הדרמה שתתחולל בהמשך. 
ומכיוון שיש התופשים אותנו- אותי ואת טחוריי, כאנשים מינוריים ששואפים להיות מאז'וריים, וכל מה שאנחנו רוצים זה להיות מינוריים בקנקן ומאז'וריים במה שיש בו, אז אעביר את המאורעות כפשוטם: בשבוע שעבר הגיעו שלושה למשרד, Malawi National Lottery, הזדהו כמי שמחפשים סיפורים למדיה שלציבור יש עניין בהם, ושאלו האם אנחנו מחזיקים גנרטור ודלק.

ווידאתי מטעם מי הם, 'פרטיים' אמרו. 
"נו קומנט", השבתי והוריתי להם את הדרך החוצה. 
תוך כדי יציאה הרימו טלפון. 
כעבור 4 שעות הגיע המפקח מטעם משרד האנרגיה. 
שאל שוב. 
עניתי "לא למיטב ידיעתי". 
יצא לחצר. 
מצא 700 ליטר שנשארו מה-1,700 שבטיפשותינו הפושעת העברנו לוילת המגורים בין לבין. 
ואת הגנרטור, היתום מרישיון. 

למחרת שניים מאנשיי התייצבו במשרד האנרגיה. שם התעדכנו שהקנס על החזקת 20 ליטר דלק במדינה נטולת תאורת רחוב, שסובלת ממחסור כרוני בדלק ולכן אך טבעי לאגור, הוא $3,000. בכמויות כמו שאנחנו החזקנו זה 10 שנים כליאה עם עבודת פרך ו- $20,000. בחוק. כתוב. 

רואה החשבון שגילה יוזמה בעת שהייתי עסוק עם נציגי השלטון, הציע לשפוך את הדלק. 
כשנגער שאין לאן לשפוך, הבעיר (את חמתי) בהפציצו רעיון להבעיר,
ובמקביל, ברר על טיסות מילוט מידיות החוצה ממלאווי.
כשנואש מהאופציה הרחוקה מדי, שם פניו לגבול עם מוזמביק. 

מכרתי בטיק טק (טיק זה 4%- וטק זה 6%- או להיפך לא זוכר, אבל יחד זה 10% הפסד) את הדלק, והמתנתי, בסבלנות, לפרק הבא. 
ברור שמישהו הלשין. החיוויים ריאליים, החשדות מוצקים. 

ממשיכים עם השמיים והבולשיט התכול הזה…, 
הגעתי למשרד. ה- HR – למה תמיד הן ביצ'יות? זה מין קטע אוניברסלי כזה? – עודכנתי שהאימיגריישן פה.
אהלן וסהלן. "צריכים אותי?" שאלתי. 
"לא, אבל מישהו מלשין עלינו." 
שתי פגישות שכל אחת שווה סיפור- אשמור אותן לאחרי שאגמור לקרוא את האנציקלופדיה העברית ומדריך הטלפונים של חיפה והצפון, ונקראתי לחדר הישיבות. 

בחור (אינסטינקטיבית מתבקש לאשכנז אותו ב'בחורצ'יק') צעיר, נאה בחולצת אפרסק ומעונב – מה יש להם אלה באפריקה מהעניבות? זוהי הגרסה הביורו-אפריקאית שכל פקיד רוסי עורג אליה? – מקדם את פני.
צ'ארלס, הסיני המתמחה בעסקי ההימורים, בפנים מכורכמות ועורכת הדין בפנים רציניות מכונסים בסיטואציה.

נציג השלטונות ביקש את הדרכון, עיין בו בעניין רב, והכריז בעליצות כמוצא שלל רב- 'אתם עובדים ללא
אישורי עבודה'- יעני אי-ליגאליים.

בזחיחות של יהירים, שלא לומר ביהירות של זחוחים, השתלחתי בו באחריותו הכוללת, בחלקו הישיר וההרסני לכלכלתה הבלתי מתרוממת ואטרקטיביותה הצונחת של מלאווי להשקעות זרות אליה היא כה משוועת.

הנ"ל אכן התרשם מאד ביותר, אך הורה לי להחזיר את הדרכון שבאדנותי חפנתי, ולעלות לאוטובוס, המרושת שחנה בחוץ זה מכבר. You've come a long way baby. אני יאירי, הבן של ריטה, הגעתי לאפריקה כדי לעלות לזינזנה. 

מזכר ברונן, ריישל'ה, שנתחב אל המושב האחורי של הניידת בהיי ווי 495, Long Island Expressway, כשהרכיב אותי ממנהטן ב- 190 קמ"ש על הנינג'ה הלבנה-אדומה-כחולה שלו לרכוש את השחורה שלי מקצה האי. 
לא שמענו את הניידת צופרת, השריף צעק עלינו שהוא 'מסכן את חייו כדי לרדוף אחרינו ב- 115 מייל לשעה', ואני מייעץ לו ש'באמת לא שווה לסכן את חייו בשביל זה', דוחק אותנו לניידת, בואכה משרדו. 

בכל זאת, על אף הזיכרון המתוק, ובנטילת הסיכון שאתפש כמתנשא, ביכרתי לסוע עם גראנט הנהג, צ'ארלס ועורכת הדין, עצמונית. 

במתקן האימיגריישן שנראה כבניין מועצת מגדיאל בין מלחמת הקוממיות למבצע קדש, במשרד מכמיר, ממתין הפקיד השני, במקטורן חרדל כהה, כותונת חרדל בוהק, ובעניבה הממצעת בין הגוונים. 
דגלון מלאווי מרשים על השולחן, השרה הרשאת רשמיות משומרת. 

בינתיים, הצטרפה אופווה, עורכת הדין של רשות ההימורים המלאווית, הפטרון שלנו- עם כאלה הורים עדיף להיות יתומים. היא ועורכת הדין שלנו נתונות לזעמו של פקיד על אחריותן השילוחית (?) לסוגיה. 

ואני עלבתי. בשניהם. העלבות דיקמן- תחיבת האגרוף בתפר שבין מה שכל אחד מהם היה רוצה להיתפש על ידי סביבתו, לבין מה שלא מסכים בשום אופן שיתפשו אותו, בתפישת הערך העצמי מקצועי שלו- לדחוק את הפיסט השני לפרוש את הידיים ולפסק לרווחה. באחת, בכח. 
מה אמרתי? לא ממש דברים שגאה בהם, ואולי אפילו קצת מתבייש, משפטים שמתחילים ב- "עד כה ביקרתי ב…" ו-"מעולם לא… " הייתי זחוח, שכן עורכות הדין נעו בין רצונן לפרוץ בצחוק לאימה מהפקיד שכינה אותי בזעמו ובגרון ניחר "rude". 
"אם איי רוד?" תבעתי את עלבוני, "לא התבלבלנו משהו? לא התחלפו היוצרות?" 

אבל צ'ארלס לא צחק. הוא נע באי נוחות, עוד מההצקה הקודמת הוא נח באי-נעימות; מה למען הבודהה, הטייפונים, ציקלונים, הדרקונים והרוחות, גרם לו להיקלע בין הכריש לדיקמן? הוא מקליד במרץ באייפונו לקיסר הסיני שבהונג-קונג, מדווח במלל, מנציח בצילום ומתעד בוידאו את ההשתלשלויות המשתוללות. 

עורכות הדין ביקשו להסות אותי. גראנט, הנהג עמד במפתן הדלת דלת, פכר את ידיו והביט בי בתחינה. הן קוננו בצ'צ'אווה, השפה המקומית, מתובלת באנגלית, שיאות לשחרר לשחרר.
ואני חמוש בידיעה, הייתכן מופרכת אך נחרצת, שלא ייתכן שאנחנו ניעצר על דבר כזה. אז נתתי בסטנד-אפ. מעודד מזה שיומיים קודם, בהנהלת הדואר הראשי זה עבד והחזירו לנו הרבה כסף. 
באזני שמעתי את אמי "יאירי- אתה מתגרה." ואת "שוב נכנס בך השד." 

הפקיד הבכיר נענה. בהזכירו בצצ'אווית תוך מחווה אלי שאני "רוד" אני בועט בדלי, ופותח שוב, בהכרזה שיעשה לי דפורטציה, לא נפרד מהדרכון, כי אני ללא דרכון זה כמו פיצה בלי גבינה צהובה.

ועורכות הדין מגדפות את אימותיהן שלא הכריחו אותן ללמוד ראיית חשבון או ביולוגיה, למה הן צריכות את זה? ועוד אחרי שהגיעו לפשרה מחוץ לכתלים. 

והוא, קצין ההגירה, נשבע לי, שברגע שארצה לצאת יוחזר לי הדרכון- זה עד שאצא.
מתרצה. 
הוא כותב על נייר עם שני נייירות קופי (זוכרים? ניירות פחם. אניה). 
צ'ארלס חותם, אני אחריו. 

נפנה לפקיד אפרסק, לוחץ לו בחמימות את היד, נפנה לחרדל שנרתע, לופת אותו בחן של דובים, בעדינות של פילים ומאמץ אותו אלי בכוח, כשעורכות הדין וגראנט צורחים מצחוק, אפרסקסקי מנופף בידיו, וחרדלוביץ' מצטרף לאורגיה. 
אז יצאנו. נטולי דרכון. 
המשך יבוא. 

אבל אם הגעתם עד לפה, לא ממש לשם כך התכנסנו, אלא לשם הבצקה הבאה: 
שעה אחרי, צ'ארלס שרישום המאורעות ניכר על מופנומותו, חוזרים מפגישה עם מנכ"ל רשת סופרמרקטים ופיסקאני, האחראית על ה- key accounts. 
פיסקאני זו, שקטה ונבונה, הופיעה אתי שלשום ב-גוד מורנינג מלאווי, שחורה מאד ושמנמנה. כמו שאבי ביטר שמנמן. היא יותר שמנמנה משחורה ביותר. יושבת מאחור, צ'ארלס מקדים בשמאל, ואני נוהג. בימין. וזאת בניגוד לבעל מניות אחד החרד לבטיחות, שהזהיר אותי לא לנהוג בשל הנהיגה בימין, ואחר החרד לכבוד, שלא יראו אותי הלבן, יושב מקדימה, נוהג כשמאחור שחור. 

"פיסקאני" פותח את תנועות אי-הנוחות של צ'ארלס על מושבו, "את בחורה נבונה" מגרז, "רוצה לשאול אותך שאלה סנסיטיבית." צ'ארלס מצהיב. 
"תני לי פסקה על מידת כהות העור. מה האדם השחור רוצה להיות, האם כמה שיותר בהיר, כמה שיותר כהה, או לא משנה?" צ'ארלס מלבין. 
פיסקאני מחרישה. 

אני משנה נושא. מעט. לא הרבה, צידוד 10 מעלות; "פיסקאני, שאלתי שאלה טו סנסיטיב?" 
"אענה לך" היא משיבה "האדם הלבן נתפש כ-סופריור. לכן כמה שהעור יותר בהיר, כך זה יותר טוב. ילדים יכולים לצחוק על מי שעורו שחור יותר. כשהיינו ילדות היינו שרות BB, בלאק איז ביוטי." 
צ'ארלס צוחק, לא ברור לי אם מהומור או ממצוקה ומרכך "זה כמו איש נמוך שצוחק על נמוכים ממנו." 

"אז אספר לכם משהו, לפני חודשיים פגשתי שותף וחבר שעלה מאתיופיה בילדותו לישראל, חי בה עד גיל 30 ולפני 4 שנים חזר לאתיופיה. בשל פקחותו, יזמותו, כשרונו והאמביציה שלו, זכה לממש הזדמנויות שיוצאי אתיופיה רבים אחרים לא זכו. הוא חש שכשחור, ההזדמנויות שלו בישראל פחותות. 
ספרתי לו שפגשתי איש עסקים שחור שהרשים אותי. 
"כמה שחור?" שאל. 
"מה יותר טוב, כמה שיותר כהה או בהיר?" 
"כמה שיותר בהיר" חרץ. 

5/07/2012

פרקים נוספים:

  1. חוויות
  2. תובנות מקומיות
  3. הסינים
  4. מיילים, מלים ומלמולים סדנאת תקשורת רב תרבותית
    1. לקח, שיעור, למידה והפנמה
Share

השאר תגובה